אֲבִיבָה הייתה האורחת הכי בלתי ניכר בחגיגת יום הולדת של מִירִית. שתי הנערות למדו יחד במכללה האקדמית בתל אביב.
מִירִית הזמינה ברוח רחבה את כל החברות והחברים שיכלו להגיע, אך רבות מהן נסעו לכפרי האזור בסופי שבוע. אֲבִיבָה, צנועה ושקטה, החליטה לנצל את ההזמנה.
היא לא יוצאת הרבה, וממש לפני כמה חודשים חגה בדיוק שמונה-עשרה, בדיוק כמו מִירִית. למרות זאת, היא לא רצתה לחגוג עם קהל.
אֲבִיבָה לא הייתה לה חברות רבות, והוריה שכנעו אותה לבלות את היום בבית, יחד עם סבתה רחל וסבה יעקב.
כך נגמר: יום הולדת של חמש, של שמונה-עשרה חשבה בעצב.
היא אהבה את משפחתה, אך לא ידעה מתי תפסיק להיות תלויה ותהפוך למבוגרת ועצמאית.
מתי מישהו מהבנים יבחין בנשיותה, ביופייה השקט ובעדינותה?
אֲבִיבָה חולמת על אהבה, אך בושה ממנה. היא לא הייתה זרוה כמו מִירִית או כמו חברתה תמר.
הבנות צבועות באומץ, לבושות באופנה, לפעמים אפילו חושפות, במיוחד במפגשי המכללה, מה שגרם למרצים להקפיד על אזהרות.
בגלל אֲבִיבָה, ההלבשה נבחרה תמיד על ידי אמה, והסבתא ארגה לה סוודרים.
היא נזעפת כי הנכדה לא לובשת הרבה את בגדי הסבתא. אֲבִיבָה פשוט לא יכלה לצאת בחוץ עם הסוודרים הישנים של סבתה, והייתה לובשת אותם רק בבית ובקיץ.
באותו ערב, בידי מִירִית נפגשו בחדר מגורים בנים וחבירות מהקולגה שניים עשר בחורים.
כאשר הארוחה הסתיימה והחלה הריקוד, אֲבִיבָה יצאה מדירתה וישבה על הספסל בפתח הבניין.
אף אחד לא שם לב שהיא עזבה. היא התביישה בבנים הזרים, ולמעשה אף אחד לא שם לב אליה אולי זה מה שפגע בה ביותר.
אֲבִיבָה הסתכלה על השעון.
אולי כבר צריך ללכת, אמא כנראה דואגת חשבה. הבטחתי שלא אחזור מאוחר
פתאום יצא מהפתחה בחור. הוא לא היה מהאורחים של מִירִית.
הוא ישב על קצה הספסל והביט בעצבות בחלון השני של דירתי מִירִית, ממנה נשמעה מוזיקה שמחה וצחוקים.
אתה משם? שאל פתאום הוא את אֲבִיבָה. היא הנידה אל החלון של מִירִית.
איך שם? רוקדים? משמחים? חזר הוא בעיניים עצובות.
פעם זו אֲבִיבָה נידמה לשאול:
ומה? לא שומעה? כן, שמחים
כן, זאת חגיגת יום הולדת, ענה הבחור. ואני מצאתי את עצמי בודד. אפילו לא חגגתי, רק תה ועוגה עם המשפחה, כמו בגן הילדים
אֲבִיבָה הרימה גבה בתדהמה.
כך גם אצלנו. אתה חברה שלה? היא הנידה לכיוון החלון של מִירִית.
כן וגם לא. אשמח להיות לה ידיד, אבל היא לא מבחינה בי. אפילו ביום הולדת לא קראה לי. אנחנו שכנים מזה זמן רב, והיא רואה איך אני מתנהג אליה
הבחור נשתק. אֲבִיבָה נשפה למראה. ואז פתאום אמרה:
אל תדאג, גם אני מרגישה בדיוק את זה. אבל מה טעם? אף אחד לא שם לב. הלכנו משם ולא שמו לב, אז אני איש בלתי נראה. מי שאני, מי שאין לי לכולם חוץ לי זה לא משנה
אה, באמת? ניסה להרגיעה האח. אולי אנחנו בדיוק כאלה. לא מזל טוב
לא, יותר מכך. בלתי נראים, לא מתערבים. אולי זו גם יתרון של איזהשהו. יש בזה עצמאות, אפילו חירות.
אתה חושב? נדהם הוא. קוראים לי איתן. ואת?
אֲבִיבָה.
