מה את אומרת? אנחנו נשואים כבר עשר שנים! איזו מזיקה? לי די בך!
רוני לא יכלה לעצור את הלב הפועם בתוכה. כאילו העור שלה קלט שכל אני, בעלה, בוגד. היא חשה חוסר וודאות, ולבסוף נועזת לשאול אותו ישירות.
היא שאלה אם האשמותיו נכונות, והוא השיב רק:
מה את אומרת? אנחנו נשואים כבר עשר שנים! איזו מזיקה? לי די בך!
נראה שמילותיו של דני היו ישרות וכן. היא לא מצאה פגם בחיוכו, במילים או במבטיו, אבל משהו נותר מציק.
רוני איננה מהן שמסמכות למזל, ולכן נזכרה שצריך לגלות את האמת, אבל איך?
קראה עצות ברשת והחליטה להתחיל בבדיקה של הטלפון של בעלה. במכשיר לא מצאה דבר מיוחד רק שיחה ריקה עם שתי בחורות לימודיות משנות הלימודים, דבר שלא הרעיד אותה. חוץ מזה, הסיסמה של הטלפון מעולם לא הייתה קיימת אין דבר להסתיר. לא היו שיחות סודיות, לא הודעות נשלחות למרוחקים. כאילו הוא היה מלאך בגוף של אדם.
לפעמים, רוני הרגישה שדמיונה משגע, אך בכל פעם שהבעל נעצר בעבודה, היא חשה שמשהו אינו כשורה.
חברתה מאיה נהגה לומר:
זה רק השערות שלך! דני אוהב אותך ולא יסתכל למרחק! השפעתך הרעה רק משבשת הכל!
רוני לא הקשיבה למאיה. נשמתה גרמה לה לחשוב אחרת, והיא לא יכלה לחלוק את בעלה עם אישה אחרת.
יום אחד, כשקיבלה את ההזדמנות, רצה לבדוק אותו במשרדו, להבין אם דני מתעסק בנשים במקום העבודה. כשראה אותה, הוא התפוצץ בטירוף והסתיר ממנה את המצב מול הקולגות. הוא התנצל זמן רב, אבל לבסוף סליח לה.
החיים נראו תקינים בית מלא, שני ילדים גדלים. אך רוני חיפשה הרפתקאות חדשות בעמק התשוקה.
כפי שאומרים, “מי שמחפש, תמיד מוצא”. רק שהיא לא הצליחה עדיין.
רוני חשה כמו נשים בגיל שלושים, שמפחדות להישאר לבד עם שני ילדים. מבחינת המראה היא נראתה רגועה, אך בפנים היה סערה.
דני לא נעשה שום דבר חשוד לא ריח של בושם זר, לא שינוי במראה, אך רוני עדיין חשבה שמשהו אינו במקום.
אם לא למקרה, רוני אולי לעולם לא הייתה מגלה את האמת. האם זה היה מצולם או אמיתי? המשך יבוא.
כאשר הבן הצעיר, יוסי, נכנס לכיתה הראשונה, רוני רצתה ללמוד לנהוג. היא נרשמה לנהיגה בערב אחרי העבודה. שלושה חודשים עברו, היא עברה את המבחן וקיבלה רישיון נהיגה.
דני היה כל כך גאה שהיא קיבלה רכב קטן, למרות שהיה רק רכב קטן, אבל הוא נחשב לנוח ולזהיר בחנייה.
דני, שבכלל לא הודה בטעויותיו, קנה את הרכב כדי שלרוני לא היה צורך לבקש מלשכתו לנסוע. הוא חשב שעדיין מוקדם מדי לשים אותה על הכביש, וצריך קודם לצבור קצת ניסיון.
יום אחד, בשבת בבוקר, קמה רוני מוקדם מהרגיל והחליטה להכין פשטת חצילים ועוף לכל המשפחה. הם אהבו את המנה, וגם היא אהבה אותה. אבל אין לה קמח במזווה.
בחוץ היה קור וקורח, אך היא כבר למדה לנסוע בחורף. הלכה אל הרכב, אך הוא לא התניע. חזרה הביתה בעוד הילדים ישנו, מתקדמת בשקט שלא להעיר אף אחד.
היא לא רצתה ללכת ברגל בחוץ הקפוא, ולכן החליטה לקחת סיכון ולנסוע ברכב של בעלה ללא רשות. מה שם? כמה קילומטרים קטנים הוא לא יטען דבר.
