כאן זה היה צריך להיות ארון מהקיר שלנו, אמרה מריה בן-ארקוד, מביטה בחלל הסלון בחלום. צריך רק להסיר את הכיסא, הוא בכלל לא נוח. איפה תכניסי אותו, יעל?
יעל קיבלה הפתעה. היא לא הבינה מיד שמדובר באמא של בעלה, ולא במעצבת בטלוויזיה. ו”כאן” זאת הייתה דירתה, דירתה של יעל, שנקנתה בכספייה. אחרי שמונה ועשרים שנה של חיסכון, עבודות פרילנס, פרויקטים אינסופיים, ושתיית קפה שחור בלי סוכר.
כנראה שאקפיץ על הראש, ענתה באיטיות וקמה מהספה. לא הבנתי, אתם עוברים?
אנחנו רק מדברים, חייכה מריה, שבה ניכרת יותר ניצחון מאשר חום. אני ודניאל, סתם הסתכלנו. למה? דירה מרווחת, שיפוץ בעיצוב, והבית שלנו במצב שכירות מציק. אחרי תאונת האוטו של פאול, חובותיו לא ניתנים לשלם. ואת יודעת המשפחה היא משפחה.
המילה “משפחה” נשמעה כאילו יעל איננה חלק מהקבוצה.
את חכמה, יעל, יש לך הכנסה משלה, לא תישארי ברדום. אנחנו, זקנים לא באים לשוכרים בחלקים הקטנים של הבית.
אתם כבר בגיל חמשים ושלוש, קראה יעל בקול חד. זה לא אפילו פנסיה, זה גיל זהב פעיל. אתם מתעסקים בתשבצים, נוסעים לחצרות. מה הקשר לדירה שלי?
מריה נעלמה בקצת, חיכתה, ואז הוציאה את נשק הקוד שלה.
מצד קו, יולדת לך את בעלך. והוא היה זה שתמך בך כשחלת על הבתי חולים עם האנמיה שלך. ועכשיו, כשהאח שלו במצוקה אתה מתהפכת על הגב?
כשהאח שלו פגע בעמוד במכונית של אבא עם אישה זרה במושב, יעל לחשה בקושי, אף אחד לא התקשר לשאול אם נרצה לבוא אצלכם, בזמן שפאול מרפא את הפצעים המוסריים והכספיים שלו.
יעל, קרא דניאל מפתיע מהמטבח, כאילו היה בעבודה. אנחנו רק מדברים. ההורים לא דורשים.
יעל התקרבה לדלת ובלחש:
כל מה שאתם מדברים אני עדיין חיה. בדירתי, שהייתה שלכם, כנראה, להמיר למלון על שם פטאל הקדוש. זה לא יקרה.
היא נשפה, הלכה לחדר השינה, והקפיצה במחשבה שלא לצרוח.
בשלוש הימים הבאים יעל ודניאל לא דיברו. הוא הגיע, נשקף, אמר: “קנית משהו מהסופר?” או “שכחת שמסיבת יום הולדת של אמא ביום שבת?” היא הנהנה, או שמתה. האוויר של הדירה הפך לתקוע, דביק, לא רגוע, אלא כזה שבו כל קיר חבוי קנאה.
ביום שבת, כל זה פרץ.
יעל, ניסה דניאל, מביט מהחלון כאילו רוצה לקפוץ, אני מבין שזה קשה, אבל להורים אין ברירה אחרת. ההלוואה על האב, הדירה כבר במכירה. בעוד חודש הם יהיו ברחוב. ומה איתך
מה?
את חזקה, תמצאי מקום אחר. אפשר לשכור דירה לזמן קצר, ואז נחשוב על משהו.
היא רצתה להכות אותו במחבת, אחר כך לחבק. בסוף רק שאלה:
אז אני צריכה לעזוב את הבית שלי, רק בגלל שהוריך שוב נכשלו עם ילדיהם?
זה לא זה. רק יש לך יותר אפשרויות.
יש לי יותר מוח. לא פיזרתי אותו ברכבות של אחרים, כמו האח שלך. ולא אפשרתי לאשתו לשבת בלי אישור הבעלים, חייכה יעל בפלפל. רוצה עצה, דניאל?
איך?
אספיי דברים ויצאי.
דניאל נחרד. בפעם הראשונה בחיי נחת. הוא נחרד, לא ידע מה לומר. היא לא ראתה בו בעל, מגן, אדם קרוב. רק צל של מישהו.
לא אבוא, נשף. זה גם הבית שלי.
נרכש בכספי.
אבל אנחנו משפחה, יעל. האם משפחה איננה קורבן?
