להיות עם מחציתמחיר זה, למען האמת, חצוי ממעמדי. לא אפשרי, לא רצוי, ולא לָתֵת להם להתרבות. כך קבעה לי באוזניים האישה כשסגרתי את ההצעה שלי.
את, בטח, יודעת שמדובר בחובתך הטבעית חובת האש? היא חייכה והמשיכה: את השומרת על האש.
ואני עניתי: ואתה חייב להיות ספק, אבל למרבה הצער, אתה מחציתמחיר. ולכן אי אפשר לחיות עם כאלה, ולא להרשות להם להתרבות.
למה? ניסחתי בקול של מבוגר. אני מדבר על מערכת יחסים בוגרת ונורמטית.
לא, מיכאל חייכה היא. אתה מציע לעצמך נוחות יתרה.
אבל את האישה, הרי זה טבעי. השבתי.
אז היכן המלקח? האם פטריארכיה היום היא 5050? שאלתי, והקול שלי דוהה במחשבות.
באותו רגע חרגו לי פעמיים על החוטים. יש הבדל גדול בין אישה שמסרבת בנימוס, בלי ריב, בלי העלבות, לבין אישה שמביטה אליך כאילו אתה לא גבר בן חמישים וארבע, אלא מתחזה שמנסה להפיל עסקה משטחת ותפס.
הדבר שהציק אותי יותר היה ההזלזה 5050 נשמע כמו תווית רפואית, חותמת, תירוץ שלא רק מדחייה, אלא שמזמינה אפילו ניתוח פסיכולוגי אחרי הדייט.
שמי מיכאל, גיל 54, גרוש, עם בת בוגרת, גמילות חסדים נגמרו לפני שנים, אישתי לשעבר גרה לבד, ואני מרגיש שהיא מתמודדת יפה עם החיים. אחרי שנים של חובות משפחתיים אינסופיים שיפוצים, הלוואות, חופשות, קניות, וילה, מקרר, מכונת כביסה תפסתי הבנה חד משמעית: בפעם השנייה בטרק של הגבר צריך לא אקפוץ שוב. לא מחמת קנאה, אלא כי נמאס לי להיות כספומט עם רגליים.
הכרתי את אורית באפליקציית היכרויות. היא בת 49, מטופחת, רגועה, עובדת במשרד ממשלתי, בלי ההיסטריות האינסופיות על קודמונים וגורמי נזק. החלפנו הודעות שלוש שבועות, עברנו לשיחות וידאו, נפגשנו כמה פעמים קפה, הליכה בפארק והרגשתי סוף סוף שמצאתי מישהי בוגרת, מבינה, שמבינה שהקשר בגילינו הוא לא נסיך על סוס לבן, אלא נוחות, שלווה ושיתוף משאבים.
מאז ראשית, הצגתי את העמדה שלי בגלוי. בגיל 54, כבר מאוחר לשחק בחיוכים רומנטיים. אמרתי לה: אני מחפש מערכת יחסים רגועה, בלי דרישות של הוכח אהבה, בלי שטיפת כספים, בלי שהאיש יימכר לשניים. היא קיבלה זאת בחיוך, הנהנה ומסכמת שבכל נושא יש לי קו משותף. הרגשתי סוף סוף שמדובר באישה שמבינה שמערכת יחסים היא שותפות, לא חיפוש אחרי ספונסר.
אחת הערבים, ישבנו בדירתה, שתינו יין, והשיחה התגלגלה על חיי משותפים.
לאורית יש דירת שלושה חדרים באיזור טוב בתל אביב. לי יש דירת חדר אחת קטנה, נקייה, אך קטנה. הצגתי לה בחן את הרעיון שהייתי מציע:
תראי, נוכל לגור אצלך, ואני אתן לך לשכור את הדירה שלי.
ומה אחר כך?
הכנסות השכירות נכנסות לתקציב המשותף למזון. חשבונות החשמל חציחצי. מצרכים כל אחד משלם לעצמו או נחלק אם נרצה. הכל הוגן.
באותו רגע, ראיתי שינוי קל במבט שלה. לא מדובר במשהו דרמטי, אלא בחום שהיה בעיניה נעלם והחל למקום אחר.
היא שמה את הכוס על השולחן ושאלתה:
אתה מציע לי לגור בדירה שלי, לנהל משק בית ולחלק חשבונות?
לא הבנתי מה גרם לתגובה כה משונה.
ומה הבעיה? אנחנו מבוגרים, זה הגיוני.
היא חייכה בחשדנות ואז אמרה בכוונה:
להיות עם מחציתמחיר זה, למען האמת, מתחת למעמד שלי.
הייתי בטוח שזו טעימה באוזן.
מה זאת אומרת?
היא הסתכלה עלי ברוגע מוחלט.
במובן המילולי, מיכאל. עם אנשים כמוך כבר חייתי.
