מיכה, חיכינו חמש שנים. חמש. הרופאים אמרו לא יהיו לנו ילדים. והנה
מיכה, תראה! קפאתי בפתח השער, לא מאמינה למראה העיניים.
הגבר נכנס בקושי, משוחרר מהדלי המלא בדגים. הקור של יולי חדר לעצמות, אך מה שראיתי על הספסל הקפיץ את החשיבה מכל הקור.
מה זה? מיכה שפט את הדלי והתקדם אליי.
על הספסל הישן שליד גדר עמדה סל קש. בפנים, עטופה בבד חבוש, חבויה הייתה תינוקת.
עיניה הקשות החומות הגדולות נצצו אליי ללא פחד, ללא סקרנות, רק מבט קבוע.
אלוהים, נאנח מיכה, מאיפה זה בא?
הזזתי באיטיות את האצבע על שערו השחור. הילד לא תזז, לא בכה רק קילקלו.
בכף ידו הקטנה היה דפדפן של נייר. פתחתי בעדינות וקראתי את ההודעה:
בבקשה, תעזרו לו. אני לא יכולה. סליחה.
חייבים להתקשר למשטרה, אמר מיכה בקול נוקב, משפשף את ראשו. ולדווח לעירייה.
אך כבר קלטתי את התינוק בזרועותיי, חיבקתי אותו חזק. מריח היה אבק דרכים ושיער שלא נשטף. המעיל היה קרוע, אך נקי.
רות, מיכה הביט בי במתח, אנחנו לא יכולים לקחת אותו כך בפשטות.
נוכל, הפגשתי מבטו. מיכה, חיכינו חמש שנים. חמש. הרופאים אמרו אין לנו ילדים. והנה
אבל החוק, המסמכים ההורים עשויים לבוא, הוא טען.
הנה תננתי: לא ייבואו. חשה שזה כך.
הילד פקק פתאום חיוך רחב אלי, כאילו הבין את השיחה שלנו. וזה היה מספיק. דרך מכרים סידרנו אימוץ והליכים. שנת 1993 הייתה מאתגרת.
בעוד שבוע התחילו להתרחש תופעות מוזרות. הילד, שקראו לו אליאס, לא הגיב לצלילים. בתחילה חשבנו שהוא פשוט שקוע במחשבות.
אך כשטרקטור שכני רימן מחוץ לחלון, ואליאס לא זז כלל, הלב שלי תפס.
מיכה, הוא לא שומע, לחשתי בערב, מניחה אותו במיטה ישנה שהייתה של בן דוד.
מיכה הביט באש בכירה, ואז נשף: נלך לרופא ברמת חן. לד”ר שלמה כהן.
הרופא בדק את אליאס והרהר: חירשות מולדת, מלאה. לניתוח אין תקווה אין מקרה כזה.
בכיתי כל הדרך הביתה. מיקה שתקה, לחצה על ההגה עד שהאצבעות הלבנות. בערב, כשאליאס נרדם, הוא שלף מבקבוק בארון.
מיכה, אולי לא כדאי
לא, הוא מילא חצי כוס ושתה במכה אחת. לא נוותר.
על מי?
על שלו. לא נמסור למישהו, הכריז בביטחון. נטפל בעצמנו.
אבל איך נלמד אותו? איך
מיכה חתכה במילה:
אם צריך, תלמדי. את מורה, תמצאי דרך.
באותו הלילה לא סגרתי עיניים. הסתכלתי על התקרה ותהיתי:
איך ללמד ילד שלא שומע? איך לתת לו את כל מה שצריך?
בבוקר נבנה לי ההבנה: יש לו עיניים, ידיים, לב. אם יש אלו, יש כל מה שנדרש.
למחרת פתיתי מחברת והתחלתי להכין תוכנית. חיפשתי ספרים, המצאתי שיטות ללימוד ללא קול. החלמתי את חיי.
בסיוך הוא סיים עשר. הוא יושב ליד החלון ומצייר חמניות. באלבומו הן אינן רק פרחים הן רוקדות, מסתובבות במרחב משלהן.
מיכה, תסתכל, נגעתי במיקה כשנכנסתי לחדר.
שוב זה הצהוב. היום הוא שמח.
