יומן12מרץ2024
העיר, עטופה בצללים קודרים, נושמת שקט עמוק וכבד, שהופסק רק על ידי צלצולי חירום נדירים. בתוך קירות בית החולים המרכזי בתל אביב, שבכל מסדרון מהדהד כאב של אחרים, מתרחשת סערה שאין לה משקולת, כמו רעם החוצה מחלונות החדרים. הלילה היה יותר מרק מתוח הוא היה על קצה הפיצוץ, כאילו הגורל עצמו בחר לבחון את חוסנם של אלה שעומדים על המשמרת של החיים.
בבית הניתוח, מאור עם אור קרים של מפות חשמל, עומד אני, ד”ר יואבכהן, רופא בכיר עם שניים ועשרים שנות ותק, אדם שהידיים שלו הצילו מאות, אולי אלפי נפשות. כבר שלוש שעות אני עומד סביב שולחן הניתוח, ללא רגישות לרגעי הזמן הקשים. תנועותיי מדויקות כמו שעון, מבטי מרוכז כאילו קורא לא רק את האנטומיה אלא גם את החוט הדק שבין חיים למוות. עייפות כיסור כבדה מרכיבה על הכתפיים, אך חוסר כוח הוא מותרות שאין לי להן מקום. כל תנועה, כל החלטה שוות זהב. מרחתי זיעה מהמצח בעזרת גב כף היד, מנסה שלא להסחף. לצידי, כמו צל, עומדת האחות הצעירה ריטה, מרוכזת, מדויקת, עיניים רוטנות. היא מספקת כלי כמו שמסרת לה תקווה, לא רק פלדה.
תפר, לחשה בקצב כמעט לחישה, קולו של ד”ר כהן, רגיל לפקודות, הפך לפקודה גורל: אל תוותר.
הניתוח מתקרב לסיומו. עוד רגע והמטופלת תהיה בטוחה. ברגע זה, כאילו מציאות עצמה חתרה להפריע, נפתחו דלתות החדר בנשיפה רועמת. בפתח עמדה האחות הראשית, פניה מעוותות מדאגה, נשימתה מפוצלת.
יואב! חירום! אישה ללא תודעה, פציעות מרובות, חשד לדימום פנימי! קראה בקול מתלהט, והפחיד של המילים נדפס בחללים של בית החולים.
לא היסס שנייה. פניתי לעוזרו:
קחו את זה כאן, ושטחתי כפפות בבת אחת.
ריטה, איתי! קראתי, כבר פונה למרחב.
ביחידת הקבלה של החירום פרצתה רעש מתפרץ: קריאות, שלבים של נעליים, צלצול מתכת והריח החזק של חיטוי. על מצע נייד, כמו בובה שבורה, שוכנת אישה צעירה, כשלושים. פניה חיוורת קודר, עור מכוסה חבורות, כאילו מישהו חרט על גופה כאב במכוון. התקרבתי אליה כמו על שדה קרב. עיניי, שהתרגלו לחפש את מה שלא נראה, החלו לנתח מייד. שלחתי פקודות קפדניות:
יש להעביר לניתוח מיד! הכינו הכל ללפרוטומיה! קבעו קבוצת דם, הכניסו השתייה, קראו למיון! מהר!
מי הביא? שאלתי את האחות המשרתת, מבלי להסיט מבט מהחולה.
הבעל, השיבה. הוא אומר שנפלה במדרגה.
הזמזמתי ברעש חניקה. במבטי נוכח צל של חוסר אמון; מדרגות אינן משאירות עקבות כאלה. סרקתי את גופה כמו סורק, מחפש רמזים. חבורות ישנות, חבורות כמעט מרפאות, שברים אופייניים בעצמות הצלעות כל זה לא נובע מנפילה. מה שהקפיץ את תשומת ליבי היו חבישות סימטריות כמעט מושלמות על פרק כף היד, כאילו מישהו לחץ אותם על מקור חם במכוון. ולאחר מכן הבחנתי בקווים דקיקים על הבטן כאילו חותמות של סכין. לא חותמות מקריות. אלו היו צלקות של עינוי.
