– יובל, אתה רוצה תה? – קראה מהמטבח השכנה חנה. היא נהגה להיכנס אליו לא פעם – מביאה עוגות, מרק. אמרה: “אתה לבד, כמו גלמוד. חייב לאכול.”
– לא צריך, חנה, – הניף ידו, מבלי להסתובב.
עברה שנה. שנה שלמה.
והוא עדיין לא סלח לעצמו. לעזאזל היום ההוא.
הוא מיהר אז. היה צריך לנסוע לעיר, אל נוטריון. לחתום על מסמכים של אשתו המנוחה, נעה. עצבים על הקצה, הראש רועש, ופתאום ליבי, הכלבה שלו.
תערובת רגילה עם עיניים חכמות וזנב מכשכש תמיד. אחרי שנעה מתה, רק היא נשארה. היצור החי היחיד בבית, שקיבל אותה מהעבודה, שמחה בכל כניסה שלו.
ובאותו יום בטיול הבוקר, היא הסתובבה לו בין הרגליים. פעם מריחה משהו בשולי הכביש, פעם חוזרת לאחור. הרצועה נמתחה, רפתה.
– ליבי, תעצרי כבר! – צעק עליה. משך ברצועה. חזק, ממש חזק.
היא צווחה.
והוא לא עצר. המשיך ללכת, כועס על כל העולם. על עצמו.
הם עצרו ליד הכביש המהיר. משאיות רעמו, מכוניות עפו. הוא שלף טלפון – רצה להתקשר, לבדוק את השעה. ואז…
משיכה. הקרבין נפתח, והרצועה הריקה נשארה בידו.
ליבי זינקה אל מעבר לכביש.
הוא צעק. רץ אחריה, מנופף בידיים, עוצר רכבים. אבל היא נעלמה בשיחים בצד הדרך. פשוט התאיידה.
חיפש אותה. שלושה ימים הלך לאורך הכביש, קרא בשמה, שרק.
אחרי זה התייאש.
החליט – מתה. נדרסה או קפאה אי שם בשדה. אשמתו. צעק, משך. זה העונש.
אתמול צלצל הטלפון.
– שלום, זה יובל? הייתה לך כלבה?
קול נשי. צעיר. מעט לחוץ.
– הייתה.
– אנחנו ממקלט “תקווה”. הנה, הגיעה אלינו כלבה. לפי השבב – המספר שלך. אתה יכול לבוא?
הלב נפל לו.
– איזו כלבה?
– תערובת חומה. זקנה. צולעת על הרגל האחורית.
הוא שתק. לחץ על הטלפון עד שהאצבעות הלבינו.
– אתה בא? – שאלה הנערה.
– אני בא.
ועכשיו הוא עמד ליד החלון ולא הצליח להזיז את עצמו.
מפתחות הרכב מונחים על השולחן. מעיל במסדרון. שעת נסיעה בלבד.
אבל הוא פחד.
פחד שזו לא היא.
ופחד שכן.
המקלט קיבל אותו בנביחות.
עשרות קולות – דקים, צרודים, נואשים – התמזגו לייללה אחת. יובל סגר את דלת הרכב וקפא. ידיו רעדו.
“טיפש זקן,” חשב. “מה אתה רועד כמו עלה ברוח?”
אבל רגליו נראו דבוקות לאספלט.
– יובל? – מהשער יצאה נערה. צעירה, במעיל בלוי, שערה אסוף תחת כובע סרוג. – אני מיטל. דיברנו אתמול.
הוא הנהן. הגרון נתפס – מילים לא יצאו.
– בוא. היא בכלוב בקצה.
הם הלכו בין הכלובים. כלבים זינקו אל הסורגים, יללו, שרטו בכפות. יובל הביט למטה. גשם טפטף על המדרכה.
– אתה יודע, – פתחה מיטל, – היא הגיעה אלינו רק בשבוע שעבר. קרובים של אישה זקנה. היא נפטרה, והם לא יכולים להשאיר את הכלב.
– אישה זקנה?
– כן, שרה. גרה ליד הכביש המהיר, בבית קטן. היא אספה את הכלבה לפני שנה. טיפלה בה. הרגל הייתה שבורה, כנראה רכב פגע בה. שרה ריפאה אותה, אבל לא הוציאה מהחצר – פחדה שתברח שוב לכביש.
יובל עצר.
– היה מספר על הקולר?
– היה. אבל המספרים נמחקו. שרה ניסתה להתקשר, אבל לא הצליחה – חייגה מספר לא נכון. בסוף החליטה שהבעלים זרקו אותה, כי לא חיפשו.
יובל לחץ את ידיו בכיסים. היא הייתה בחיים. כל הזמן בחיים. והוא אפילו לא ניסה לחפש אחרי שלושה ימים.
– הנה, – מיטל עצרה בכלוב האחרון. – היא שם.
יובל הרים עיניים.
ורואה את ליבי.
היא ישבה בפינה על שמיכה ישנה. פרווה חומה דהתה, פנים מאפירות. רגל אחורית כפופה – עדיין צולעת.
