למה את עדיין כאן? צעק יובל, ואז נרקב ופנה לדרכו.
תמר רצה אל החלון הקטן, מביטה בחזרה על האיש שצעד איתה חצי מאתגר של חצימאות. היא חשבה שהיו נפש לאשמה, שהיו יחד עד תום. לפני שעזב הוא חייך לה ברכות כבדות, כאילו נוח לו רק לשחרר.
בבית בקיבוץ רמת־שחר, תמר הייתה מנהלת משק בית מושלם, האורחת החביבה, תמיד מוכנה להקריב הכל למען האהוב. היא הרגישה שהייתה צריכה לפתוח את החלון, לצעוק לו שלא יעזב אותה. הייתה מוכנה ללכת עד קצה המבוכה: תן לו לשהות איתי, אפילו אם הוא יישאר כמה ימים מחוץ לבית, יחליף את האישה הראשונה באחרת…. זה היה עדיף על להיות לבד בגיל ארבעים וחמש, נותרת ונשכחת. היא פקחה את החלון, אך העין נעצרה פתאום על תצלום של אביה לבוש מדיונציה, ראש מורם, מביט בגאווה למצלמה.
תמר קפצה מהפחד. היא חשה בבושה על חולשתה, על חוסר האומץ. הפעם, כשחזקה אל החזית של בעלה המחונן, לבוש במעיל עור, עולה לרכב יוקרתי יחד עם מזוודות, היא חזרה למטבח. בדרך עברו הקורידור, והעמוד הישר של ארון הגבינה הענק מורשת סבתה השתקפה בפנים של אישה שמנה, עייפה, שערה אפור ועיניים תמותות.
תמר ידעה שאינה יפה, והבריאות שלה החלה להחמיר שיניים נקרו, ואין מספיק שקלים למזוג על חדשותיהם. בעלה דרש רכב חדש כדי להיראות ברשימת העבודה, להתלבש בגדול ויקר.
מה זה בטלה! אתה מתלבש כאילו אתה כוכב קולנוע, והלבשה שלי רק סוודר משוריין, חצאית משקפת תקופה פרהיסטורית, חולצות שחורות, נעליים מרופדות במקום נעלי עור, ומעיל עם צוואר גבוה שלא סבתא שלי הייתה לובשת! אתה דורש תפריט של מסעדה יוקרתית סטייק, קציצות באדים, פנקייקים ממולאים, בשר. איך הוא יוכל להמשיך? קראה רונית, חברה של תמר, בקול רם.
תמר שמעה, אך פעלה בדרכה. אז בעלה הודיע שהוא הולך אל נערה בת 27 עם ארבעה ילדים.
היא צעירה, נשמה תמר אחרי השיחה.
רונית, שחפצה, חפרה ברשתות החברתיות, ראתה בתים של שכנים ושאלה:
אין לה היסטוריה של עבודה! כל הילדים מאבות שונים! בת השמנתה עד סוף ההריון! ההורים שלה חצויים! אף פעם לא נראתה בתור אמא יציבה! האישה הזאת פשוט מתעלמת! היא פרסמה, והניסה תמר להחזיק מעמד.
תמר הוציאה חוברת של חייה, קיבלה דירה גדולה במרכז תלאביב ממורשת אביה, והאב, כאילו מרגיש את תחושת השבר, ארגן את הנכסים כך שיובל לעולם לא יוכל לדרוש ממנה יותר ממטר המטרים. תמר החליטה לחלק חדר אחד לשכירות, כדי להקל על ההוצאות.
בקרוב הגיע מהנדס, בעל זקן עדין, חמוד, אינטלקטואלי, בשם אורן בןשמש. הוא הסתכל בתמר והציע:
הייתי משלם מראש! לך לטפל בשיניים, את נראית יפה, אל תסבלי יותר!
תמר התפעלה, למרות שהיא לא מרגישה יפה. אורן נתן לה עוד כסף, והבטיח לקבל בתמורה תשלום מאוחר. מאוחר יותר הגיע אחיו, לבוש במעיל קאנארי, מכנסיים סגולים, תסרוקת מדהימה, קרא לעצמו קארם, היה מעצב שיער.
קארם, שרק היה כאן לבקר את אחיו, חיבק את תמר, והציע לה שינוי מראה. הוא תיקן לה שיער, איפשר איפור מחזיר זוהר, סידר שיניים, ופתאום היא הלכה לעבודה ברגל. כל הקילוגרמים המיותרים נעלמו. היא החלה לרוץ בבוקר בפארק, מחייכת במבט של פרפר שבקפוץ מחלון קטן.
יום אחד נשמע צלצול דלת. הדלת נפתחה, ויבא קריאה:
תמר, יש לך אורח!
על המדרגה עמד יובל, כעת מזדקן לשנה אחת, נראה חיוור, חסר צבע, מבולבל. הוא היה שם עם מזוודות.
מה אתה רוצה? שאלה תמר.
היא נזכרת איך ניסתה להתקשר אליו בפעם הראשונה, הוא לא רצה לשמוע, הוסיף אותה לרשימת השחורים.
אתה נראה התחיל יובל, מבטא תדהמה.
המחמאות לא נגעו לתמר; היא זכרה את הלילות חסרי השינה, הרצון לסגור את החשבונות עם החיים, הדמעות האינסופיות, הפאניקה.
תמר, כמה זמן אני חיי כאן! שעה אחרי השעה משאירה אותי ללא כסף. הילדים נראו טובים בתחילה, ואז הפכו לשגעים, צועקים כל הזמן, לא רוצים לגדול, יושבים בטלפון, לא מבשלים, קונים פלטות, מבשלים נודלס. תארי? נודלס! אני לא קניתי שום דבר לעצמי, כל מה שהייתי קונה היה בשבילכם. מרגיש כמו בטירוף. תמר אני שוב כאן, איתך, נזכור תמיד. נתחיל מחדש? ביקש הוא בקול נואש.
אבל באוזנה של תמר עדיין הדגימות:
למי את נחוצה? חסרת שיניים, חסרת פירות, חסרת גידול!
תמר הביטה שוב ביובל, ואז הדלת נפתחה והיכנס אורן בןשמש, מבטא דאגה:
תמר, צריך עזרה? מי הוא האיש הזה?
יובל קם וקרא:
מי אתם?
זה אני, אורן. אל תבוא יותר! קראה תמר וסגרה את הדלת לפני פיו הפתוח של יובל.
היא התנצלה בפני האורח, ושאבה נשימה עמוקה.
אולי הגיע זמן ההסברים! אני אוהבת אותך, תמר! איך אפשר לעזוב אישה כה מדהימה? תבואי איתי, באמת? ניבט יובל, כואב, על רגליו הפגועות.
תמר יצאה, ובמשך חודשיים הוא קיבל ממנה פרחים, קנו יחד בית נופש.
היא לא ראתה לעיתים איך יובל מתבונן מהפינה, צועק בפזיזה שמילים אחרונות שנשמעו בו היו כי הוא נכנע לפח ותחליף אישה טובה באישה ריקה.
בסוף, תמר ואורן הלכו יד ביד ברחוב, מאושרים ונמצאים במצב של אהבה. היא מחכה לתינוק.
תנו לייקים וכתבו תגובות!
אם אתם רוצים עוד סיפורים, כתבו לנו בתגובות ואל תשכחו לייק. זה מחזיר אותנו לכתיבה!
