אני נוהגת את המכונית כבר שלוש שעות, והכביש ריק ובזמן חורף נזיל. בחודש נובמבר בישראל החשכה יורדת מוקדם, ואני ממהרת כדי להגיע לפני החשכה. ברדיו מתנגנת מוזיקה, המחמם עובד בקושי, ואני כבר חולמת על הבית, שבו מחכים לי בעלי, בתי, וכמובן חנה סבתאחמותי עם האינטרור המתמיד שלה. אני שקועה במחשבות עד שהרגשתי פתאום נוכחות של מישהו במושב האחורי.
אז מה, אמאקודמת, הבאת אותי הביתה?
הקפצתי כך חזק שההגה כמעט נפל למאגר. הלב שלי נופל למטה, אני לוחצת על הבלמים ובוחנת במראה האחורי. שם, משועטת על המושב, יושבת זקנה. פניה קמוצות עמוק, ראש מכוסה בתופרת שחורה, ועיניים זוהרות כמעט שחורות מביטות בי בשקט ובחדות.
מאיפה את? קולי נחלש מרעב. הייתי בטוחה שנכנסתי למכונית לבד. המפתחות לדירה נמצאים על מושב הנהג, ליד התיק, ולא לקחתי אף אחד אחר.
מהדרך, משיבה הזקנה ומסדרת את התופרת. אם אשאר שם, אלפיני למות. את תביני אותי, תיסעי או שלא?
רציתי לומר שלא לוקחת נוסעים, שזה מסוכן, שהבית מחכה לי, אבל המילים תקעו לי בגרון. הזקנה מביטה בי כאילו יודעת הכל עליי, כאילו קוראת אותי כספר פתוח.
אני נוסעת לנקבה, לוחשת אני, מקוה שהיא תצא.
ואני גם לנקבה, חייכה היא. אל תפחדי, ילדה. אני לא באה להרוג אותך, אני כבר מבוגרת מכדי. אבל אולי אצליח לעזור. רואה על הלב שלך שחורה. הבעל הולך? סבתאחמותך מתלוננת?
השתקתי. אנחנו גרות עם חנה כבר שש שנים, ובשנתיים האחרונות חיי הפכו לעינויים מתמידים. אבל לדבר עם זרה שנפגשת לראשונה? הזקנה כאילו קראה את מחשבותיי.
טוב, שתקי, היא מציצה את אצבעה הקמטנית לכיווןיי. אני רואה. את טובה, יותר מדי טובה. בעולם הזה טובים ניבלים ראשונים. בואי נצא לפני שהחשכה תשתלט.
מקיימת את המנוע, יוצאת אל הכביש המהיר. בראשי מסתובבת שאלה אחת: למה אני עושה את זה? הרגלי לוחץ על הגז. חצי שעה עוברת בשתיקה. הזקנה מביטה מחוץ לחלון, ולפעמים אומרת לעצמה בחשאי. כשמתגלים האורות של קיבוץ נריה, היא פתאום מצווה:
עצרי כאן.
עוצרים ליד קבילה ריקה של בית קץ. הזקנה פותחת את הדלת, ולפני שהיא יוצאת, פונה אלי.
תודה, דולפין. שמעי. בעוד חודש אבקר בדלתך. אל תחששי. רק תדעי: כשכל דבר יתפורר, אני אגיע.
מה? אני לא יודעת מה לענות.
וזה, היא יוצאת מהמכונית וצועדת בעזרת מקל אל הבית, בלי להסתובב. זכירי: חודש. בדיוק.
אני נוהגת הביתה, ידיי רועדות על ההגה. כל הדרך משדלת לעצמי שזה היה חלום, הזיה של עייפות. כמעט משכתי את הסיפור מהראש. בדיוק חודש.
וכאשר עבר חודש, אנחנו מתכוננות לחגיגת נישואינו העשירי. או, כמו שאומרת חנה פетровנה, «עשר שנות סבל של בני». היא יושבת במטבח, מערבבת קמח ותלמלת בלי הפסקה.
סרוגה, הילד שלך כמו שלד, אינך יודעת לבשל. הבשר יבש שוב. ובכלל, מי כך מסעד? יש לנו אורחים, לא זקנים.
אני מביאה סלט לקערות בשקט. בעלי, אורי, יושב באולם, שותה בירה וצופה בטלוויזיה. אין לי ציפיות לעזרה ממנו. אני עובדת במשמרת שלוחה וחצי, משקיעה בתשלומי משכנתא דירה שקיבלנו משותף עם אמו של אורי, והיא מחזיקה בחלק מהדירה וכן בתפעול הבית ובחינוך של בתנו מאיה. מאיה בת עשר, והיא מביטה בי לעיתים עיניים שמרגישות את עייפותי.
