היום כשקברנו את דוד, היה גשם עדין. המטרייה הקטנה השחורה לא הצליחה לכסות את הבדידות שחשתי בלבי. החזקתי קמיע, מביטה בקבר שזה עתה נפתח, האדמה עדיין לחה, והידיים רעדו. בן זוגי של כמעט ארבעים שנה אברהם הפך לערמת אדמה קרה.
לא היה לי זמן לשקוע בצער אחרי ההלוויה. הבן הבכור שלי, אורי, שהייתה לו אמון מוחלט של דוד, תפס מיד את המפתחות של הבית. לפני שנים, כשאברהם עדיין היה בריא, הוא אמר: אתה מזדקנת, אני מזדקן, נעביר את הכל לשם של הילד שלנו. אם הכל על שמו, הוא יהיה אחראי. לא התנגדתי. מי הורה שלא אוהב את ילדו? אז הבית, ההוראות, כל המסמכים עברו לשם של אורי.
ביום השביעי אחרי הלוויה, אורי הזמין אותי לצאת לטיול. לא חשבתי שהנסיעה תהיה כמו משטח חרב. הרכב עצר מחוץ לרחובות, ליד תחנת אוטובוסים. אורי, בקול קר, אמר:
תרדי כאן. אני ובת זוגתי כבר לא נוכל לדאוג לך. מעתה את צריכה לדאוג לעצמך.
האוזניים הפכתי, הראייה התעמעמה. חשבתי ששמעתי משהו לא נכון, אבל העיניים שלו היו קבועות, כאילו רוצה לדחוף אותי מיד. נשארתי יושבת בצד הדרך, ליד חנות יין, עם שקית בגדים קטנה. הבית שבו חייתי, טיפלתי באברהם ובילדים, היה כבר על שמו של אורי. לא היה לי זכות לחזור.
האנשים אומרים: כשאת מאבדת את בעלך, נותרו לך הילדים. אבל לפעמים הילדים מרגישים כאילו לא קיימים. בני עצמו זרק אותי לפינה. עם זאת, אורי לא ידע דבר: עדיין היה לי פנקס בנק בכיס הכסף שאברהם ואני חסכנו כל חיינו, למעלה ממיליון וחצי שקל. שמרנו אותו סוד, ללא ידיעת הילדים. אברהם היה אומר: אנשים רק יטיבו איתך כשיש לך משהו ביד.
היום ההוא החלטתי לשתוק. לא הולכת ללשון רחוב, לא הולכת לחשוף את הסוד. רציתי לראות איך אורי יטפל בי ואיך החיים יראו.
בלילה הראשון אחרי שהשארתי, מצאתי מקלט תחת מרפסת של חנות תה קטנה. הבעלת דודה חנה רחמה עלי והגישלה לי כוס תה חמה. כשסיפרתי לה על מות דוד והעזיבתי על ידי הילדים, היא נשאה אוויר:
היום רואים מקרים כאלה הרבה, אחותי. לפעמים הילדים מעריכים יותר כסף מאשר אהבה.
שכרתי חדר קטן במתאם, בתשלום מהריביות של החשבון. השתדלתי לא לספר לאף אחד שיש לי הרבה כסף. חייתי בפשטות: לבוש ישן, קניית לחם ועדשים זולים, ולא מבליטה.
הלילות רבים מצאתי עצמי מתכרבלת במיטה העץ, נזכרת בבית הישן, רעש המאוורר בתקרה, ריח התה עם תבלינים שאברהם הכין. הזיכרונות היו כואבים, אבל אמרתי לעצמי: כל עוד אני חיה, אני חייבת להמשיך.
לאט לאט הסתגלתי לחיים החדשים. בעבודה שטיפת ירקות, נשיאת סחורה, אריזת חבילות בשוק קיבלתי שכר קטן, אבל לא היה משנה לי. רציתי לעמוד על רגליי, בלי תלות במעורבות אחרים. הסוחרים קראו לי הגברת שושנה. לא ידעו שכל ערב אחרי שהשוק נסגר, אני חוזרת לחדר, פותחת את פנקס החסכון, מביטה בו לרגע ואז מסתירה אותו שוב. זה היה הסוד שהחזיק אותי בחיים.
יום אחד נפגשתי עם חברה ישנה מהתיכון מריה. היא ראתה אותי במתאם, סיפרה לי על מות דוד וקשתה לי עבודה בדובה של המשפחה שלה. קיבלתי העבודה הייתה קשה, אבל קיבלתי אוכל ומקום לישון, ועוד יותר סיבה לשמור על פנקס החסכון בסוד.
במקביל הגיעו אלי עדכונים על אורי. הוא גר עם אשתו וילדיו בבית גדול, קנה רכב חדש, אבל משקיע כסף במשחקי מזל. מישהו לחש לי: בטח שכבר חזה את האדמות. הקשבתי בכאב, אבל החלטתי שלא ליצור איתו קשר. הוא השאיר אותי בתחנת האוטובוסים; לא היה לי מה להגיד לו.
אחר צהריים, בזמן שניקיתי בדובה, בא גבר לא מוכר. לבוש יפה, פנים מתוחות. הכירתי אותו היה חבר שתייה של אורי. הוא חקר אותי:
האם את אם של אורי?
הקמתי ראש ואמרתי בחשש. הוא התקרב, קולו היה מלא הלחץ:
הוא חייב לנו מיליוני שקלים. הוא נושא עכשיו. אם את עדיין אוהבת אותו, עזרי לו.
קררתי את חמה. רק חייכתי קלות:
עכשיו אני עשירה מאוד. אין לי מה לתת.
הוא הלך כועס. זה גרם לי לחשוב הרבה. אהבתי את בני, אבל גם היה לי כאב ממנו. הוא זרק אותי בתחנה, ועכשיו הוא מקבל את העונש שלו האם זה צודק?
חודשים ארוכים אחרי, אורי בא לחפש אותי. נראה רזה, עייף, עם עיניים אדומות. כשהתקרב, נפל על ברכיו ובכה:
אמא, טעיתי. אני נואש. בבקשה, תצילי אותי. אחרת המשפחה שלי תיהרס.
באותו רגע הלב שלי רעד. נזכרתי בלילות שבהם בכתה בשקט עליו, בזיכרון של עזיבתו. אבל נזכרתי גם במילים שאברהם אמר לפני מותו: לא משנה מה קורה, הוא עדיין הבן שלי.
שפתי זמן רב. לבסוף נכנסתי לחדר, שלפתתי את פנקס החסכון למעלה ממיליון וחצי שקל והצגתי אותו לאורי. העיניים שלי היו רגועות, אבל נוקבות:
זה הכסף שהשמנו יחד כל חיינו. חיבקתי אותו כי חששתי שלא יעריך. עכשיו אתה מקבל אותו. אבל תזכור: אם תדרוך שוב על אהבת אם, אפילו אם יש לך כל הכסף שבעולם, לא תוכל להרים ראש בגאווה.
אורי קיבל את הפנקס ברעד, בוכה כמו תחת גשם.
לא ידעתי אם הוא באמת ישתנה, אבל לפחות כמורה, מילאתי את האחריות האחרונה שלי. והסוד של חשבון החסכון יצא לאור, בדיוק ברגע שהכי צריך.
