יום שלישי, 12 באוגוסט 2026
היום אני מרגיש צורך לשתף במחשבותיי, כאילו זה יומן אישי שבו אני מתעד את חיי האמיתיים.
—
נוֹעָם, מה זה? שאלה בתוקפנות שקד, מחזיקה בחולצה רזה. מה זו הכתם הוורוד? משחרת של מישהו?
אוֹרִית, מה את אומרת? עניתי בניחוחות של עייפות, כשהייתי מסדר את הציוד אחרי המשמרת. אני ממהר מהשירות. מהי המשרשת? אצלנו במחלקה יש רק האחות רות. באמת… אני מותש.
שקד קפצה על הפה, קימצה את החולצה והלכה למקלחת. נשמתי כבד.
זה עבר כבר יותר משישה חודשים מאז ששקד ונועם הכרנו. נראה שהכל בחיינו היה מושלם, חוץ מאחד שקד הייתה בת קיימא קנאה חזקה. היא מצאה סיבות גם כשאין סיבה.
תראי, נאנחה שקד. הוא בטוח רודף אחרי מישהי. תסתכלי על זה.
היא שלפה את החולצה והציגה אותה לאחותה, מניחתה על השולחן וקפצה ידיים. היא הייתה נרתמת מאוד.
מרתה, האחות של שקד, חיבבה את הכתם, ריחפה עליו ונשמה בחיוך.
מה איתך? קראה שקד באכזבה.
זה רק כתם של ריבת תות.
שקד חטפה מיד את החולצה ממרתה ונשקה אותה. ההפתעה על פניה הייתה משולבת במבוכה.
הגיע הזמן שתרפי, אמרתי, מנסה להירגע. אני לא מבין מאיפה מגיעה החשש הזה.
שקד ישבה מולי.
אנחנו רק מתחילים לצאת יחד, הודתה, מביטה לי בצד. הוא פגע באישתי הקודמת, ואני… בהתחלה חשבתי שהוא לא יעזוב, אבל אחרי זה הבנתי שהוא יפנה. ואף על פי כן…
זה לא תירוץ לבגיד, הכרזתי. תלמדי לבטוח.
אני סומכת, הצטיינה שקד. רק תמיד מפחדת לאבד אותך.
מרתה רמפה בראש, לא יודעת מה לומר.
—
איפה היית? שאלה שקד, כשהיא הצטלבה ידיים, בחצות הראשונה.
נאנחתי.
שקד, את בעצמך הותרת לי לצאת עם החברים, צפינו בכדורגל, קצת מנחנו. מה הבעיה?
דימייה הייתה בביתי, התקשרתי לליזה. איפה היית השעות האחרונות?
דימייה כבר הלכה הביתה, הבטחתי לאשתו ונשארתי עם יוסי. שקד, תרפי, אני הולך לישון.
נסעתי לחדר השינה ונחתי במיטה, מנסה לשכוח מהקנאה הבלתי פוסקת שלה, כדי שהלב יהיה קל וכשיר כמו קודם. אבל שקד שוב הרסה את השלווה, כמו תמיד.
—
שקד יצאה מהסופר ושמה לב לדרך החזרה הביתה. היא הייתה מוטמעת בטלפון, לא שמעה מה קורה סביב. פתאום הסתכלה הצידה. מעבר למדרחוב, יישרף הכתף של אישה בלונדינית, שנקראה ליאת, והחלה לספר בקול שמח. נועם, בלי היסוס, עמד קרוב אליה.
שקד הרגישה שמותקפת עיניים, זרקה את שקית הקניות ורצה לעבר נועם. היא אחזה בידו והסיטה אותו מכיוונה.
ידעתי! קראה בקול רם. ידעתי שאת מבולגרת אותי. את רועדת!
נועם הביט בה חשש, ידיו נלחמו בתסכול, מבטו נחת על ליאת שהייתה סתם שם ולא הבינה דבר.
שקד…
אל תנסה לדבר איתי. אני יודעת מה תאמרי. לא רוצה לשמוע תירוצים חסרי משמעות.
זאת האחות שלי, רבעית, חזרתי לפני שהיא הספיקה להגיב.
מה? שקד קפאה למוות.
בת של האחות איננה. את מכירה אותה. ליאת היא אחותי, גדלנו יחד. ואתה טוב ללכת הביתה, נדון שם.
שקד הלכה, השאירה לי רק התנצלות קצרה.
