איתי, בן ארבעה עשר, הרגיש שהעולם כולו מתנגד לו. יותר נכון אף אחד לא מצליח להבין אותו.
שוב הוא המפזר! קראה בקול שורק דודה רונית, שגרה בקומה השלישית, תוך שהיא חוצה את החצר בקפיצה. אם רק אם אמא תעלה לגדול, זהו הפקת השלום!
איתי הלך ברגליו, ידיו מוחלקות בכיסי הג׳ינס המשוחלים שלו, ולפניו כאילו הוא לא שמע. אבל הוא שמע.
אמא שלו, נועה, עובדת שוב עד שעות מאוחרות. על שולחן המטבח נמצא פתק: «קופיצות קפואות במקרר, חימום». והשתיקה. תמיד השתיקה.
היום שחזר מבית הספר, שבו המורים ערכו שוב שיחה על התנהגותו, הוא הרגיש כאילו הוא נושא בעיה של כולם. הוא ידע זאת, אבל מה ייעשה?
היי, בחור! קרא דוד יואב, שכן בקומה הראשונה. ראית כאן כלב משוטט? צריך להרחיק אותו.
איתי נעצר, הביט סביבו.
קרוב למכלי האשפה שוכב כלב. אינו גור כלב בוגר, פרוותו חומה עם כתמים לבנים. הוא שוכב בתנועה, עיניו מתבוננות באנשים. עיניים חכמות ועצובות בו זמנית.
תזיזו אותו מישהו! הוסיפה דודה רונית. בטח חולה!
איתי התקרב. הכלב לא זז, רק נענע בעדינות בזנבו. ברגל האחורית שרודה פצע פתוח, מדמם.
למה אתה עומד כאן? קרא בחוסר סבלנות דוד יואב. קח מקל ותרוץ אותו!
אותו רגע שלפניו נפתח במוחו שליתי.
אל תיגעו בו! רעם בקולו, מחבק את הכלב. הוא לא עושה אף אחד רע!
אה? נדהם דוד יואב. מצאנו שומר!
אשמור! ישב איתו איתו איתו, משטח את ידו בזהירות. הכלב ריח את קצות אצבעותיו וליקק ברגש.
חום חד נפרש בחזהו של האיתן. לראשונה אחרי זמן רב מישהו היה עדין כלפיו.
בוא נלך, לחש לאט לכלב. תצא איתי.
בביתו של איתי הכין לכלב עריסה משנות-מכנסיים ישנות בפינת החדר. אמא נועה הייתה בעבודה עד הערב משמעות הדבר שמישהו לא ירעיף ויבקר בזזמן.
הפצע על הרגל נראה גרוע. איתי חיפש ברשת, מצא מאמרים על עזרה ראשונה לבעלי חיים, קרא בקושי במונחים רפואיים, אבל לזכר את כל מילה.
יש לשטוף בחומר חמצני, לחש לעצמו, מחפשם בארגז ראשוני. אחרי זה לטפל באיוד, בזהירות שלא יגרם כאב.
הכלב נשאר רגוע, מושיט את הרגל הפצועה אל פני איתי. הוא מביט אליו בהכרת תודה משהו שלא קרה לו מעולם.
איך קוראים לך? קשר איתי את הרצועה, קישר את הרקבה. אתה חום, נכון?
הכלב נבח במחשבה, כאילו אישר.
בערב חזרה אמא. איתי התכונן לדיון, אבל אמא הסתכלה בשקט על הכלב, נגעה ברצועה.
את/ה מדבש? שאלת בחשאי.
כן. קראתי באינטרנט איך לתפור.
איך תזין אותו?
אמצא משהו.
אמא צפה בו זמן רב, ואז על הכלב שמזיז את ידו אליה.
מחר נביא אותו לווטרינר, הכריעה. נבדוק מה קורה ברגל. כבר חשבת על שם?
חום, ענה איתי בקול רועד.
פעם ראשונה בחודשים רבים, לא הייתה קיר של חוסר הבנה ביניהם.
