15במרץ 2026
יום הולדת של האביב וההזדמנות לחשוב על כל מה שחלף.
היום שבו ישבתי על הספסל שבפינת החצר של ביתנו בקיבוץ נווה שלום, השמש חממה את הפנים והדממת האוויר הייתה מרגיעה, נזכרתי בתמר רבקה, סבתא אהובה שהייתה לי כמו אבן דרך. רק אלוהים אחד יודע איך היא חצתה את החורף הקשוח של השנה שעברה, אבל היא עצמה הייתה בטוחה שכל חורף עודף יחלוף.
עוד חורף אחד ולא אחזיק יותר! חשבה תמר, ונשפה תנופה של הקלה. היא לא פחדה לצאת לדרך, להפך, חיכתה לרגע הזה. המלאי של קוטג’ים היה כבר מוכן, ובגדים חדישים קנתה. לא היה דבר שמחזיק את תמר רבקה כאן בעולם הזה.
***
לפני זמן רב חיה לה משפחה גדולה בעלה יצחק, אדם גבוה וחזק, וארבעה ילדים: שלושה בנים וילדה אחת. החיים היו שלווים, עוזרים זה לזה, רק מדי פעם מתווכחים. הילדים גדלו, אחד אחרי השני, ופרשו לכל מקום.
שני הבנים הגדולים הלכו לאוניברסיטה, ולאחר מכן נסעו לערים שונות חיפה ולוד כדי לעבוד. בנו האמצעי, משה, לא מצא הצלחה בלימודים, אך במאוחר הקים עסק מצליח של מכירת מוצרי חקלאות, שעבר אותו לחו”ל והותיר אותו שם. הבת, ריבקה, גם היא רדפה אחרי החלום והגרה בתל אביב, שם נישאה לאחד מבעלי המשרד.
בתחילת הדרך הילדים הגיעו לבקר. שלחו מכתבים, ולאחר שהטלפון נחת, חזרו להתקשר. אחד אחרי השני חזרו הנינים. תמר רבקה אספה מדי פעם מזוודה ישנה ונסעה לבקר את הילדים בבתיהם.
עם השנים גם הנינים גדלו והפכו לעצמאיים. הפניות למרקלה פחתו, השיחות נדדו והקולות של הילדים נעלמו ברקע של חיי היוםיום העמוסים עבודה, משפחה, בנות ובנים שמבוגרים.
הסיבה היחידה לשוב לביקור הייתה הידיעה על פטירתו של אביו של יצחק, אלי, שהיה ידוע בחייו הארוכים. נחשבו שהוא יחיה למאה, אך גורלו היה שונה. אחרי האבל, הילדים התפזרו, והקשר למרקלה נשאר רק במזכרת של מדי פעם שיחה קצרה.
תמר רבקה ניסתה לשגר הודעה, אך הרגישה שהקול שלה אינו מגיע אליהם, ולכן נעלמה לתוך עצמה. כך עברו העשור האחרון מדי שנה אחד מהילדים מזכיר אותה בטלפון, והיא משיבה בחיוך, משחיקה את היום בריקוד של הזיכרונות.
יום אחד, כשישבתי על הספסל והרהרתי, נשמע קול קריאה מאחורי גדר האבוס:
שלום, גברת תמר! קרא צעיר במתנשק חייך. לא זכרת אותי?
תמר הרימה גבה:
מיכאל! מה קורה?
כן, סבתא! השמח המהלך ונכנס אל החצר.
מיכאל היה בנו של השכן, יוסף, שהיווה משק בית קטן שלא יכל לעמוד יום בלעדיו. תמיד היה רעב, ותמר טיפלה בו, נתנה לו בגדים מהילדים והזמינה אותו לישון כאשר ההורים שלו היו בחופשה.
לא הרבה אחרי כמה שנים, הורים של מיכאל נפטרו. הוא נלקח לבית יתומים, שירת בצבא, ולבסוף חזר לכפר הקטנה שלנו, נשבע לשוב ולשקם את האדמה של מולדתו.
איפה היית כל הזמן, מיכאל? קראה תמר בשמחה.
תחילה בגן הילדים, אחר כך בצבא, ולאחר מכן לימודים. חזרתי לעבודה על האדמה כאן, אסובב את האדמה של הכפר!
ואיך נשיג שיפור? השיבה תמר, מטפסת עם ידיים אל השמיים. כולם כבר פזורים.
אל דאגה, לא אפול! חייך מיכאל.
כך החל לחיות תמר רבקה חיים חדשים. מיכאל מצא עבודה אצל מר קפלן, חקלאי מוביל של האזור, ותיקן את ביתה הקטן שהורשו לו על ידי הוריו. הוא גם עזר לה בתיקוני החווה, וגרם לה לחוש שוב חלק מהמשפחה לא רק כמבקרת מזדמנת, אלא כמי שיש לה משהו לתרום.
