מה? ענתה נעה בקול חסר רטט.
איך מה? מה אני אמור לעשות?
לפחות צא מהאוטו, תסתכל אם הוא עדיין בחיים.
נפחתי נשימה עמוקה. החצר הייתה ריקה, האוויר בערב הוציא ריח מתוק עם נוירון של ברזל ריח של פחד, אם נדבר בכנות. פתחתי את הדלת לאט, וללא שרידה, נעשיתי קווקו כדי להקפיץ את הראש מתחת למכסה. והנה ראיתי: הוא עדיין בחיים. ערמת של פרוות אפורה, רועדת, אך העיניים פתוחות.
הוא חי, נעה. הוא חי מה עכשיו?
איך מה? קח אותו למרפאה. אתה מתכוון להגיע לשם בכל מקרה. אז קדימה, תמהר!
הוצאתי בזהירות את החתול הוא לא התנגד, רק שכב ונשום בקושי. הנחתי אותו על המושב האחורי, בתוך קופסה קטנה עם רצועה, שכבר הייתה על הרצפה. ויצאתי לדרך.
המרפאה הייתה כשלחציחצי שעה משם. בדרך כלל. אבל לא היום הזה. היום הזה נשרד בזיכרון כמו ריצה על חוף ים שלקחתי בחצי שעה שנראתה כמו נצח.
בתא המטען שכבר היה שם נרדם כלב. תערובת מבוגרת, שנפגע מרכבת. קיבלו אותי מבעלי חוף הים להוביל אותו למרפאה תעבירו אותו באהבה, אל תתנו לו לסבול יותר, אמרו. הוא כלב רחוב, שלא היה שייך לאף אחד, אבל חרסנו. נכנסתי, כאילו מתכוון לבצע ניתוח.
ואז גם החתול הזה.
נסעתי ברחוב כמו משוגע, במוחי רק הלחץ:
איזה יום זה? איזו חיים זה?
במרפאת חיות בתל אביב לא הייתה תור, מה שהפתיע אותי. חטפתי את הקופסה בידיי כאילו הייתי משדלת את אשתי למולדת הרופא לקח אותה מיד והכניס אותה לחדר הבדיקה.
מה קורה לו? איך הוא מרגיש? קרקתי בפתח הדלת.
נבצע רנטגן מיד, אמרה העוזרת. נראה שאין בעיה חמורה, אבל נבדוק.
חצי שעה נמשכה כאילו הייתה נצח. השעון כאילו שיחק איתי ועצר. הסתובבתי סביב, הסתכלתי על התקרה, החלונות, הפוסטרים של חתולי סיאמי ובריטיש.
במקביל, בחלל הפנימי של הלב שלי, משהו רפנה. לא רק דאגה בושה, אשמה. לא שמתי לב, נסעתי מהר מדי. הכל היה יכול להיות אחרת. הוא החתול הקטן, האמיץ, שצעד לרגע לפני שהקול היה פועל ואני חשבתי על הכביש למרפאה. רגע אחד. לחיצה של גורל ופתאום אני עומד שם, עם בול על הלשון, מתפלל לעצמי: רק יהיה בחיים. רק אתקן את זה
הדוקטור יצא לבסוף.
צריך לנתח
ואז נזכרתי הכלב עדיין בתא המטען!
חזרתי. השקט. הוא לא ניב. הוא לא תזזז. לחצתי על הכפתור תא המטען נפתח לאט.
פניו של כלב שני, מבטו מבוהל, מבטו נביט אליי מהחשכה. הוא חי.
היי, אמרתי בשקט. תסלח לי נבדוק מה קורה.
חזרתי למרפאה בריצה. תפיסתי את הרופאה אישה חריפה, מבט יבש.
יש גם כלב בתא המטען. הרכבת פגעה, הרגליים
כבר התקשרו אלינו בשביל ההרדמה אמרו שאין סיכוי.
נתקעתי, לא מצאתי מילים. פניה של הרופאה נשארו ללא רטט. היא הרימה את המעיל והלכה איתי.
פתחנו את תא המטען. היא הסתכלה על הכלב, ואז עליי. עיניה חצו כמו קרן רנטגן.
אתה משוגע? מי אמר שכדאי להרדים? כן, הרגליים שלו לא יבריאו, אבל הוא יכול לחיות. הבא אותו, נביא כאלה לפני.
הנה, קיבלתי ראש מוטה. הרופאה אמרה: הוא ישרוד. זה היה מספיק.
בערב חזרתי הביתה. נעה הסתכלה מהתנור הפתוח:
מה איתך, יוסי?
בלי מילים ניגשתי לחדר, שלפתי את הספר הישן שבו החבאתי כסף כמה שקלים. חלום. מוטו. לא משנה יותר.
יוסי?! מה קורה?
הם יחיו! קראתי. שניהם!
מי? תשתגע?
אסביר אחר כך!
החזקנו אותם. שם החתול הפכה ל״טיפה״. שם הכלב ״רז״. עברנו יחד את כל הטיפולים: אינפוזיות, לילות ללא שינה, שיקום.
נעה אמרה רק:
אם הם כבר איתנו, נפתור את זה.
והיא פתרה. היא קראה בטיפת חלב, הטיפה קיבלה תזונה טובה, רז קיבל תורן. בכינו כשטיפה הלכה לראשונה, צחקנו כשרז רכב על כיסא גלגלים ונסע ברחוב.
חלפו חמש שנים. הם כבר לא חיות מחמד. הם משפחה.
היום כשחזרתי הביתה, ריח של עוגיות קיבל אותי. נעה חיבקה אותי בחוזקה מאחור, והחלה לרעוד.
מה קרה? שאלתי.
אנו עומדים להתעשר לחשה, והניחה את ידה על בטנה.
בהתחלה לא הבנתי. ואז הבנתי.
ארבעים לי. היא שלושים ושלוש. ניסינו הרבה זמן. כמעט נכננו. כמעט. ואז אישה מוזרה אמרה לנו:
יהיו לכם שלושה ילדים. שניים מתנה של הטבע. אחד מתנה של אלוהים. הלב הטוב, הסבלנות. הדרך קשה, אבל ברורה.
טיפה נרדמה, גולשת על הכרית שלביןהחביות, רז, שכבר מתבגר, נפל על הרגלי, נאנח בקול גדול.
לא האמנתי אז. היום מאמין.
למען שהיום הזה נגמר ב״כן״ לחיים, והחיים אמרו לנו: ״כן״.