בבוקר הקדים הקימה מוקדם מהרגיל. חום ניסה לקום, מתלונן על כאב.
תנוח, המרכך איתי. אני מביא לך מים, אוכל.
בבית לא היה מזון לכלבים. הוא חילק את קצירת הקוטלט האחרון, הרפה לחם בחלב. חום אכל בחשק, מקל על כל נגיסה.
בבית הספר, הפעם הראשונה מאז חודשים, הוא לא חרג ממורה. הוא חשב רק על חום האם הוא מרגיש? האם הוא משעמם?
היום אתה שונה, חייכה המורה אלונה.
איתי רק הזיז את כתפיו. לא רצה להסביר, חשש שיצחיקו.
אחרי הלימודים, רץ לבית, מתעלם מבעות פני השכנים. חום קיבל אותו בריצת שמחה הוא כבר הצליח לעמוד על שלוש רגליים.
רוצה לצאת לדרך? קרא איתי, עשה רצועה מחוט. רק בזהירות, שמור על הרגל.
בחצר קרה תקרית מדהימה. דודה רונית, ראתה אותם, כמעט נתקעה משגעת:
הוא כעת גר בך! איתי! אתה השתגע?
מה בא לך? השיב בנינוחות הילד. מרפא אותו, הוא יבריא.
מרפא? שאלה שכנה גילה. מאיפה אתה קובע? בכסף? גונב מאמא?
איתי כיווץ פינים, אך לא נפל. חום נגע ברגלו כאילו מרגיש את הלחץ.
לא גונב. הכסף שלי. הרכתי אותו מאלמונים, לחש.
דוד יואב הניד ראשו:
בן, אתה מבין שאתה לקח על נשמת חיה? זה לא צעצוע. צריך להאכיל, לטפל, לטייל.
כל בוקר הפך לטיול. חום התאושש במהירות, רץ, אם כי עדיין נודף קושי בטיפוס. איתי לימד אותו פקודות סבלנות, שעות של אימון.
שבו! קרא. ידיעת! תן לי יד! כך!
שכנים צפו מרחוק, חלקם קימפאו, חלקם חייכו. אבל איתי לא שם לב לשום דבר מלבד העיניים הנאמנות של חום.
הוא השתנה. לא מיד, אלא לאט. הפסיק להיות קשוח, התחיל לנקות בבית, הציונים השתפרו. מצא מטרה. וזה רק ההתחלה.
שלושה שבועות אחרי, קרה מה שאיתי פחד הכי הרבה.
הולך עם חום בטיול ערב, מתוך החניון פקפקו חבורת כלבים זרים חמשה או ששה, רעים, רעבים, עיניים בוערות בחושך. המנהיג, כלב שחור ענק, נחשף ופנה קדימה.
חום ניסה לברוח מאחורי איתי. הרגל עדיין מכואבת, לא יכל לרוץ. הכלבים הרגישו בחולשה.
חזור! צעק איתי, מנף ברצועה. נסו להתרחק!
אבל החבורה לא נסוגה, הקיפה. המנהיג נבח בקול רם, מתכונן לקפוץ.
איתי! קולה של דודה רונית, מציצה מחלון. ברחו! שחררו את הכלב!
אל תהיו גיבורים! קרא דוד יואב. הוא משוטט, לא יברח!
איתי הביט בחום. הוא רועד, אך לא בורח. נמשך אל הרגל של בעליו, מוכן לשאת על עצמו כל גורל.
הכלב השחור קפץ ראשון. איתי הגיב ברגע, חסה בעד עצמו, אך הפגיעה נגעה בכתפיו. קצוות הקטנים חדדו את המעליות, חודרו לעור.
חום, למרות רגל פצועה וללא פחד, נגע בלשון של המנהיג, נישא על גופו.
החימה התפרצה. איתי נלחם ברגליים, בידיו, מגן על חום מהלעיטות. קיבל נגיחות, קרעים, אך לא היסתדר.
אלוהים, מה קורה כאן! צעקה דודה רונית מלמעלה. יואב, עשו משהו!
דוד יואב ירד במדרגות, אחז במקל, במוט ברזל מה שבא בידו.
