היי, אז את שומעת, קודם כל תדעי שיש לי קצוות של 48, ואני חושב שכבר צריך להיות יותר חכם, להבין רמזים, להרגיש אנשים ולא לבנות ארמונות בחולות אחרי כמה פגישות. אבל תראי, אני עדיין חצי רומנטיק, חצי חולם, לפעמים השניים נפגשים.
היה לי מקרה עם נוגה רוזן, בחורה שפגשתי לפני כחודש באתר היכרויות. התחלנו לשוחח, אחרי זה נפגשנו כמה פעמים במקומות קז’ואל קפה בתל אביב, בר עם חומוס ויין אדום. היא חייכה חם, הקשיבה, קלעה בבדיחות בלי לשאול את כל השאלות הקלאסיות: “יש לך דירה? איפה האקס? מה עם הפנסיה?” בפגישות הראשונות הכל היה קליל: הלכנו, שתינו קפה, דיברנו על סרטים, על עבודה, על איך כבר בגיל הזה פגישות מרגישות יותר כמו ראיון עבודה עם נגיעה של תקווה.
ואז, פתאום, היא שלחה לי הודעה פשוטה:
בא לך ביום שבת? נשב, אני אפשט משהו.
כמובן שההודעה קיבלה את כל המשמעויות שאני רציתי לשמוע. שלוש פעמים דמיינתי את האווירה: נעים, שקט, יין, שיחה במטבח, אולי המשך. אפילו גִּלחתי חולצה ונִגַהּתי בעזרת מגהץ, כאילו זה היה הסימן לכוונה רצינית.
קניתי בקבוק יין אדום, לא הכי זול ולא הכי יקר בערך 80 שקל, כדי שלא אחרי זה אני מתחרט על החשבון או על הרגשות. הנחתי את הבקבוק בכוננית, חיכיתי, ונסעתי אל נוגה בסביבות השעה שבע.
היא פתחה את הדלת כמעט באותו רגע, כאילו עמדת שם לחכות לי. היה עליה שמלה יפה, תסרוקת מסודרת, איפור עדין הכל נראה כמעט יותר מדי מושלם בשביל “שבת רגועה”. כשהתקרבתי לתוך הדירה הרגשתי שהמקום מוכן לקבל לא רק אותי, אלא גם צוות של מבקרי בריאות, אמא של השכן, וראש החברה של המנהלת.
הרצפה נצנצה, נראו כאילו נשטפה ברצף. הורדתי נעליים באיזושהי תחושה של אשמה, כאילו המשאיות של חוסר התאימות הזכרית שלי יכלו לשאיר עקבות. בחלל האורחים ניכר ריח של ניקיון, בושם וארוחה שלם.
הגעתי למטבח ובו פשוט נלחץ. היו שני סלטים, חביתה בתבנית, קערת כריך, כמה קיסרונים, פיתות, מרק חם מרק של ערב רומנטי. הייתי בטוח שהיא מחכה לחיל הצבא.
נוגה, את מחכה לחיל? שאלתי בחיוך.
היא חייכה, אבל היה איזושהי מתיחות בקול.
אה, תעזבי רציתי פשוט לאכול יחד, גבר צריך אוכל ביתי.
באותו רגע נפתח לי פעמון קטן בפנים. תפסתי את הבקבוק יין והצגתי:
הנה, הבאתי.
היא קיבלה, הסתכלה ואמרה:
תודה, אפילו אני יש לי כמה בקבוקים בבאר.
היא פתחה ארון קטן, והוציא שלוש בקבוקים יין.
שלוש. הרגשתי כאילו באתי לאירוע חתונה עם קונצרט של מאה מוזמנים, ורק אני מביא פרח בודד.
וואו, אנחנו חוגגים משהו גדול? ניסחתי.
למה לא? חייכה, כאילו הייתה צריכה לשבת איתי ולדבר “בצורה רגישה”.
זה האמר “בצורה רגישה” תפס אותי, כי ראיתי רק כמה פגישות קצרות כמה הודעות, כמה קפוצים בקפה. אבל פתאום היא השיקה נושא של “כבר”.
בישלה לי על השולחן, ולא היה לי זמן לבקש יין קודם. היא חיברה את הכל כאילו אחרי שלושה ימים בטבע אני צריך להתאושש ממנה רק עם פרוסת בשר.
אכלתי, היה טעים, אבל הרגשתי שהכל קפוץ מתחת לשולחן והיו לנו חוזה שלא נכתב. נוגה ישבה מולי, מזיינת יין לעצמה ולי, ואמרה:
סוף סוף, לא בקפה, אלא בבית, כמו אנשים.
זה היה נכון המקום היה נעים ונקי, אבל היה יותר מדי נוחות, כאילו הוא נבנה במשאבה.