המילים אנשים כמוך הרגישו כקטגוריה נפרדת פגומים, זולים, לא נוחים. זה גרם לי להתרגז.
אני מציע יחסים בוגרים ונורמליים.
לא, אתה מציע נוחות רק לעצמך.
הבנו שזה מתחיל להטות אותי. לא ביקשתי ממנה לממן אותי, לא דרשתי מכוניות חדשות, לא ביקשתי שטף חינם. הצעתי מודל הוגן, בוגר.
אורית, עם זאת, ראתה אחרת.
את רוצה לגור בדירה שלי, לשכירת שלך, ולחיות מהשכר. ובכל זאת האחראית על כל משק הבית תהיה לי.
ענהתי מיד:
אבל את האישה, זה טבעי.
היא קנה לי מבט כאילו לפני עיניי עומד גדי מדבר.
מה טבעי? היא חייכה קרה. אישה היא שומרת האש.
אז אני אוכל, מכבס, מנקה, יוצר נוחות, ואת רק תתפסי בטלוויזיה? ניסחתי, מרגיש שדבריי מתעוותים.
למה רק קיים? אני גם משקיע. אמרתי.
איזה משק? היא שאלה. חשבונות, מצרכים?
היא חצתה אותי:
דירה של מי? שלי. ומי אחראי על משק הבית?
התחלתי להתרגש:
את מגזימה, אשפה, שומרת האש!
ואז פלטה אותי משפט שלא אשכח.
אתה צריך להיות ספק, מיכאל. אבל, למרבה הצער, אתה מחציתמחיר. ולכן אי אפשר לחיות עם כאלה, ולא לאפשר להם להתרבות.
קפצתי באוויר.
מה זה אומר עוד?
היא שתתה יין והוסיפה ברוגע:
אי אפשר לתת למישהו כמוך להתרבות.
פניי חורפו, נחשפתי למבוגר בן חמישים וארבע שמביט בחוץ מהדלת של דירתה של מישהי כמעט בגיל שלו.
את רוצה ספונסר? שאלתי בפה נועז.
לא, אני רוצה גבר. היא השיבה.
ואני מי? המשכתי.
אתה מישהו שרוצה להירגע, לשבת ולחסוך.
הדבר הפגע בי עמוק. חשבתי שהצעתי מודל הוגן, ללא העמסה על אחד הצדדים. אך עם כל קו שהיא ציירה, הרגשתי כבוד מתפוגג.
היא המשיכה בתיאור מפורט: בפעם הראשונה תציעי 5050, ואז תמצא את עצמך אוכלים יותר, החשבון עולה, אני קונה את המוצרים, אני מבשלת, אני מנקה, ואתה מביא פעם בחודש שקית קניות ומתפעל מהמעשייה שלך.
הדבר זעף אותי.
את לא מכירה אותי באמת. אמרתי.
אני מכירה את הטיפוס הזה מצוין. חייכה.
הסברתי שאני אינו רוצה לחזור למודל קלאסי שבו הגבר משלם והאישה יוצרת אווירה. אני כבר חיי כך, וזה היה די ארוך. אך ככל שדיברתי יותר, ראיתי בעיניה שהכבוד אלי נעלם לחלוטין. זה היה הפגע הכי גדול לא דחייה, לא ויכוח, אלא חוסר כבוד מוחלט.
קודם, נשים היו לפחות מנסות להעריך את יושרת הגבר. היום, אם אינך מוכן להרים את כל המשא, מיד משייכים אותך למושגים של פולשק, חסר משא ו-מחציתמחיר.
הכי מצחיק, אורית מרוויחה כמעט כמוני. היא עובדת בממשלה, יש לה בן בגיל 30, דירה משלה, והיא חיה טוב לבד. ובכל זאת, הגבר צריך עדיין להיות ספק. נראה שהשוויון קיים רק עד שהגיעה השעה לשלם.
יצאתי משם כעסן כמו שד, בלי להסתובב לעד. לא נפרדתי בנימוס, פשוט לקחתי את המזוודה ויצאתי. בדרך הביתה, המילה לא להתרבות רוננה בראשי כמו מנגינה של פסנתר ישן.
כמו כן, ניגשתי למסקנה: היא ראתה באיהיכולת שלי לשאת משק בית הביתה כאילו זה היה תפקיד של האישה. מה שמזכיר את האמרה הישראלית: אישה שמבשלת, גבר שמחלק. וכשזה אינו קורה, נחשפים הזרועים.
הסיום של הסיפור: למרות שהחלה לחפש את האיזון, הבנתי שהאמת היא שהעולם הזה של אחרי חמישים עדיין מלא בדרכים לשים תוויות ולשפוט. ואני, ממש כמו מרצה ממתמטיקה, עדיין מחפש את השבר של 5050 שבו שני הצדדים מרוצים, בלי שהאחת תחשוב שהאחר הוא מחציתמחיר.
