– אם תעברי עכשיו את הסף הזה, אין דרך חזרה. אחסום את כל הכרטיסים. – קולו של איתן נשמע קר, כאילו הוא נוזף בעובד רשלן, לא באישה שחלקה איתו מיטה ושמחה בחמש־עשרה השנים האחרונות.
נטלי קפאה במבואה המרווחת. אצבעותיה כיווצו עד לובן את ידית הפלסטיק של מזוודת הנסיעות.
מבעד לחלונות הפנורמיים של דירת היוקרה התל־אביבית השתולל נובמבר קר, זורק שלג רטוב אל הזכוכית העבה. בפנים, בעיצוב הפנים המושלם, ניחוח הבושם היקר של בעלה ושקרים זרים מילאו את האוויר.
– תוכל לחסום את הכרטיסים עכשיו, – ענתה בשקט אך בתקיפות מוחלטת, מביטה בעיניו האדישות, הקרות כפלדה. – אני לא צריכה ממך כלום.
– נו, נטלי! – איתן צחק בעצבנות, מתקן את השרוולנים הכסופים על החולצה המגוהצת. – לאן תלכי? מי צריך אותך בגיל ארבעים ושלוש בלי ניסיון עבודה מודרני? התרגלת לספא, למנקות, לנופש באילת. אילנה זה סתם שעשוע, אובייקט סטטוס, תביני סוף־סוף. כל האנשים הרציניים חיים ככה! תרגעי, תפרקי את המזוודות, ומחר נבחר לך רכב חדש. נשכח את השערורייה המטופשת הזאת.
– אילנה היא לא אובייקט סטטוס, איתן. היא בחורה חיה, צעירה יותר מהבת הלא נולדה שלנו. זה אבחנה מפחידה ליהירות שלך. ולא, לא כולם חיים ככה. – נטלי הסתובבה בחדות, חבשה את מעיל הפרווה ודחפה את דלת הכניסה הכבדה. – להתראות.
המעלית השקטה גלשה מטה, הרחק מבגידה מלוכלכת, הרחק מכלוב הזהב היפה שבו שיחקה שנים בתפקיד האישה המושלמת, המבינה והסולחת.
נטלי התיישבה בפיג’ו הישנה שלה – הדבר הגדול היחיד שרשום על שמה עוד לפני הנישואים – וסובבה את המפתח. המגבים גירדו שלג שהצטבר על השמשה.
לפניה פערה תהום מפחידה של אי־ודאות, אבל לראשונה מזה שנים היה לה קל להפליא לנשום. משק הציפיות הזרות נשר מכתפיה השבריריות.
הנסיעה לא הייתה ארוכה, אך בגלל הסופה הדרך לכפר עין חשוך שבגליל ארכה חמש שעות ארוכות. שם, בכפר קטן, עמד בית העץ הישן של סבה רבא, מתתיהו, שהיה מרפא ומכין תרופות מפורסם בכל האזור. נטלי לא ביקרה שם יותר מעשר שנים.
הבית קיבל אותה בלחות חודרת, בריח של עלים רקובים ועכברים. החשמל, למרבה המזל, עבד, אך הנורה העמומה מתחת לתקרה רק הדגישה את העוני: טפטים מתקלפים, מדף מתנדנד, תנור חרס רוסי ישן שממלא חצי חדר.
נטלי ישנה במעילה, מכוסה בשני שמיכות פוך מאובקות, והקשיבה ליללת הרוח מחוץ לחלון. היא בכתה בשקט, בלי קול, כדי לא להפחיד את התקווה הקטנה לחיים חדשים שהתחילה לנבוע בלבה.
בבוקר המציאות היכתה בפניה באוויר הקפוא. היא נאלצה לקצוץ עצים, לשאוב מים מהבאר הנטושה ברחוב הסמוך, ולהסתדר עם החסכונות המצומצמים שהספיקה למשוך מכרטיסה האישי.
אחרי שבוע נטלי התחילה לעבוד כמוכרת במכולת הכפרית היחידה. העבודה הייתה קשה. היא נאלצה לסחוב קופסאות שימורים, לקפוא מאחורי הדלפק ולהקשיב לרכילות המקומית.
– היי, העירונית המפונקת, תביאי לי לחם טרי, לא מלפני יומיים! – הייתה מרעימה דודה ורדה, הדוורית המקומית, בוחנת בחשדנות את ידיה המטופחות של נטלי שכבר התכסו בסדקים דקים.
נטלי חייכה בנימוס בלבד. היא לא התלוננה. כל גזר עץ שקצצה, כל כיכר לחם שמכרה, החזירו לה את תחושת השליטה על חייה.
נטלי החליטה לעשות סדר בעליית הגג העמוסה זבל, כדי למצוא את מגפי הפרווה הישנים של הסבא.