ביתה חזרתי מאוחר, הלב נחרב. לשוני היה חבוי, כאילו איננו קיים.
נוֹעָם…
נמאס לי, הגעתי למסקנה. לא מבין מאיפה מגיעה קנאה כל כך חזקה. מאז שהתחלנו לצאת, אתה מקבל קונספירציות כל יום. אתה מקנא בי על מטופלים, על אחיות, על רופאים, על כל פנס רחוב. זה עבר את הגבולות. אני עייף.
נוֹעָם! צעקה שקד. רוצה להיפרד? אנא… אני אוהבת אותך! סלח לי, אשמח לשנות. בבקשה…
שקד נחה עלי, תפסה את ידיי והביטה בעיניי. לבי נשבר, אהבתי אותה באמת, והסתיימתי קשרים של יותר מחמש שנים בשביל זה. אף פעם לא חשבתי שאהיה מוכן לקטור זאת, אבל שקד לקחה את נשמתי. אך היום, הספקים אוכלים אותי מבפנים.
אני אוהב אותך, לחשתי, לחצתי את ידה, וקיבלתי מבט. אבל מה שאת עושה זה לא בריא. אינני יכול לחיות כך…
לא אחזור יותר, בכי שקד. לעולם. רק השאר איתי. אינני מבינה, לא אצליח בלעדיך.
נאנחתי, חיבקתי אותה. לא יכולתי לעזובה. אפילו אחרי מה שעשתה.
—
הקשר שלנו נשאר טוב כמה חודשים, היא לא קנא, או לפחות לא הראתה זאת, ואני נהניתי בחברה שלה, אף פעם לא הלכתי מוקדם לעבודה ולא משכתי יותר.
הסתיו הגיע, והחולים רבים. נועם לא היה יכול להגיע מוקדם, הוא היה עייף, אכל ארוחת ערב בבית ונרדם.
שקד חזרה לחשוש. תחילה היא ניסה להאמין, לא לשאול למה חולצתו מריחה בושם של אחרים. רוב הצוות היה נשים בגיל מבוגר, ולכן לא היה מישהו לדאוג. אך עם הזמן החששות גדלו, היא עקבה אחרי נועם, חיפשה חולצות, ניסתה לגלות משהו.
יום אחרי העבודה, נועם הלך למקלחת במהירות, רצה להיות במיטה כמה שיותר מהר. כמעט ללא רעש, פתח את הדלת וראה את שקד מחפשת בטלפון שלה במהירות.
שקד… מה את עושה?
היא התעוררה, זרקה את הטלפון.
רק רוצה להתקשר.
הצבתי מבט על הטלפון הוורוד על המיטה.
והשלך?
סוללה נגמרה.
המסך של הטלפון של קסיה נדלק, מישהו שלח הודעה.
באמת? סוללה ריקה? אז גם את מרמה! קימטתי מצחיו. אולי יש לי עוד משהו לגלות?
סליחה, השיבה שקד.
מצאת מה חיפשת? שאלתי, מתסכל.
שקד הנידה בראש.
נועם נתק בלי מילה אל הארון וארז את חפציו. שקד קפצה מהמיטה ותפסת את ידו.
בבקשה, אל תעזוב! אני יותר סומכת עליך!
לא, שקד. הפעם הראשונה סלחתי, הפעם השנייה אינני רוצה להיפול לאותה מלכודת. נמאס לי. רק רוצה לחיות בשלום, לקבל אמון ולתת אמון. זה לא החיים.
בעוד חצי שעה ארזתי כל דבר, ובשביל שקד נותרה רק לשבת על המיטה, מחבקת את ברכיה.
אני אוהבת אותך, באמת. אבל לא יכולה יותר. ואת? אתה לא תשתנה.
עזבתי את הדירה המושכרת והלכתי לביתה של ההורים. באמת היה לי קושי רב.
—
היום למדתי שאיאימון הוא הרסן של כל קשר, לא משנה כמה חזק הוא. אולי שקד פחדה שאדע בגידה, כמו שבגדה עם האהובה הקודמת. אבל היא בחרה בי, בחרה באדם הזה. בלי אמון, אין אהבה, אין חברות, ואין כל קשר. זה היה הטעות הגדולה ביותר שלה ואני למדתי שאמון הוא היסוד של כל מערכת יחסים.
**מסקנה אישית:** עלינו לבנות אמון לפני שמזמינים קנאה, אחרת כל המבנה מתפרק.
