מה? ענה יוסי בקול רוגע.
למה מה? מה אני אמור לעשות?
לפחות תצא מהאוטו, תסתכל אם הוא עדיין בחיים.
הייתי על הסף. החצר הייתה ריקה, והערב היה מלא בריח חומצי, כמעט כמו ריח הפחד. הפתחתי את הדלת לאט, וללא לצאת, הרכבתי את עצמי כדי להציץ מתחת למכונית. שם, ברגע שהקפצתי, ראיתי: הוא חי. גוש אפור קטן, רועד, אבל העיניים פתוחות.
הוא חי, יוסי. הוא חי מה אני עושה?
איך? קח אותו למרפאה. אתה כבר בדרך לשם. אז בוא, למה אתה מתמהמה?
הצבתי בעדינות את החתול הוא לא התנגד, רק שכב ונשם בקושי. הנחתי אותו על המושב האחורי, בתוך קופסה עם נעליים שעמדה על הרצפה. ואז יצאתי לדרך.
המרפאה הייתה חצי שעה ממני, לפחות בממוצע. באותו היום, זה הרגיש כאילו חצי השעה נמתח לנצח.
במאחרת המזוודה כבר היה שם כלב. זקן, מראה של כלב שהפעם נסע ברכבת. החברים שלי מביקור בקיבוץ ביקשו שאביא אותו למרפאה אנא, הרפו עליו בעדינות, אל תתנו לו לסבול יותר, אמרו. היה כלב משוטט, לא היה לו בית, אבל חיממנו אותו. נרמתי, כאילו זה היה טבעי.
ועכשיו גם החתול הזה.
נסעתי בדרכי כמו נגר חולה, ובמחשבותי רק היה:
איזה יום זה? איזו חיים זה?
במרפאה, להפתעתי, לא היה תור. נכנסתי עם הקופסה כמו שמביאים קונדום למיילדת הרופאה לקחה אותי מיד והביאה אותנו לחדר הבדיקה.
מה קורה איתו? איך הוא? הרמתי קול לפני הדלת.
אנחנו נעשת רנטגן כעת ענתה העוזרת. נראה שאין כאן משהו רציני, אבל נרצה לבדוק.
חמש עשר דקות. נצח. השעון כאילו עבר עלינו ואחר כך נתק. הלכתי סביב, הביטי בתקרות, בחלונות, בפוסטרים של חתולי סיאמי וקורנה.
בזמן הזה, במעמקי הלב שלי, משהו רשרש. לא רק דאגה היה כאן בושה, אשמה. איך לא שמתי לב? למה הנהגתי כל כך מהר? הכל היה יכול להשתנות. החתול הקטן, החסר חומה, שהולך לרגע לפני שהצלחתי להגיע למרפאה ואני חשבתי איפה הרכבת המוביל למרפאה. רק שנייה אחת. לחיצה שיקמה גורל ועכשיו אני כאן, עם קופסה בגרוני, מתפלל לעצמי: תהיה חי, רק תן לי לתקן את זה.
הדוקטור יצא בסוף.
צריך לנתח
ואז נזכרתי הכלב עדיין במזוודה!
חזרתי למכונית. שקט. הוא לא ניב. לא תזזז. לחצתי על הכפתור המזוודה נפתחה לאט.
שתי עיניים מפוחדות בוהקות בחושך. הוא עדיין בחיים.
היי לחצתי ברוגע. תסלח לי נבדוק מה נעשה.
ברחיף חזרתי למרפאה. תפחתי רופאת ווטרינרית קפדנית, מבט יבש.
יש לנו גם כלב במזוודה. הרכבת פוגעת ברגליו
כבר קראו לנו לאנסטזיה אמרו שאין לו סיכוי.
הקפאתי, לא מצאתי מילה להמשך. פניה נשארו קפוצות, היא הרימה מעיל והלכה איתי.
פתחנו את המזוודה. היא הביטה בכלב, אחר כך בי. העיניים שלה נחתו עליי כמו קרן רנטגן.
אתה משוגע? מי אמר שצריך להרדם? כן, הרגליים שלו לא יברו, אבל הוא יכול לחיות. אנחנו כבר טיפלנו בכאלו. הביאו אותו פנימה.
הבנתי, רק הנהנתי. הרופאה אמרה: הוא יחיה. זה היה מספיק.
בערב, חזרתי הביתה. יוסי הסתובב אליי מאחורי התנור:
מה קרה, דני?
בלי מילים, נכנסתי לחדר, שלפתי ספר ישן ושמרתי בו כסף בתוך הקפלים. חלום. מוטו. כבר לא משנה.
דני? מה קורה?
הם יחיו! קראתי. שניהם!
מי? אתה מתפרק!
אסביר אחר כך!
קיבלנו אותם. שם החתול קיבל שם מאיה. לכלב שם רועי. עברו איתנו את כל הטיפולים: אינפוזיות, לילות ללא שינה, שיקום.
יוסי רק אמר:
אם הם איתנו, נפתור.
והצלחנו. הזינו את מאיה באהבה, טיפלו ברועי. בכו יחד כשמאיה רצה בפעם הראשונה, צחקנו כשרועי סחב את עצמו בכיסא גלגלים בחצר.
חמש שנים חלפו. הם כבר לא חיות מחמד, הם משפחה.
היום, כשחזרתי הביתה, נריח ריח של עוגיות. יוסי חיבק אותי חזק מאחורי הגב, ותחיל לרעיד.
מה קרה? שאלתי.
נגיע לעושר לחש, והציב יד על בטנו.
קודם לא הבנתי. ואז הבנתי.
ארבעים אני. הוא שלוש ועשרים. ניסינו הרבה. כמעט נכננו. כמעט. עד שגברת משונה אמרה:
יהיו לכם שלושה ילדים. שניים מהטבע, אחד מהשמיים. טוב לב, סבלנות. הדרך תהיה קשה, אבל ברורה.
מאיה נרדמה, מקופלת ליד הבובה על חלון המגה. רועי, כבר זקן, מתקרב אלינו, מתיישב על רגלי ומושך נשימה עמוקה.
לא האמנתי לפני. עכשיו מאמין.
כי פעם אמרנו כן לחיים. והחיים אמרו לנו כן.