במהלך השנים למדנו להבין אחד את השני. ראשית רכשתי ידודגטיות אלפבית עם האצבעות, אחר כך שפת סימנים.
מיקה למד לאט, אך המילים החשובות בן, אוהב, גאווה ידעו כבר משמע.
בבית אין בתי ספר לתלמידים כמוהו, ולכן לימדתי אותו בעצמי. הוא למד קרוא וכתוב מהר: אלפבית, תנועות, מילים. והחשבון עוד יותר מהר.
אבל העיקר הוא מצייר. על כל משטח שהצביע. ראשית על זכוכית מזוהמת, אחר כך על הלוח שהכין מיקה במו ידיו, ולאחר מכן בצבעים על נייר ובד.
הזמנתי צבעים מהעיר דרך המשלוח, חיסכתי על עצמי כדי שהילד יקבל חומרים טובים.
שוב הוא מקווץ שם? קרא שכננו יוסי, מביט דרך הגדר. מה הוא עושה שם?
מיקה הרים ראשו מהגינה:
ואתה, יוסי, מה עושה? חוץ מלדבר עם הלשון?
הקושי עם הכפריים היה גדול. הם לא הבינו אותנו. הם הציקו לאליאס, כינתיו בשם. במיוחד הילדים.
יום אחד חזר עם חולצה קרועה ושריטה על הלחיים. בחשאי הוא הראה לי מי עשה זאת קייל, בן ראש הכפר.
בכי, טיפלתי בפצע. אליאס מורק את דמעותיי באצבעותיו ומחייך: אין צורך לדאגה, הכל בסדר.
באותו ערב מיקה יצא. הוא חזר מאוחר, שקט, ועיניו רואות חוד למעלה. אחרי המקרה הזה אף אחד לא נגע באליאס יותר.
עד גיל הנערה, הציורים קיבלו סגנון משלהם מוזר, כאילו הגיעו מעולם אחר.
הוא מצייר עולם ללא קול, אך ביצירותיו עומק שמרתק נשימה. קירות הבית נעטפו ביצירותיו.
פעם אחת הגיעה משטרה אזורית לבדוק את הלימודים הבייתיים שלנו. אישה זקנה, פנים קשות, נכנסה לבית, ראתה את הציורים ונעמדה באיזשהו מצב.
מי צייר את זה? שאלה בקול שקט.
בני, עניתי בגאווה.
עליכם להציג זאת למומחים, היא הורידה משקפיה. הילד שלכם יש לו כשרון אמיתי.
אבל חששנו. העולם מחוץ לכפר נראה עצום ומסוכן לאליאס. איך יוכל הוא שם בלינו, בלי סימנים וקולות מוכרים?
נלך, דחפתי, אספתי את חפציו. זה יריד האמנים ברמת גן. הוא צריך להראות את יצירותיו.
אליאס היה בן שבעה עשרה. גבוה, רזה, עם אצבעות ארוכות והמבט הקפדני שכנראה קולט כל פרט. הוא הניד בראשו בעדינות לחכות לי לא היה משמעות.
ביריד תלו את ציוריו בפינה הרחוקה ביותר. חמש עבודות קטנות שדות, ציפורים, ידיים שמחזיקות שמש. אנשים עברו, הביטו, אך לא עצרו.
ואז הופיעה היא אישה זקנה עם גב זקוף ועיניים חדות. היא עמדה מול הציורים זמן רב, ואז פנתה אליי:
אלו העבודות שלכם?
של בני, הצבעתי על אליאס שעומד לידי, קושר ידיו על חזהו.
הוא לא שומע? שאלה, כששמעה שאנו מדברים במחוות.
כן, מלידה.
היא הנהנה:
קוראים לי רוית בר-און, אני מגלריה בתל אביב. העבודה הזאת היא עצרה, מביטה ביצירה הקטנה של שקיעת שמש על שדה. יש בה משהו שרבים מנסים למצוא שנים. אני רוצה לקנות אותה.
אליאס קפא, מביט בעיני, בעוד שתירגמתי את דברי האישה במחוות בלתי חלקות. אצבעותיו רעדו, בעיניו נפל סקרנות.