קורבן הוא כשמתבקשים, לא כשמתקיימים. אתה יודע מה ההבדל בין קורבן לטיפש? הראשון בוחר.
היא לא צעקה, לא בכתה. רק הוציאה מזוודה שייכת לדניאל והניחה אותה במרפסת.
לך לכל מקום שתרצה. שכור דירת חדר יחיד, תתארח אצל אמא, אפילו תישן במרוהט על הראש של אח. אבל זה הבית שלי, הוא נשאר שלי, ואת, והאם הגדולה עם ארון השטיח, תזכו לשכוח את הדרך אליי.
הוא יצא, ללא חפצים, עיניים כמו של כלב מכות. ולפני שעזב, אמר:
תתחרטי. אף אחד לא גר לבד לנצח.
היא מביטה אחריו וחושבת: אני לא לבד. אני עם עצמי. ואתה? אתה לא יודע עם מי אתה.
בצהריים, הדפיקה. יעל פחתה על הסף עמדה סביתה.
מה קרה? חיבקה אותה בחיבוק חד-צדדי. אמרת לי אתמול: “סבטה, הוא לא רע”. והיום?
יעל ניגשה, ממלאת כוס יין.
היום הוא כמו אמא שלו. עם ארון ותכניות למיטה שלי.
סביתה צחקה.
ידעת שהאמא שלו היא פחיזה? למה התקרבת אליו?
הוא נראה לי… סביר.
נראה המילה המפתח. יעל, אולי נלך דרומה? בסוף, חופשה מחייבת.
אני לא אלך לשום מקום. אשאר כאן, בדירתי, עם כוס יין, וכאשר יגיע הארון שלו אסיר אותו מזיזו. מהקומה השלישית.
סביתה חייכה, ואז נשתקה.
אם הוא יחזור?
יעל הסתכלה על היין, סיבבה את הראש שבוע שלם.
אז קנה לי מקדחה. אשבור את מנעול הקוד שאני יודעת רק אני.
ביום שבת, בדיוק בעשר בבוקר, כאשר יעל הכינה את הקטור וחשבה על יום ללא גברים, קרוב משפחה או פנטזיות רהיטים, הדפיקה הדלת.
הדלת נפתחה, יעל קפאה.
על הסף עמדה מריה בן-ארקוד, עם מזוודה. מאחוריה היה פאול, האח של דניאל, בג’ינס ספורט, פנים של מצוקה ותקווה לקבל חינם. ולצידו, אביו, אברהם פטאל, גבר קטן, קשיש, עם מראה של פנסיונר שהחיים רדפו מאז 1987.
בוקר טוב, אמרה האמא, כאילו הם תכננו תה. אנחנו לא נישאר זמן רב. רק כמה חודשים, עד שנמכור את הדירה.
יעל נשארה ללא מילים.
יעל, נכנס אברהם, מצטערים, המצב… לא בידינו. אנחנו והדודה שלך סיכמנו, היא תכניס אותנו אחרי השיפוץ.
דניאל? שאלה יעל. הוא אמר? לפני שהשקעתי אותו מהדלת?
נמאס? שאלה מריה, עוברת את הסף. אנחנו רק רוצים פתרון שלווה. יעל, אל תקחי זאת אישית. אנחנו שלנו.
אנשי שלנו בדירה זרה קול חזק במוח.
פאול ניגן מזוודה, ריח של סיגריות וחרדל משן של מוסך.
פאול, אל תשים את המזוודה דרך הסף, צעקה מריה. זה משוגע.
משוגע כשהכניסים, לא כשמטמיעים, אמרה יעל, אף אחד לא שמע.
הם נכנסו, התיישבו. פאול נחת על הספה, רגליו על שולחן הקפה. אברהם בחן את המרפסת ושאל:
אפשר לעשן כאן?
אפשר לשתוק כאן, השיבה יעל. ולצאת מהר.
מריה שכבה במטבח, הוציאה משקית של שימונים, שקית קוסקוס, תבניות אפייה.
הבאתי קצת מהבית, כדי שלא תצטרכי לדאוג. נחייה יחד, כמו שצריך. אני אוהבת סדר, ובין היתר, יד קלה. כל זה יגדל!
זה על תפנים בחשמל? חייכה יעל. או קקטוס במרק? אני זוכרת.
יעל, בלי סרקזם. כולם במצב קשה. אבל אתה ודניאל חייבים להישאר יחד. אני אם. לי זה חשוב.