רוני לקחה את מפתחות הרכב והלכה החוצה. בעוד הרכב התחמם, ניקתה את החלונות. פנתה למגירה, ידעה שיש שם מגבונים, והחלה לחפש משהו. פתאום, נשטף לה טלפון למטה.
הטלפון היה שונה מזה של דני. ראשית, מחשבות רעות עלו אולי דני לקח אותו בטעות, כמוהו תמיד אמר, אבל היא לחצה על כפתור והדליקה אותו.
ההודעה הראשונה הייתה מאורית:
אהובתי, כמה לי מתגעגע! בואי מהר אליי! מחכה לך!
רוני קפצה מהמזגן. המספר לא דרש סיסמה, ולכן היא קראה את ההתכתבויות. המכתב היה ארוך קריאה שארכה כמעט כל היום.
ההתגלות הייתה: דני עובד עד השעה חמש בערב, וחוזר הביתה רק בשעה שבע. רוני לא חשבה לבדוק מתי הוא מסיים.
מִרְבֶה הימים, לפני שהגיע הביתה, הוא היה נוהג לבקר באורית במשך שעה, ואז חוזר לבית כאילו לא קרה דבר. היא קיבלה הודעות שלא שמעה מעולם מבעלה.
בתמונה של האורית הייתה אישה מבוגרת, כארבעים, שנראתה כמו בחורה שהוא לא זכה להיזכר בה.
רוני התפרצה בכעס.
בדיוק כשעמדה לצאת מהרכב וללכת הביתה, ראתה שדני יצא ממדרגת הכניסה שלו.
היא השאירה פתק שאמרה שהיא אל הקניות, והוא כנראה ניסה לנצל את הרגע ולשלוח לאורית הודעה נוספת.
רוני נזכרה שהבעל חזר לעתים קרובות למכונית בערב שכח ארנק, או משהו אחר. כמעט כל ערב הוא חזר מהר, מבלי שהיא שמתה לב.
דני ראה את אשתו נוהגת ברכבו ופנה ישר אליה.
מי נתן לך רשות? לא הוסכם על כך!
רוני התעוררה, החלה ללחוץ על גלגל האחורי, והדחיפה האחורית עברה בקול חזק אל גדר האחורה. היא קיבלה הקלה קלה.
היא יצאה מהרכב, מביטה בדני המופתע, וקראה בקול רם:
לך אל האורית שלך! נראה לך איך אתה תוכל לחיות בלעדיי, בלי בית ובלי רכב! לך! שלא אראה אותך יותר!
כדי לאשר את דבריה, היא שלפה את מפתחות האודיי של דני וזרקה אותם לערימה גדולה, ואז חזרה הביתה.
הילדים התעוררו, לא הבינו מה קרה. כמה דקות מאוחר יותר, דני ניסה להיכנס הביתה, אבל רוני נעלה על הדלת ונעטרה עליו.
לך אל האורית! שכח את הדרך לשם! צעקה היא לכל הבית.
דני נאלץ ללכת ברגל, בנעליים ביתיות, בחולצה ובז’קט, לכיוון ביתו של מקומי האורית. הוא חשב לבוא לשם להתחמם, אבל לא היה זה המקום.
אורית פתחו את הדלת, והקול של דני נשמע מהדירה:
מותק, אתה כבר כאן? חיכיתי לך!
דני היה רגיל לבקר באורית רק בעבודה, לא בסופ״ש. מתברר שהיה לה גם שני חובשים. למה לא לבקר בסופ״ש?
אורית רק הציצה אליו בחשדנות וסגרה את הדלת לפניו.
דני נאלץ לחזור למורשתו של אמו, מרינה פבליה, שגרה במרחק שני רחובות. כשהיא ראתה אותו, מייד להבין את הבעיה. היא קיבלה אותו, חיממה אותו, והזינה אותו, והאזינה לסיפורו על אשתו הקפדנית שהוציאתה מהבית. היא אמרה לו:
אל תדאג, בני! מי היה יודע שהרוני שלך תתנהג ככה? אולי תמצא אהבה בחייך, אתה רק בן שלושעשריםחמש! תיפגש שוב במישהו אחר, אל תתייאש!
כך נותר דני לגור עם אמו. הוא החליט להתחיל חיים חדשים. הוא שמח שהפך לחופשי, עד שהבין שרוני התבקשה לתמיכות מזונות. רק אז הבין שהחיים החדשים לא יהיו קלים. טוב שעדיין יש לו אם שלא שברה אותו לחלוטין.
אם אתם רוצים לעקוב אחרי סיפורים מעניינים נוספים, לחצו על העמוד! השאירו תגובות ורגשות, ותמכו בלייקים.