אתם רציניים שלא מוכרים? קול של מקצוען רצה, מודע לערך האמנות.
אנחנו אף פעם נאלצתי, אדמת לחייך. לא חשבנו למכור. זו פשוט נשמתו על הקנבס.
היא שלפה ארנק עור וספגה סכום בדיוק מה שמיכה עבד חצי שנה במרסס בוני עץ.
שבוע אחרי חזרה, לקחה יצירה נוספת זאת עם ידיים שמחזיקות שמש בוקר.
באמצע סתיו הגיע שליח עם מעטפה.
ביצירות של ילדכם יש יושר נדיר. הבנת עומק ללא מילים. זה מה שמחפשים היום אספני האמנות האמיתיים.
הבירה קיבלה אותנו ברחובות האפורים ובמבט קר. הגלריה הייתה חדר קטן בבניין ישן בפריפריה, אך יומיום ביקרו אנשים עם מבטים תמים.
הם בחנו את הציורים, דיברו על הקומפוזיציה והצבעים. אליאס עומד בצד, צופה בתנועת השפתיים ובמחוות.
למרות שלא שומע מילים, הבעות הפנים מדברו בעבורו: משהו מיוחד מתרחש.
לאחר מכן התחילו מענקים, סטאז’, פרסומים במגזינים. קראו לו הצייר של השקט. יצירותיו צווחות של נפש ללא קול נגעו בלב כל מצפה.
שלוש שנים חלפו. מיקה לא יכלה לעצור דמעות כאשר פרסמה את בנו בתערוכה אישית. ניסיתי להתייצב, אך הלב רועם בפנים.
הבן שלנו כבר מבוגר. ללאינו. אך הוא חזר. ביום שמשי הופיע בפתח ביתו עם חבילה של פרחי שדה. חבק אותנו, ולקח אותנו לשדה הרחב מעבר למבטחים.
שם עומד בית לבן, חדש, עם מרפסת וחלונות גדולים. הכפר תוהה מי האיש העשיר שבונה אותו, אך אף אחד לא יודע מי הבעלים.
מה זה? לחשתי, לא מאמינה למראה.
אליאס חייך והוציא מפתחות. בפנים חדרים מרווחים, סדנה, מדף ספרים, רהיטים חדשים.
בן, מיקה הביט בתדהמה, זה שלך?
אליאס הנהן, והראה במחוות: שלנו. שלכם ושלי.
לאחר כן הוציא אותנו לחצר, שם על קיר הבית תלויה תמונה ענקית: סל ליד השער, אישה עם פנים זוהרות מחזיקה תינוק, והכתובת במחוות מעליהם: תודה, אימא. הקפאתי, לא מסוגלת לזוז. דמעות נגלו על לחיי, אך לא נגבתי.
מיקה, שלרוב נשאר שקט, קפץ פתאום ובכוח חיבק את בנו כך שהוא כמעט לא נשם.
אליאס חיבק אותו בחזרה, ואז שלח את ידו אלי. עמדנו שלושתם במרכז השדה, ליד הבית החדש.
כיום ציוריו של אליאס מוסיפים קירות גלריות מובחרות בעולם. הוא פתח בית ספר לילדים חירשים במרכז הארץ ומממן תוכניות תמיכה.
הכפר גאה בו אליאס שלנו, שמקשיב בלב. אנחנו עם מיקה גרים עדיין באותו הבית הלבן. כל בוקר יוצאת למרפסת עם כוס תה ומתבוננת בציור על הקיר.
לעיתים תוהה מה היה קורה אם שלא היינו יוצאים באותו בוקר של יולי? אם לא ראיתי אותו? אם נפלנו מפחד?
אליאס חי היום בעיר, בדירה גדולה, אך חוזר לבית כל סוף שבוע. מחבק אותי וכל הספקות נעלמים.
הוא לעולם לא ישמע את קולי, אבל הוא יודע כל מילה. הוא לא ישמע מוזיקה, אבל יוצר משלו מצבעים וקווים. כאשר מביט בחיוכו המודיע, מבין כי לפעמים הרגעים החשובים בחיים מתרחשים ברגע של שקט מוחלט.הלקח הוא: האהבה והחמלה מדברות עמוק יותר מכל קול.