לא היה לכם עניין כשהזמנתם מרק בורש על ראשון, למרות שביקשתי שלא תבואו. לא היה לכם עניין כשאמרתם לי לשנות עבודה כי “למורים יש יציבות”. ולא היה לכם עניין כשבאתם למיני ללא הודעה, עם מזוודות. זה פשיטה, מריה בן-ארקוד. האם אתם משחקים במלחמה?
פאול ניסה:
יעל, אין לנו מקום. האח אמר שאתה מבינה.
האח טעה. וגם אתה.
יעל שלפה טלפון והתקשרה לדניאל. הוא חיכה שלושה צלצולי.
הי, לא יכול, פגישה
ברור. פגישה. יש לי את המשפחה שלך כאן, עם מזוודות, האח שלך, האמא והאב. אמרת לי שאני לא מתנגדת?
הפסקה ארוכה, שקט כמו גומי על נעל.
חשבתי שתסדרו. אתה לא קפדן. יש לך לב גדול
כן, ועכשיו יש חור גדול. זה הכל. אתה חופשי, ממני ומהדירה. בהצלחה במקום החדש, אל תשכח האמא שלך יד קלה על המדפים.
והיא ניתקה.
בערב, מריה הסתיימה להתארגן.
יעל, חשבנו, אפשר לשהות בחדר השינה? ואת במרפסת?
לא.
אנחנו שלושתנו, את אחת.
בדיוק. שלושה על אחד בדיוק מה שחיכיתי לו כל חיי. אבל לא.
את כלבנית יותר מדי, אמרה מריה. לנשים צריך להיות רכות.
ולגברים לשכור מגורים, אם הם גדולים, או להתחתן עם אישה שיש לה דירה, כמו בעלי.
את מתפצפצת, חייכה האמא. בגילך אנשים לא גרים לבד.
אתם בגילכם גרים על חשבון אחרים. מצחיק, לא?
יום שני בבוקר, יעל הלכה לעבודה במחשבה אחת: לשרוף את כולם לפני שייגמר.
בקרוב, קיבלה קולם שומרת על השומרת נינה.
יעל, הגיע לך חנון, הוא אמר שזה מצפון. הוא רצה מספר טלפון, לא נתתי.
איזה מצפון?
לא יודע, אבל הוא חמוד והביא איתו ארון קטן! פלסטיק! אתה מבינה?
יעל הבינה. ארון קטן. פלסטיק. מריה. זה היה סימן.
אותו ערב, היא ניגשה לשכנה הקטנה בקומה למטה, אולגה פטרובנה, הפנסיונרית המתלוננת תמיד.
אולגה פטרובנה, אם תשמעי צעקות, רעש, ריח של מרק תזמי את השוטר. יש פשיטה כאן.
פשיטה? קיבלה. אני אחוזת לעזור.
בבוקר שלמחרת יעל הזמינה שוטר.
שלום, יש נושא של מגורים בלתי חוקיים.
איך זה בלתי חוקי? צעקה מריה.
אתם הבעלים? שאל השוטר, מביט בניירות.
לא אבל זאת חמותי!
כבר לשעבר, השיבה יעל. הנה העותקים.
מריה הפכה לבנה. פאול הסתתר באמבטיה. אברהם התנגש. השוטר הנהן.
יש לכם שעה לאסוף פריטים. אחרת תיעשו חטיפה של דירת מגורים.
לאחר שעה וחצי הם יצאו בשקט, בלי נפרדות. לפני שהלך, מריה קראה:
עוד תביני כמה תיהיי לבד.
יעל סגרה את הדלת, ישבה על הרצפה וצחקה.
לבד זה לחיות עם אלה שלא שומעים אותך. כאן השקט, והקיטור מריח רק כשאני רוצה.
היא קמה, נכנסה לחדר, ושם, בפינה, עומד ארון פלסטיק קטן. פתק:
«שתזכרי, נחזור. באהבה, מ.א.»
שבוע עבר.
הדירה נקייה כמעבדה אחרי חיטוי. יעל למדה לסגור דלתות עם שביעת רצון. בערב, שתתה תה בשקט, בלי פאול על הספה ובלי ריח של מרק בתנור.
לפעמים קולטת את קולות המדרגות, במיוחד בימים שבת. השכנים מדברים שהחמות נחה אצל בת-דוד בביר יוליו. שם מרפסת ללא זכוכית, חתול מבט מריר.
הארון לא זרק, היא שמנה בארון האחורי. סמל.
שבת, בדיוק שבע בערב, בזמן שהיא מנקה כוסות רק בשביל סדר, נשמעה פתקת דפיקה בדלת.
זה לא הם. לא הםויעל הסתכלה על הארון הקטן, נידמה לעצמה שהשקט שזכה לה הוא ניצחון אישי, והלכה לחייך אל העתיד.