דפיקה בדלת. אני הולכת לפתוח, מנגב את הידיים במגבת. בפתח עומדת גיסתאחותי, שירה, עם בעלה ושני נערים מתבגרים. הם נכנסים בלי להסיר נעליהם.
אה, למה לא מוכנים? שואלת שירה, מסירה את המגפיים המיושנות למרפסת. סרגיי! תברך את המשפחה!
בואו פנימה, אומרת אני בשקט, למרות שהלב מתפוצץ בפנים.
הקהל גדל: דודים, חברים של המשפחה שמעתי לראשונה. חנה פетровנה מרגישה כמלכה, מפקדת:
רוני, קחי את זה. רוני, תני לי. תזזי כאן. סרוגה, שב, את עייפה.
אורחי הכמות עולה על כל תקרה אפשרית. אני מריצה צלחות כמו מלצרת, ושירה מתלללת בקול רם:
אמא, מה היא הכינה? סלט עם עוף? היה צריך עם נקניק. והסלט עם סלט חרא?
אולי תבשלי בעצמך, אם את האורחת? מתפרצת אני, מניחה עוד מנות על השולחן.
אני? שירה מופתעת. אני אורחת, והאורחים נענים. את בכלל לא עובדת כאן, אז תשתלי.
אני עובדת, משקפת אני בקשקשת.
ובכן, השכר אומרת חנה, הוא דמעות חול. אילו לא היה סרוגה, היית עם בתך מתחת לגשר. ובינתיים תכניסי את מאיה לחדר, היא מפריעה.
מביטה בבתי. היא יושבת בפינה, חיבוק ברכיים, מביטה בי בעיניים מבועות. אף אחד לא מזמין אותה לשולחן.
מאיה, לכי לחדר, אומרת אני, חשה שיניים נלחצות.
באותו רגע נשמעת עוד פעמון. אל הדלת הולכת הזקנה. אותו תופרת, אותו מקל, אבל העיניים בוהקות יותר מפעם קודמת.
שלום, דולפין. אמרתי חודש. באתי.
מי זו? קולה של חנה מתפרץ כמו ירייה.
הזקנה, שלא מתחשבת בה, עוברת את פתח הבית, מורידה נעלי רפידות ישנות עטופות בטיפת קופת מיסים, ונכנסת אל האולם שבו האורחים עומדים קפואים.
שלום, אנשים טובים, מסמקת. אני דבורה, וכאן קוראים לי “דוד”. באתי לבקר אצל רוני.
מה? קם סרוגה מהספה, אדום מהבירה. רוני, את משוגעת? מי היא?
אני… אני מביטה בזקנה, מבולבלת.
את, רוני, חושבת שהכל בסדר? מתערבת שירה, מביטה בזקנה באיבה. מי את מכניסה לבית? כאן יש תוכנית תרבותית, ולא זקנה משוטטת!
איך אתם מתבזים? מתפרצת בטיב שלי, הרגשה של בושה מתערבבת עם כעס. זה הבית שלי גם!
הבית שלנו! צועקת חנה. ואני לא נותנת למישהו זקנה לגור כאן!
דבורה מתיישבת על הכיסא היחיד הפנוי שהכנתי לעצמי, מביטה בשולחן, בצלחות מלוכלכות, בפרצופים הלא מרוצים ונושפת נשימה עמוקה.
זקנה, אתה אומר? משיבה. האם אני? מי אתם? באתם לאכול בית של מישהו, משקיעים אותי כשעוזרים, שוכנים את הילדה שלנו… זקנה, אתה אומר?
רוני, תוציאי את הגאון הזה! צוהלת חנה.
היא תישאר, קולי נשמע חזק. אין ברירה.
מה? שירה וסרוגה שואלים במקביל.
שמעתן, אני עומדת בין הזקנה והקרובים. דבורה היא האורחת שלי. אם היא לא מתאימה לכם, הדלת שם. בדיוק כך אני מרגישה, כאילו אני שדה שירות כאן.
השתיקה מתפזרת. שירה לוכדת את אורי בידה.
על האין, תישארי עם זקנה! מרים קולו. אני לא משחקת בתיאטרון הזה!
האורחים מתחילים לעזוב, צועקים, משליכים מבטים קשים אלי. חנה נשארת למטה במטבח, מציצה בי, והאורי מדליק בטלוויזיה בקול רם. כאשר הדלת נפתחת אחרי האורח האחרון, דבורה ניגשת אליי.
כל הכבוד, אומרת בחשאי. עשית צעד ראשון. המשך יהיה יותר קשה, אבל תחזיקי. ועכשיו תני לי לראות היכן אשן.