חצי שעה לאחר מכן היא כבר נשכבה על שולחן הניתוח. עבדתי כמו מכונה עם נשמה. עצרתי דימומים, שיקמתי רקמות פגועות, נלחמתי עם המוות עצמו. פתאום ידיי נעצרו לרגע מצאתי חותמות נוספות, כתובות חרוטות או נחתכות על העור. כאילו מישהו ניסה למחוק את זהותה, ולהשאיר רק חותמת.
ריטה, לחצתי בקול חצי לחוש, מבלי להוריד מבט מהמטופלת. כשנסיים, גשי לבעל. יושב בממתינה, אל תעזוב אותו. וקראי משטרה, בשקט, בלי הרעש.
אתם חושבים? התחילה האחות, אך נקטעה.
לחשוב זה תפקיד החקירה, חציתי אותה. תפקיננו להציל חיים. הפצעים האלה אינן מנפילה. אינן ראשונות. זה לא תאונה, זה אלימות. ארוכה, מתוכננת, קפחנית.
הניתוח נמשך שעה נוספת. כל דקה נחשבת. אך לא ויתרתי. לבסוף הלב של האישה יציב, החיים ניצלו. אך הנשמה? עדיין לא נושמת חופשית.
ביציאה מהחדר הרגשתי איך העייפות שמרתי במרחק מתפרצת אליי כמו שלג שמקפיא. בקורידור קיבלתי ברכה של שוטר צעיר, סגן עם פנקס וקרן מביטה חריפה.
קפטן אלון ברק בדרכו, אמר. מה יש לומר?
סיפרתי כל מה שראיתי: דימום פנימי, קרע בטחול, עשרות פציעות מגוונות, חבישות, חיתוכים, סימני שברים ישנים.
זו לא נפילה, סיכמתי. זוהי תקיפה. מישהו הרס את האישה במשך שנים, והכי גרוע זה היה מי שצריך להגן עליה.
כמה דקות עברו, והגיע קפטן אלון ברק, גבוה, עם עיניים חדות כאילו יכול לראות לא רק עובדות אלא גם שקרים. הוא הנהן אליי:
מכיר את הפצועה?
זו הראשונה שאני רואה, השבתי. אם לא היינו כאן, היא לא הייתה מגיעה עד הבוקר. גופה מפת סבל. כל צלקת עדות לאכזריות.
הקפטן הקשיב בשקט, ולאחר מכן פנה אל החדר מיון. הלכתי אחריו לא מסקרנות, אלא מתוך תחושה שהפכתי לחלק מהסיפור הזה.
בממתינה, הלך גבר מסודר, שיער חום, חצאית אפורה, פניה מחזיקות מסכה של דאגה וקרח זרים בעיניים.
איך אשתי? מה קורה עם אסתר? קרא בקול.
אסתר לוי? שאל קפטן ברק. אתה הבעל, אריק לוי?
כן, כן! תגידו מה קורה לה?!
במיון, מצב חמור, השבתי בקור. איך היא נפלה?
נפלתי במדרגה, קרא אריק בקול מתוזמר, כאילו הוא משחזר סצנה מהתסריט. הייתי במטבח, שמעתי רעש רצתי היא ללא תודעה.
והבאתם אותה מיד? שאל קפטן ברק.
כמובן! איך הייתי משאיר אותה שם?
הסתכלתי עליו במבט ממוקד. נראה כאילו הוא דמות אידיאלית של בעל, אך בעיניו היה משהו שלא תאם לדאגה. היה זה מבט של שליטה, של שליטה, של ענישה.
מר לוי, דיבר קפטן ברק בחוזק. לאשתכם נמצאו פצעים ישנים. חבישות, חיתוכים, שברים. איך אתם מסבירים זאת?
אריק נדהם לרגע, ואז הפך לבכי:
אסתר חוסר זהירות! תמיד נופלת, נשרפת! מבשלה והנה!
במטבח חבישות סימטריות על שני הפרקים? שאלתי בקור. והחיתוכים בבטן זה תקרית בישול?
