היום יצאתי לדוג באגם שבגולן. אני אוהב דיג קיץ, אבל גם בחורף אני יוצא מדי פעם – “להתקרר קצת”, כמו שאני אומר. לא תמיד אני מביא הרבה דגים, אבל לפחות יש מרק דגים, וקצת נשאר גם לחתולי השכונה.
בבוקר בדקתי שהקרח על האגם יציב, והתחלתי להתארגן ליציאה. שקט לקחתי את ציוד הדיג, שלפתי מהמקרר כריכים, ויצאתי על קצות האצבעות לחצר – שירה והילדים עדיין חלמו את החלום השביעי.
על האגם לא היה איש. נראה שאפילו הדייגים המסורים העדיפו לבלות את חופשת חנוכה בבית עם סופגניות, לא בקור. אבל זה לא הפריע לי. “יותר דגים בשבילי”, חשבתי והתחלתי לפרוש את החכות.
בערך באותו זמן ראיתי תנועה ליד החוף. כלב גדול ושעיר יצא בזהירות אל הקרח והביט ישר אליי. היה ברור שהוא בילה הרבה זמן ביער: מראה מוזנח, צלעות שקועות, מבט זהיר.
הוא התקרב אליי, מכשכש בזנב קלות, כאילו אומר שאין סיבה לפחד. כבר הבנתי שהוא היה פעם כלב בית – כלב פרא היה בורח, לא מנסה להכיר.
הכלב עקב בדריכות אחרי הדיג. במיוחד שמח כשהוצאתי דג מהחור בקרח – בכל פעם קפץ וכשכש בזנב, כאילו חוגג את ההצלחה שלי.
חלקנו את הכריכים שווה בשווה – טוב ששירה הכינה לי עם תוספת. לקראת סוף הארוחה הכלב התעודד מספיק כדי להריח את התרמוס עם התה, אבל המשקה הזה לא מצא חן בעיניו.
המבוכה הגיעה כשהתחלתי לארוז הביתה. הכלב לא התכוון לעזוב והסתובב ליד הרכב. היססתי – לא תכננתי להביא הביתה כלב בוגר.
כשהתנעתי, הכלב רץ אחרי – לא על הכביש, אלא בצד, דורך בשלג עם רגליו. בהתחלה הסתכלתי אחורה, אחר כך בהיתי בכביש בעצב, אבל תוך שתי דקות לא יכולתי להתאפק והסתכלתי שוב. הכלב, למרות שהיה רזה, לא פיגר. נאנחתי ולחצתי על הבלמים.
את הדייג קיבלה כל המשפחה: שירה והילדים בדיוק סיימו ארוחת בוקר ויצאו לבנות איש שלג. “נו, מה השלל היום?” חייכה אליי אשתי. “דגים לא הרבה. אבל הנה דגימה גדולה שנתפסה”, צחקתי ופתחתי את הדלת האחורית. הכלב יצא בביישנות וכשכש בזנב…
כעבור שבועיים נעלמו כל הספקות אם להשאיר אותו. הכלב, שקיבל את השם המיוחד “אמנון”, כבר השתלב בחצר ואפילו נתן לילדים לרכב עליו. הווטרינר אישר שהוא בריא לגמרי, רק מורעב. אבל זה דבר שניתן לתקן – עם האוכל הביתי…
למדתי שלפעמים הדברים הכי טובים מגיעים בלי לתכנן, כמו דג גדול שפותאים – אבל הפעם זה היה כלב, והוא הפך לחלק מהמשפחה.