הם המשיכו לשמוע מוזיקה, מדי פעם מביטים בחלונות. השתוקקו שכל רגע מִירִית תצאו מהחלון ותזמין אותם לרקוד ולהתענג, אך לא קיבלה שום קריאה.
נעים היה להכיר אותך, אמרה אֲבִיבָה בנימוס, אבל הגיע זמן לחזור הביתה. הבטחתי שלא אשאר הרבה.
בוא, אני אשייך אותך למרחק כמה צעדים, לפחות עד התחנה.
הם הלכו יחד בפארק, משוחחים ומחייכים זה לזה בטבעיות. איתן הרגיש שהשקפתו על אֲבִיבָה מחממת את ליבה הוא ראה את האדום על לחייה, את העיניים שהיא מבריחה כשמתבונן בריסים ארוכים.
הוא סיפר בדיחות, חוויות מצחיקות מחייו הצעירים, רק כדי לשמוע את צחוקה הצליל ולישאר לצידה זמן ארוך יותר.
הגיעו לתחנה, אֲבִיבָה הודתה לאיתן והחליטה להיפרד, אך הוא לא רצה לעזוב עד שהיא תעלה על האוטובוס. היא, בטעות, פספסה את האוטובוס הראשון ונסעה על השני.
בזמן שהיא כוננה באוטובוס, היא נענעה בידה לאיתן כאילו הם מכרים זמן רב. הוא נעמד על התחנה עוד כמה דקות, בלתי מסוגל ללכת. הדמות המקסימה של אֲבִיבָה, עיניה המבטאות חן וכתמים על לחייה, הקפיאה אותו במקום.
איתן פנה חזרה לביתו, והבין פתאום שהוא רוצה לראות אותה שוב. הוא לא לקח את מספר הטלפון, גם לא את הכתובת איך זה אפשרי? זה נבוך.
בבוקר הבא, איתן קם בריצה אל דירת מִירִית, עלה במדרגות ודפוק על דלתה. היא פתחה, וכועסת אמרה:
מה אתה שוב עושה? לא הולך ללכת איתך, פאשו. אני כבר אמרתי לך
לא, זה לא כך התבייש איתן. רציתי להזמין אותך, אבל אני צריך את מספר הטלפון של חברתך לשנה שעברה. היא הייתה כאן אתמול. היא השאירה פתק על הספסל תוכל לתת לי?
של מי? התפלאה מִירִית.
של אֲבִיבָה.
אֲבִיבָה? איזו אֲבִיבָה? מִירִית החשיבה לרגע. אה, אברה… טוב, חכה רגע.
אחרי כמה דקות מִירִית הוציאה לפיו פתק קטן:
לרומאו, אֲבִיבָה שקטה מתי היא תבוא? חייכה וסתמה את הדלת.
איתן, עם הפתק בידו כמו קמע, רץ הביתה. היום כולו חיפש מילים לשיחה והיה מתוח. בערב הוא חייג לאֲבִיבָה, הזמין אותה לטיול נוסף והבטיח לשלם גלידה. לשמחתו, היא קיבלה בחיוך.
קולה בטלפון היה רך ונעים, כאילו ציפתה לשיחה הזאת. הם הלכו בפארק, אכלו גלידה ולמדו זה על זו הרבה דברים. התאמות אישיות ותחומי עניין נראו דומים מאוד.
עכשיו תזמין אותי, אמרה אֲבִיבָה כשפרדו, הפעם לא בפארק, אלא בקולנוע. מתחשק לך?
מאותו רגע אֲבִיבָה ואיתן לא נפרדו. הלכו לקולנוע, למוזיאונים, ובשנה הראשונה של מערכת היחסים כבר נחשבו כלה וקוסם.
שנתיים אחרי שהכירים, נישאו. אמא של אֲבִיבָה ציינה שזה מוקדם מדי, אך סבתה ראתה:
כל הכבוד, אֲבִיבוש. מצאת את גורלך והחלטת להתחתן. אין צורך לחפש אחרים. איתן בחור טוב, יטפל בך כמו בתינוק. מה עוד נדרש?
היא שקטה, אמרו חברותיה לשנה הראשונה. היא קפצה להנשא ראשון, והבן זוג שלה מאושר עד השמיים.
הזוג היה מאושר, מצא זה בכוחו של השני הבנה, טיפול ואהבה שתמיד חלמו עליה. שנים אחרי, הם חזרו בזיכרון בחיוך אל הספסל בפתח הבניין, שמחבר אותם לכל החיים.
הלקח של הסיפור הוא שלפעמים ההכרה האמיתית מגיעה מהשקט והנוכחות שלנו, ולא מהרעש סביבנו; מה שלא ניראה בעיניים הוא שלעיתים הכי חשוב.