תחזיק, בן! צעק. אני מביא עזרה!
איתי נפל תחת הלחץ של החבורה, כאשר שמע קול מוכר:
חה חה!
זו הייתה אמא נועה, קיבצה ברמה עם דלי מים ושפכה על הכלבים. החבורה נברחה, נעקצה.
יואב, תעזור! צעקה.
דוד יואב רץ עם המקל, ועוד כמה שכנים ירדו מקומה העליון. הכלבים, שממשו שהכוח אינו בצד שלהם, נטרפו.
איתי נשכב על האספלט, מחזיק בחום קרוב ללב. שניהם דמים, רועדים, אבל בחיים.
בני, ישבה אמא לצידו, בדקה בעדינות את הקרעים. כמה נרתעת אותי.
לא יכלתי לזרוק אותו, אמא, לחש איתי. מבין? לא יכלתי.
מבינה, לחקה.
דודה רונית ירדה לחצר, התקרבה, הביט באיתי במבט של הפתעה.
בחור, אמרה בחוסר ביטחון. אתה יכול היה למות בגלל כלב.
הוא לא בגלל כלב, התערב פתאום דוד יואב. הוא למען חבר. מבינים, רונית?
השכנה השקטה הנהנה, הדמעות זלגו על ליבה.
בואו נלך הביתה, אמרה אמא. צריך לתפוס את הפצעים. גם של חום.
איתי כמעט נפל, הרים את הכלב בזרועותיו. חום ניב קיצוני, זנבו נדנד קל.
חכו רגע, חזר דוד יואב. מחר תיסעו לווטרינר?
נלך,
אני אקח את הרכב. ואשלם על הטיפולים הוא גיבור.
איתי הביט בתדהמה.
תודה, דוד יואב. אבל אני אחזיק בזה בעצמי.
אל תתווכח. תרוויח אחרי, תחזיר. בינתיים חיבק את הילד. אנחנו גאים בך, נכון?
השכנים קישרו ראשיהם.
חודש עבר. ערב של אוקטובר רגיל, ואיתי חוזר מבית הווטרינר, שם הוא עוזר למתנדבים בסופ״ש. חום רץ לצידו הרגל נרפא, ההליכה כמעט שלמה.
איתי! קראה דודה רונית. חכו!
הוא נעצר, ציפה בנוטה נוספת. שכנה שלפה תיק מזון לכלבים.
זה לחום, אמרה מביכה. אוכל יקר, טוב מאוד. אתה כל כך דואג לו.
תודה, גברת רונית, השיב בחום. יש לנו מזון. אני עכשיו עובד במרפאה, ד״ר נטע משלמת לי.
קח אותו, תזדקק לו בעתיד.
בבית אמא הכינה ארוחת ערב. כשזה ראתה את בנה, חייכה:
איך מרגיש במרפאה? ד״ר נטע מרוצה ממך?
היא אומרת שיש לי ידיים טובות וסבלנות, גירד איתי על ראש חום. אולי אהיה וטרינר. רציני.
והלימודים?
טובים. אפילו מר פетровיץ ממדעי הפיזיקה משבח. אומר שהפכתי לשקוד יותר.
אמא הנהנה, ציינה:
מחר יואב יבוא. רוצה להציע לך עוד עבודה. יש לו חניון גידול, צריך עוזר.
איתי נשף:
באמת? אפשר להביא את חום?
בטח, הוא כמעט כלב משמר.
בערב, איתי ישב בחצר עם חום, מתאמנים על פקודה חדשה להגן. הכלב עושה תרגול ברצינות, מביט באדון בעיניים מסירות.
דוד יואב התקרב, ישב על הספסל.
מחר בטוח תלך לחניון?
אלך. עם חום.
טוב, תאכל מוקדם, היום יהיה ארוך.
כאשר דוד יואב הלך, איתי נשאר לשבת כמה דקות בחצר. חום שמ על ברכיו, נשף באושר.
הם מצאו זה את זה. ולא יהיה עוד אף פעם לבד.
