ליאור נעמד במקום, רחוב תלאביב סביבו רוקד בקצב אינסופי של מוניות, אנשים וצלילים, בעוד הוא קופא מול פני האישה שמולו היה בטוח שלא יראה שוב לא כך, בחלום.
אביגייל כהן. אהבתו הראשונה. אהבתו היחידה, אם הוא היה כן עם עצמו.
הנערה שפעם הזמינה אותו לטפס על מצוקי המים, שרה יחפה בזמן סופות ברק, נחתה עליו בנשיקה תחת פיקסלים של מסך קוויב וחשפה לו חלומות על פריז, שירה ובעולם רחב יותר מהעיר הקטנה שממנה באו.
אחרי סיום לימודיה נעלמה. בלי כרטיס, בלי הודעה, פשוט נעלמה.
והיא חזרה, מחזיקה בחיקן שני ילדות רועדות במדרונית של חנות קניון על חוף הים, כאילו העולם שכח אותה.
הוא יִרכַּב.
שם, בחליפה תפור במדויק ונעלי עור איטלקיות, על המדרחוב המגורים של דיזנגוף, על משטח של אפר חום.
אביגייל לחש בקול חלש יותר.
היא לא יכלה להחזיק מבט בעיניו.
לא רציתי שתראה אותי כך לחשה בקול מרעיש. כמעט ברחצתי ברגע שזיהיתי אותך.
התגוללות של שתיהן הסתכלו עליו בעיניים גדולות ומפוחדות. אחת משתי הקטנות משכה את אביגייל בשרוול.
אמא, קר לי.
לבו צנח. אמא.
הוא הביט באביגייל בקול רך יותר מזכרונו. אלו שלך?
היא הנהנה בראשו. לנא ונסיה. הן שלוש.
הנשימה שלו נקטעה.
שלוש.
הן נראו בדיוק כמוה, אך בזווית של השפתיים היה משהו מוכר. כמו שניסתה סופיה לכסות עיני השמש, כך הוא נזכר בילדותו.
הלב שלו דפק בחוזקה.
אלו שלי?
אביגייל הרימה את מבטה, דמעות בעיניים. לא ידעתי איך למצוא אותך. ניסיתי וכשגיליתי למי הפכת, חשבתי קולה רועד. חשבתי שלא תרצה זאת. אותי. אותן.
שתיקה כבדה יותר מכל דבר שהכיר עד היום נשטפה ביניהם.
הזמן העביר אותו לא ברור.
ואז, באיטיות, כאילו ההחלטה כבר נטועה במעמקי נשמתו, הוא שלף את המעיל והסב אותו סביב כתפיה של אביגייל. הוא קיבל את לנא בחום, והושיט ידו לנסיה.
בואו, אמר בקול בטוח. נלך הביתה.
בשבועות שלאחר מכן, המדיה התפרצה.
המיליארדר הטכנולוגי ליאור כהן נצפה עם אישה וילדים בלתי ידועים במרכז העיר
משפחה סודית של המגנט המסתורי?
מהגרות מהשוליים לפנטהאוז: האישה ששברה את השתיקה של ליאור כהן
אבל ליאור לא שם לב.
לא לבשורת בעיתונים.
לא לשיחות של דירקטוריון שחיפשו אותו בחשש.
לא לשמועות במפלגות המסיבה.
כי אביגייל והילדות שוכבות למעלה, בפנטהאוז שלו, בחום, בביטחון, מתזוננות.
והוא סוף סוף חש משהו מחדש.
כמה שבועות אחרי, אביגייל עמדה מול חלונות משקופים עד תקרה, מביטה באופק.
אינני שייכת לעולם הזה, ליאור לחשה. אתה אתה. ואני רק
את אם שלהם קטע אותה ליאור. את האדם היחיד שידע באמת מי אני. את שייכת למקום הזה יותר מכל אחד.
היא הסתבבה אליו, עיניה רטובות. פחדתי.
ואני גם, לחש ליאור. אבל עכשיו אין לי עוד.
ואז הוא נשאר על ברכיו לא עם טבעת, ולא עם ברית, אלא עם הלב שלו.
הישארי. בואי נמצא פיתרון. יחד.
ואביגייל נשארה.
לא בשביל הכסף. לא בשביל הדירה, העיתונות או הזוהר.
אלא כי האיש שלפניו חיבר לה יד במזדריך תיכון מצא אותה שוב הפעם ברחוב הקר ביותר, ברגע הקשה בחייה.
וזה במקום שהוא פנה לאחור
הוא חזר הביתה.
אליה.
אל בנותיו.
אל החיים שמיועדים להן.