היא הביטה בי כמו רואה חשבון בודק מסמך בלי חתימה.
איתן, חשבתי עלינו פתחה.
השתוללתי, המזלג בכף היה כבד מיד.
על מה? שאלתי.
על זה שאנחנו לא ילדים, אנחנו לא בני עשרים, אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו רוצים.
הבנתי שהשיחה נעה למקום שלא רציתי. ציפיתי לצחוק, לזכור את השכן עם המברג, לא לדיון על גורלי.
אני מסכים שאנחנו לא ילדים, אמרתי בזהירות. אבל אנחנו רק מתחילים להכיר.
היא קימעה מצחייה, נראתה לה “כמה זמן עוד נוכל להכיר?”.
כמה זמן? אמרתי. כמה זמן נוכל להיפגש?
היא חייכה, והביטו היה מתוח.
אני רוצה קשר רציני, אמרתי, אבל אני מרגיש שהכל צריך להתקדם לאט.
היא נאלצה על האחיזה של הכיסא.
לאט? עוד שנה של פגישות בקבוקים?
למה שנה? שאלתי.
איך אחרת? היא השיבה, כאילו כל הגברים תמיד אומרים “לאט”.
היא המשיכה לדבר במהירות, כאילו rehearsed speech, שהייתה מוכנה, אולי אפילו נאמרת מול המראה.
איתן, אני לא רוצה שתמתין במצב לא ברור, אמרתי. אנחנו מכירים רק חודש.
חודש זה מספיק כדי להבין אם אתה הוא האיש שלי או לא. היא קראה, והחמנייה שלה עליי.
היא המשיכה להזיז את המנה אלי, ואמרה:
תאכל, חם לפני שיתקרר.
הייתי בולע בשר עם תפוחי אדמה, והיא מדברת על עתידי כמו על פסק דין.
חשבתי שלא צריך לדחות, היא אמרה, אתה גר לבד, אני גם לבד. יש לנו דירות, אבל השכונה שלי יותר קרובה לעבודה שלך.
היא הפנתה מבט כאילו אני משוגע.
לשם? שאלתי.
בשבילנו. היא חייכה.
לא שתיתי את היין מיד, רק החזקתי את הכוס.
אתה מתכוונת לחיות יחד? שאלתי.
מה הפתיע אותך? היא חייכה שוב.
הכול. אמרתי.
היא חייכה בתבוסה, כאילו הבינה שאני חסר אומץ.
ברור. היא אמרה, וזה היה ברור לך.
זה לא היה “הבנה”, אלא תחושה של טינה שכבר לבשה מעיל ונשתלה במרפסת.
אנחנו מכירים מעט מדי. אמרתי.
אתה כבר אמרת. היא השיבה.
זה חשוב. אמרתי בקול רך.
לי חשוב לא לבזבז זמן. אני בת 45, רוצה משפחה, בית חם, גבר שליד.
המילים נשמעו רגילות, אבל היה בינינו מרחק.
אבל משפחה לא מגיעה במסעדה, ניסחתי.
היא הניחה כוס בכעס.
איך היא נבנית? בצ’אטים עד הלילה? בטיולים? ב-“נראה”? קראה.
הבנתי שהיא מדברת על כל הגברים שפספסו אותה הבעל לשעבר, בחורים מהאתר, אותו האיש שהבטיח ונעלם.
אני לא הם, אמרתי.
אז איך את יודעת? שאלתה.
שאלתה ישרה, כאילו כל המשקל על ידה. היא נראתה יפה, עייפה, מרוכזת, ולחוצה כאילו מחזיקה את החיים בידה.
הרגשתי צער כלפיה. אבל צער הוא בסיס רע למערכת יחסים. אפשר לשאת תיק למעלית, לא לבנות בית על גבי.
היא קמה לפתע.
עכשיו אסף מרק.
אני כבר לא יכול. אמרתי.
אין בעיה, קח קצת.
גם אם היא נחשבה לי למזון, היא המשיכה לשים לי צלחת.
הדבר הקטן הזה נגע בי יותר מכל הדיון על חיי משותפים. אמרתי “לא, תודה”, אבל היא לא שמעה. כבר היה לה תסריט, ואני חייבתי להיות חלק מהמרק.
הסתכלתי על המרק, חשבתי: “איתן, באת לחפש רומנטיקה, וקיבלת קבלה לבחירת גבר”.
זה היה מצחיק, במקצת, אבל חמור.
מה מצחיק? שאלה.
זה מצחיק… אמרתי ברוגע.
זה מצחיק? היא חייכה בחשדנות.
הייתי צריך להגיב זהירות.