כשפינתה ערימות של עיתונים סובייטיים מצהיבים ורהיטים שבורים, נתקלה בתיבת עץ אלון מסיבית, מצופה ברזל שהשחיר.
המנעול החלוד נשבר לאחר כמה מכות פטיש. בפנים ריח של לענה מיובשת ונייר ישן. מתחת לערימת חולצות פשתן מצאה נטלי מחברות עבות, קשורות בחוט קשה. אלה היו יומניו של סבא רבא מתתיהו.
בערבים, כשהייתה יושבת ליד התנור הלוהט, קראה בהנאה את רשימותיו.
הסבא רבא לא היה סתם מרפא כפרי. בצעירותו למד רוקחות בחיפה, אך אחרי המלחמה השתקע בכפר הנידח.
ביומנים תוארו מאות מתכונים מיוחדים: משחות מרפא על בסיס פרופוליס ושרף אורן, תערובות מרגיעות, תמציות אנטי־אייג’ינג משורש ליקוריץ וורד בר.
אבל רשומה אחת, מ־1989, גרמה ללבה לפעום מהר יותר. היא דמתה לתחילתה של תעלומה אמיתית.
“אנשים מחפשים ישועה בכסף, ושוכחים שהכוח האמיתי טמון באדמה,” כתב הסבא. “כשהיה סכסוך במשפחה, ואחי ניסה לגזול ממני את הבית במסמכים מזויפים, הבנתי שניתן לבטוח רק בטבע. את האוצר הגדול שלי, שיציל את משפחתי ביום השחור ביותר, הסתרתי היטב במקום שבו בוכה עץ הזית הישן שליד הבאר הנטושה. שישמש את מי מבני דמי שיבוא לכאן בלב שבור אך במחשבות טהורות.”
נטלי הניחה את המחברת. הבאר הנטושה הייתה בקצה החלקה הארוכה שלהם. לידה אכן צמח עץ זית ענק, ענפיו שמוטים.
כשהמתינה לעלות השחר, הצטיידה במוט ברזל ובאת.
השלג הגיע לברכיה, האדמה קפואה כסלע. נטלי פינתה שטח ליד שורשי העץ והחלה לדפוק בעדינות באדמה. כשעתיים נאבקה בקרח ובייאוש, עד שהמוט פגע במתכת.
בידיים רועדות שלפה מתחת לשורשים קופסת פח חלודה של סוכריות מונפנזיה. המכסה נפתח בקושי. בפנים, עטופות בבד משומן, נצצו בעמום מטבעות זהב עתיקים – מהתקופה העות’מאנית. היו כשלושים כאלה.
לצדן מונח צרור עם המתכונים היקרים ביותר של הסבא, כתובים על קלף עבה.
דמעות זלגו על לחייה של נטלי. הסבא רבא הושיט לה יד מבעד לעשורים.
למחרת נסעה לעיר המחוז.
בחנות נומיסמטית, לאחר ששילמה את כל העמלות הנדרשות, מכרה מחצית מהמטבעות. הסכום שהתקבל היה מרשים – די והותר לא רק לשיפוץ הבית, אלא גם להגשמת חלום נועז חדש.
נטלי התפטרה מהמכולת. הזמינה ציוד מקצועי: מעקרים, מנדפים, כלי זכוכית. שיפצה את המרפסת, והפכה אותה למעבדה מוארת אמיתית. כל האביב אספה עשבים לפי מפות סבא, הכינה שמנים, התיכה שעווה.
נטלי נתנה לה צנצנת של מזור מרפא לידיים סדוקות. אחרי שלושה ימים הדוורית רצה אליה, קורנת משמחה.
– נטלי! את מכשפה! אבל טובה! הידיים הפכו כמו של נערה צעירה! תמכרי לי עוד חמש צנצנות, כל הנשים בדואר מבקשות!
השמועה התפשטה מיד.
בסתיו נטלי כבר לא עמדה בכמויות ההזמנות לבדה. היא שכרה שתי נשים מקומיות, פתחה תאגיד והשיקה מותג טבעי לטיפוח “סוד המרפא”.
הקרמים האיכותיים בעבודת יד מצאו קהל משלהם באינטרנט. בלוגרים שיבחו את ההרכבים המופלאים, וחנויות אקולוגיות בתל אביב עמדו בתור למוצריה.
היה ערב אוגוסט חמים, מלא בניחוחות תפוחים. נטלי ישבה על המרפסת החדשה של ביתה היפה, המשופץ. היא לבשה שמלת משי פראי פשוטה אך אלגנטית, שערה מעוצב יפה.
היא שתתה תה צמחים ועיינה בדו”ח המכירות החודשי. בעיניה לא נראתה עוד אותה ייאוש מפוחד, אלא ביטחון רגוע של בעלת גורל.
לפתע עצרה מונית ליד הגדר החדשה של עץ אורן.