הכלב הרימה ראש. הביטה בו. קפאה.
יובל צעד קדימה. עוד צעד. אצבעותיו אחזו בסורגים הקרים.
– ליבי? – צפצף. קולו רעד.
הכלב זינק. אוזניים זקופות.
– זה אני. ילדה שלי, זה אני.
היא קמה. צולעת, צעדה לעבר הסורגים. עצרה במרחק ממנו.
פשוט עמדה והביטה.
יובל ירד על ברכיו בתוך השלולית. הושיט יד בין הסורגים.
– סלחי לי, – נשם. – סלחי לי, טיפש מטופש. צעקתי, משכתי. אחרי זה הפסקתי לחפש. חשבתי שמת. פחדתי, את מבינה?
דמעות זלגו.
הכלב צעד קדימה. עוד צעד. בזהירות, בודקת.
יובל קפא. הפסיק לנשום.
ליבי התקרבה. נגעה באפה הקר בתוך כף ידו. ליקקה את אצבעותיו.
– לפתוח? – שאלה מיטל בשקט, מוחה דמעה בסתר.
יובל הנהן.
המנעול נפתח. דלת הכלוב נפתחה.
וליבי, צולעת, אך זינקה אליו. נצמדה לרגלו, מכשכשת בזנבה בשמחה.
יובל חיבק אותה. טמן פניו בפרווה החומה.
– נוסעים הביתה, – לחש. – שומעת? הביתה. ושוב לא אתן לך ללכת. לעולם.
ליבי יללה בשקט.
וכישכשה בזנבה עוד יותר.
– היא לא אוכלת טוב, – אמרה מיטל, כרעה לידו. – בימים הראשונים סירבה. חשבנו, אתה יודע, כלב במקלט פשוט נכבה. בעיקר זקנים. הם מתחברים לאנשים יותר משאנחנו חושבים.
– אני יודע, – קרא יובל בצרידות. – תמיד ידעתי.
ליטף את ראשה. היא פקחה עיניים – עייפות, עכורות – והביטה בו. במבט הזה היה הכל.
– מיטל, – יובל הרים עיניים, – היא יכולה? לחיות עוד?
הנערה נאנחה.
– הווטרינר אמר – לב חלש. רגל התאחה לא נכון, צולעת. בקושי שיניים. אבל אתה יודע, יובל, אני כאן שלוש שנים. ראיתי הכל. כלבים לא מתים ממחלות. הם מתים מגעגוע. ואם יש בשביל מי לחיות…
היא לא סיימה. לא היה צריך.
יובל הבין.
הוא קם בזהירות.
– בואי הביתה, ילדה, – לחש. – חנה הכינה קציצות. את אוהבת קציצות? ותישני על הספה. על הספה שלי, שאסרתי עליך תמיד, זוכרת? לא עוד. תישני איפה שבא לך. רק אל תלכי, בסדר?
ליבי ליקקה את לחיו.
ויובל הרגיש – לראשונה מזה שנה – איך משהו בפנים מפשיר.
– תודה, – הסתובב למיטל.
– תשמור עליה, – הנהנה היא. – ותשמור על עצמך.
יובל הושיב את ליבי על המושב הקדמי, עטף במעיל ישן. התיישב במושב הנהג.
התניע אותו נסע הביתה.
חנה נאנחה כשראתה אותם בפתח.
– יובל! זו ליבי?!
– היא, – יובל הכניס בזהירות את הכלב למסדרון, הוריד לרצפה. – נמצאה.
– אלוהים, – השכנה טפחה בידיה, כרעה על ברכיה. – ילדה שלי! רזית כל כך. יובל, קח אותה למטבח, אני תיתן לה אוכל!
ליבי סובבה את הבית לאט, צולעת, הריחה כל פינה, כל חפץ מוכר. אחרי זה חזרה ליובל ונשכבה לרגליו.
– בסדר, – הנהן. – נשארת איתי.
חנה האכילה את ליבי – מעט, בזהירות, שלא תזיק. הכלב אכל בתאווה, נחנק, נראה מפחד שייקחו ממנה.
– לאט, לאט, – הרגיע יובל, ליטף את גבה. – לא הולכת לשום מקום. תאכלי בנחת.
בערב עלתה ליבי על הספה. יובל לא גירש – כמו שהבטיח. פשוט כיסה אותה בשמיכה חמה, התיישב ליד.
הדליק טלוויזיה, אבל לא הביט. רק ליטף את הפרווה החומה ושתק.
וליבי הניחה ראשה על ברכיו וסגרה עיניים.
וזנבה זע קלות – מעט, אבל זע.
יובל הביט מבעד לחלון. גשם יורד בחוץ – כמו לפני שנה. כמו באותו יום ארור על הכביש.
אבל עכשיו הכל שונה.
לראשונה מזה שנה הוא לא פחד מהמחר.
כי ידע: מחר ליבי תתעורר לצדו. ומחרתיים. וכל עוד יישאר להן.