במשך שלוש שנים חיו יחד בתמימות.
אני חייב לנסוע, סבתא, אמר מיכאל לפני יציאה לחו”ל לחיפוש עבודה. מר קפלן מתעקש לשלם באשורים ולא בכסף.
לך בשקט, מיכאל, ובתורה! רצעה תמר, מברכת אותו.
הוא נפרד ושוב נותרה לבד. לפעמים בדד, הרגיש כאילו הוא עומד לבכות, אך תמיד היה משהו שמחזיק אותו על פני האדמה.
****
יום אחר, קולי שונה:
שלום, סבתא תמר! קרא קול מוכר. תמר הסתכלה מעבר לגדר וראתה פניו המוכרים של מיכאל, הפעם גבוה לבוש, מתלבש בחליפה מודרנית.
מיכאל! באמת אתה?
כן, סבתא! קפץ פנימה ובחיוך רחב.
תזוגי לי כוס תה, אני מיד מוכינה! קראה תמר, והציגה את המים בקערת מתכת.
תה? מצוין! ענה מיכאל. רק חזרתי, לא חשבתי שאפגוש אותך בהפתעה.
לפני חצי שעה, חלו תמר ומיכאל על השולחן, שתו תה מכוסות קרמיות ישנות, והיו מלאים בשיחה.
אני מתכונן לפרוש, מיכאל, פקדה תמר כשהדמעות נגעו בעיניה.
אל תחשוב על זה! חייך הוא, מזיז את היד. אני כאן, נבנה חווה משותפת, נזכה לשגשוג!
פתאום נשמע קול נשי מתוק:
מי כאן? קראה ילדה צעירה בקול דק, לבושה במעיל קצר ונעלי עקב.
תמר ומיכאל הביטו זה בזה.
אני שלומית, נכדה של תמר,
נכדה של אלי, בן גדל של יצחק,
נכדה של יוסף, חכמתו של מיכאל היא המשיכה.
היא חייכה, פתאום היא הייתה כאן בלי טלפון, ובמקומו של הטלפון הישן היא הביאה מזוודה.
באתי כי המורים בעיר לא מובילים, ואני רוצה לחיות בכפר! אבא שלי והסב שלי שלחו לי כסף, וכבר יש לי תקציב של 12000 ש״ח לשנה. אמרה שלומית. אני רוצה ללמוד בקיץ, ואז לחזור ולחיות כאן.
תתארחי כמה שתרצי הכריזה תמר, שמחה בליבה. העיקר שמחה לביני!
חודש עבר, ותמר צפתה שלומית עובדת בגינה כאילו היא ילדה של העיר, אבל האדמה הפכה לצבע חיי הכפר. בעזרת מיכאל, שלומית חידשה את השדה שהוזנח, הקימה קורות, בנתה חממה, וקנתה זרעים משכניה.
מיכאל, במקביל, השתמש בכסף שהרוויח בעבודה בחו”ל כדי לבנות חווה מודרנית. הוא גייס עובדים לתיקון הגג של תמר, והחליף את האחוזה הישנה בחימום תתקרקעי וחימום שמש.
תמר חייכה, הפנים שלה ברק בעיניים, מרגישה שלא לבד. רק לעיתים הצללים של עצב חזרו כשממשה שהיא תשלח את שלומית לעיר.
איך אפעל לבד? לחשה תמר, מכינה לחמנייה לילדה.
אל תשכחי למלא את הדלי במים, מיכאל יקפוץ את השדה! חייכה שלומית. ואחזור לבקר!
תחזרי? שאלת תמר.
כמובן! לא אוכל לעזוב אותך! אהבתי אותך כמו אם, והצעה של מיכאל לחתונה בחשיפת סתו איפה שלא יהיה גבר? הוא חקלאי מהכפר!
שנה עברו, ותמר משכיבה על הדשא, מטפלת בתינוקו הראשון של שלומית, בעוד שלומית ומיכאל עומדים על חקלאות משותפת שמביאה שפע לכל הקהילה.
הסתכלתי על התינוק הקטן, נשקתי לו בחיבוק, והבנתי שהזמן לא יעצור, אבל לכל אחד יש תפקיד.
הלקח של היום: גם אם החיים נושאים אותנו למרחקים שונים, השורשים של הבית והאהבה הם שמחזיקים אותנו יחד, והם מלמדים שאין דבר יותר חשוב מתמיכה הדדית והקשר המשפחתי.
זה מה שלמדתי. סגרתי את היומן.