לא, לא את. רק שהדברים רצים מהר מדי בשבילי.
הפנים שלה קפאו.
ברור. לא באתי בשביל נושאים רציניים.
הסתכלתי במבט ריק.
אז למה באת? היא שאלה.
הדבר נעמד על השולחן. אני, בן 48, עם נישואין שבורים, משכנתא, תיקון בית, גב כואב, שיער אפור, מרגיש כמו תלמיד caught עם סיגריה.
באתי אלייך, אמרתי.
לא, באת כדי ליהנות משעה טובה. היא חייכה.
לא עניתי. היא הנהנה שהציגה את עצמה.
אז למה? היא חזרה.
היא קיבלה את פניי, ככה אמרה:
יודע, אני רק רוצה מישהו שמבין אותי.
אמרתי:
אני לא רוצה להטביע אותך במצופה.
היא קמה, ואני קיבלתי החלטה לצאת.
רציני, אני הולך. אמרתי.
היא הפתעה.
ברצינות?
כן.
אז אתה פשוט עומד?
לא רוצה להילחם.
אתה מדחיק אותי.
היא צחקה, אבל קולה מריר.
מדחיק? הכנת ארוחה, ניקית, חיכית לי, ואני?
הסתכלתי על השולחן: סלטים, חם, מרק, כריכים, שלושת בקבוקי היין, המטבח הנקי עד למפית על קערת הכביסה.
כן, קיבלתי. אמרתי בכנות.
נוגה הפכה לפאלטה, חומה, ואז אדומה.
אם כך, ניסיתי לשווא.
אני לא אומר שלא. אמרתי, פשוט הפחדת אותי.
היא חייכה שוב.
ברור, תמיד גברים קוראים לזה “כנות” כשזה נוח להם.
הרגשתי קלון, לא חזק, אבל נודע.
לא הבטחתי לחיות יחד.
ואני לא טוענת שהבטחתי.
אבל אתה מדבר כאילו כבר חייב.
היא קפצה.
אף אחד לא חייב!
קמתי, לא במרץ, פשוט מבין שאין לי יותר מקום לשבת.
אולי אסע.
היא נדהמה.
ברצינות?
כן.
אז אתה פשוט תעבור?
לא רוצה מריבות.
מי מריב? אני מדברת איתך.
את לחצת עליי.
היא צחקה קשות.
לחצתי? הכנתי ארוחה, ניקיתי, חיכיתי, ואת קוראת לי לחיצה?
הסתכלתי על הקערה, הקפה, שלושת הבקבוקים, המטבח המושלם, אפילו המגבת על הכיור עומדת כמו חייל במצע.
כן, קורא זאת.
היא חיוותה.
ברור.
הייתה לה תחושה של “הבנה”.
איתן, אנחנו באמת מכירים מעט.
אתה כבר אמרת.
כי זה חשוב.
לי חשוב לא לבזבז זמן. אני לא ילדה, אני 45, רוצה משפחה רגילה, גבר בצד, ארוחות משותפות, החלטות משותפות, עזרה.
המילים היו רגילות, אבל היא נראתה כאילו היא רוצה לחיות איתי, אני רוצה לחיות בקצב שלו.
אני מבין, אבל משפחה לא מתקיימת באירוע של ארוחת ערב.
היא הרימה כוס, ושברה אותה.
איך? דרך הודעות עד הלילה? טיול? “נתראה”?
הבנתי שהיא מדברת על כל הגברים שפרצו לפני.
אני לא הם, אמרתי.
אז איך את יודעת? היא חייכה.
הייתי מרגיש שהכל מתרחש כמו קפיצה במטוס בלי מצנח.
היא נראתה יפה, עייפה, מרוכזת, ולחוצה כאילו מחזיקה את החיים ביד. הרגשתי לצערה, אבל צער הוא בסיס רע למערכת יחסים.
היא קראה:
אם אתה יצא, תצא.
היא נעמדה בפתח, צלבה זרועות.
יודע, הרגשתי בינתיים משהו מוזר.
חבל שלא אמרתי קודם.
היא החזיקה בעיניים כמו רואה בחשבון חסר חתימה.
אני חזרתי אלייך עם יין, אבל לא עם תשובות.
תודיע לי כשאתה מוכן.
היא חייכה, אבל הייתה מתוחה.
את לא תחליפי, אמרתי.
היא קראה באפלה, קראה.
אולי אני חייכה, אבל אתה קיבלתי.
היא פתחה את הדלת, הצהרגשתי שהשיחה הזו הייתה כמו ארוחה שלמה של רגשות, והחלטתי לחזור הביתה, לשתות כוס יין של עצמי ולחכות שיום חדש יביא איתו פגישה פחות ממורכבת.