אני לובשת אותה לחדר קטן שהקרנו הפינה. שם נמצא ספה ישנה. דבורה מתיישבת, מתנודדת, ועוצמת עיניים.
זהו, רוני. מתחילים החלק המעניין. מחר יקראו הקרובים שלך במלוא הדרם.
למחרת מתעוררת צעקות. רצה למטבח, רואה את אורי וחנה עומדים על דבורה, שהיא שותה ברוגע תה מכוסה שלי.
היא גנבה לי את העגילים! צועקת חנה, מתהפכת מזועזעת. זהב! אורי, התקשר למשטרה!
איזה עגילים? אני מחליפה מבט בין בעלי לזקנה.
אתה לא יודע! מתקף אורי. זה הכל תכננת, להביא את האורחת למקום כדי שתזדיין! היא גנבה!
לא לקחתי את העגילים שלך, מדברת דבורה בשלווה, שותה תה. יש לי די טוב עם מה שיש לי, גם אם הלבוש צנוע. האושר אינו בכסף, ילדה.
יצא החוצה! צועקת חנה. מיד!
בוחנת בעיניה של חנה, רואה לא עצב אלא ניצחון. פתאום מבינה שהכל תחבולה.
איפה חיפשתם? שואלת.
בחדר כאן, משיבה שירה, יוצאת מאחורי גב האמא. ראיתי אותה מחבאת אותם בכיס המעיל שלה.
את משקרת, אומרת אני בנחת.
למי את משקרת? תוקפת שירה. אני…
תפסיקו! קם פתאום דבורה, קולה חזק כמו פלדה. אתם חושבים שהזקנה טיפשה? שאתם חושבים שאני לא שמעה איך הכנסתם את העגילים לכיס שלכם בזמן שהייתי ישנה? שמעתי הכל.
חנה פטרתה.
מה שמעת, זקנה? שואלת אותה דבורה.
איך אתה משוחח עם בתך, אומר: אורי יאמין לי, נגרש אותה, ורוני תברח אל הסבתא. לא יצליח.
אורי! צועקת חנה. אתה תסתכל על זה?!
אורי עומד אדום, קופץ על הידיים.
רוני, הוא אומר בקול רועד, או שהזקנה תיסע או שאני אצא. תחליטי.
מביטה באורי. עשור נישואין של דיכוי, שתיקה, אמא אמרה. מביטה בבתי, שמסתכלת בחשש.
תחליטי, חוזר הוא.
לך, אומרת אני.
מה?
אמרתי לך: לך אל האמא, אל שירה, איפה שרצית. אבל מהדירה הזו, שמורכבת על שמי ועל מאיה, אתה יוצא.
האיום המשפטי פוגע באורי. הוא נדהם. הוא רגיל שאני שותקת, סובלנה, אבל עכשיו משהו שב בתוך.
תתחרטי, מתרעם חנה, תופפת את בנה. נלך לראות איך היא תשרוד בלי בעל.
הם יוצאים, דופקים בדלת חזק. אני מתיישבת בכסא, רגליי רועדות.
זהו, נושמת.
לא, דולפין, דבורה מתקרבת, מגרדת את ראשי. זה רק ההתחלה. הם לא יוותרו בקלות. הבית שלך, כן, אבל גם שלהם חלק. הם יגישו תביעה. ידרשו מזונות אם הוא יעזוב. ייקחו לך את הרכב. את מוכנה?
מרימה ראש. לא מוכנה. אבל אין לי ברירה.
אורי חוזר שלושה ימים אחר כך, לא עם התנצלות, אלא עם זימון לבית המשפט. חנה פетровנה מגישה תביעה לפינוי, דורשת למכור את הדירה ולחלק את הכסף. בתביעה נכתב שאני יוצרת תנאים בלתי נסבלים למגורים, מביאה אדם זר ולחץ פסיכולוגי על הבן.
אני יושבת במטבח, מחזיקה נייר, איני מאמינה. חנה, שכיום חיה על חשבון, אוכל את הלחם שלי, רוצה עכשיו לקחת ממני את הגג.
אל תפחדי, דולפין, לוחשת דבורה ליד הכיריים, מכינה תבלינים. משפט זה עניין של מי שמקבל תביעה.
אבל יש להם חלק, לוחשת אני. ועורך דין.
ומה איתנו? מחייכת דבורה. אספי כל הקבלות שהיית משקיעה במימון המשכנתא, החשבונות של החשמל והמים. כל מה ששילמת.
וזה יעזור? שואלתידיי רועדות, אבל לבי נותר איתן אני אלחם על ביתי, על בתי ועל האמת, ולא אפסיק עד שהצדק ינצח.