השער חרק, ואיטי, צולע, נכנס לחצר גבר. נטלי צמצמה את עיניה ולא האמינה למראה עיניה. זה היה איתן.
אבל מהאיש המטופח, השחצן, לא נשאר זכר. הוא נורא רזה, החליפה היקרה תלויה עליו כמו על קולב. שערו דולל, מלא שיבה, פניו בצבע אדמה. הוא נראה זקן.
– שלום, נטלי, – קולו רעד כעצר במדרגות המרפסת, לא העז לעלות.
– שלום, איתן. לאיזו מטרה? – אמרה בנימה שטוחה, בלי כעס ובלי שמחה. לא היו לה עוד רגשות לאיש הזה.
– בקושי מצאתי אותך… אמרו לי שהפכת למנהלת גדולה, פתחת עסק משלך.
הוא התיישב בכבדות על ספסל העץ, נושם בכבדות.
– איבדתי הכל, נטלי, – התחיל בסיפור מקוטע ועלוב. – אילנה לא הייתה סתם בובה טיפשה. היא הייתה בקשר עם המנהל הכספי שלי. הם הוציאו במשך שנים כספי החברה לחשבונות פיקטיביים. ואז, כשהחלה בדיקת מס, שניהם פשוט נעלמו. השאירו אותי עם חובות של מיליונים.
נטלי הקשיבה בשקט, מביטה בידיו הרועדות.
– הדירה נלקחה לחובות לבנקים, – המשיך איתן, מנגב זיעה ממצחו. – גם הרכב. אובחנתי עם כיב קיבה מחורר על עצבים. שכב חודש בבית חולים, כמעט חטפתי. אף אחד לא בא לבקר… נטלי, אני אידיוט. החלפתי זהב אמיתי בזכוכית זולה.
הוא הרים אליה עיניים אדומות, מלאות דמעות.
– תסלחי לי? אני מתחנן, תסלחי! תמיד היית חכמה, טובת לב. אני יודע, יש לך עכשיו ייצור… אני יכול לעזור! אני יודע לנהל משא ומתן, אני מבין בלוגיסטיקה. בואי נתחיל מהתחלה. אני אעבוד בשבילך, אשא אותך על כפיים!
נטלי הביטה בו, ובנפשה התפשטה שלווה מוזרה. הבומרנג הקרמתי, החוזר תמיד למי שזורעים כאב ובגידה, פגע באיתן בעוצמה מוחצת.
היקום לא סולח על נכלולים. על כל דמעה ששפכה בבית הקר לפני שלוש שנים, הוא שילם בקריסה מוחלטת.
– סלחתי לך, איתן, – קולה היה רך כרוח קיץ. – סלחתי כבר מזמן. טינה היא רעל שמרעיל את מי ששותה אותו. ואני מעדיפה לשתות מים צלולים.
פניו של איתן האירו בתקווה חלושה, הוא ניסה לקום.
– אבל זה לא אומר שאתה יכול לחזור לחיי, – קטעה אותו נטלי בחריפות. – לא נתחיל מהתחלה. בגדת לא רק בי, בגדת במשפחה שלנו. מי שבגד פעם אחת למען רווח אישי, יעשה זאת שוב. הבית שלי, העסק שלי, האנשים שעובדים איתי – זו המשפחה החדשה שלי. ואני לא אתן לך לגרור אותנו למטה אל הבעיות שלך.
היא קמה, נכנסה לבית וחזרה כעבור דקה. בידיה צנצנת זכוכית כהה.
– קח. זה תמצית אשחר ים עם פרופוליס לפי מתכון סבא. מרפא כיב קיבה באופן מושלם. קח חצי כפית על בטן ריקה.
איתן לקח את הצנצנת בהסתייגות.
שפתיו נעו ללא קול, כאילו רצה להגיד עוד משהו, אך כשנתקל במבטה הבלתי מתפשר של נטלי, רק הוריד את ראשו.
– להתראות, איתן, – אמרה והסתובבה, מסמנת שהשיחה הסתיימה.
הוא צעד באיטיות לעבר השער, גורר רגליו על החצץ. נטלי עמדה על המרפסת וצפתה במונית לוקחת את עברה לנצח.
ניסיונות חיים קשים נראים לנו פעמים רבות כסוף העולם, כעונש לא צודק של הגורל.
אבל לפעמים דווקא הבגידה של אדם קרוב היא הדחיפה המצילה שגורמת לנו להתעורר. היא הורסת אשליות, מורידה משקפיים ורודות ופותחת דלתות לייעוד האמיתי שלנו.
צריך רק למצוא בעצמנו את הכוח לא להתקשות, לסלוח לפוגעים ולהתחיל לבנות את אושרנו במו ידינו.
האם נטלי נהגה נכון? או שהייתה צריכה לקבל את איתן בחזרה?