פניו של אריק הפכו לחיוור, אך הוא חזר מהר:
אתם מאשימים אותי?! אשתי במצב חירום ואתם פוגעים בי!
אף אחד לא מאשים, אמר קפטן ברק בנינוחות. אבל חייבים לחקור.
באותו רגע נכנסה ריטה:
ד”ר כהן, המטופלת קמה, שואלת על בעלה.
אריק רץ לעבר:
רוצה לראות אותה!
אין אפשרות, השבתי בקפדנות. רק קרובים. קפטן, אולי תדבר איתה, האמת יכולה להיות במילותיה.
קפטן ברק נכנס למיון. אסתר שוכבת, כבדה כמו לימון סחוט, חיוורת, משועממת בצינורות. כשראתה את הרופאים, חייכה בעדינות:
סראי בא?
הוא בממתינה, עניתי. איך אתה?
כואב לחשה. נפלתי?
קפטן הציג את עצמו:
אסתר, זוכרת איך קיבלת את הפצעים?
היא קיבלה מבט נבוך:
נפלתי במדרגה. סראי תמיד אומר: תיזהרי
חבישות על הידיים מה המטבח?
בין דמעות בעיניה נדלק פחד.
אם אגיד זה יגרום לי עוד יותר סבל.
הוא מאיים עלייך? שאל קפטן ברק ברגישות.
היא שתקה; הדמעות ברחו.
אנחנו נגן עליך, אמר השוטר. צריך תלונה, אחרת זה יחזור על עצמו.
הוא לא תמיד כזה לחשה היא. לפעמים טוב ואז מתפרק משהו בו
מתי זה מתחיל?
לפני כמעט שנה אחרי שאיבדתי עבודה. הוא אמר שהייתי תלויה בו וכדאי שאהיה מושלמת.
באותו הרגע נפתחו הדלתות ואריק נכנס בצעקה:
אסתר! הייתי מודאג!
קפטן ברק עצר אותו:
בבקשה, צא החוצה. אנחנו מדברים עם המטופלת.
באיזה סמכות?! אני בעלה!
לפי החוק, ענה קפטן קר. ויש לי סיבה להאמין שהפצעים הם פשע.
אריק הפך לחיוור, ואז נפל זעם:
מה אמרת להם?! תצאי עליך!
אסתר הביטה בו. בעיניה לא אהבה, אלא אימה.
אני לא יכולה יותר, סראי אני פוחדת ממך כל ערב האם בא הבעל או במפלצת הוא אמר שאני אין לי ערך שלא מישהו יאמין לי
אריק נגש אליה, קפטן ברק הקפיד עליו וקיבל אותו באזיקים.
נושא לעונש על נזקי גוף קשים. זכות השתיקה שמורה עליך.
כאשר לקחו אותו, אסתר בכה, אבל לא מרעב. היא הקלה לנשום.
תודה לחשה. שכחתי איך מרגיש להיות בטוחה.
הגעתי למכתפה, נגעתי בכתפה שלה:
עשיתי את הצעד הנכון. עכשיו תוכל לנוח.
ומה עכשיו? אין לי אף אחד
יש מרכזים תומכים. פסיכולוגים, עורכי דין, דיור. אינך לבד.
ואם הוא יחזור?
עם העדויות והדוחות שלנו, הוא לא יוכל להתקרב. צו הרחקה יגן עליך.
אחרי שבוע, ראיתי במזכרת החדר את האם של אסשר, מחזיקה בידה. הפעם, על פניה של אסתר נראתה חיוך אמיתי.
דוקטור, זאת אמי. היא תיקח אותי הביתה.
שמח בשבילך, חייכתי. קמת מהסוד.
הצלת את בתי פעמיים, אמרה האמא. מהמוות ומהגיהנום.
רק הרמתי את העיניים, השבתי. לפעמים מבט אחד מספיק כדי לשנות חיים.
בשעת הלילה, כשיצאתי אל כוכבי השמים, חשבתי: כמה נשים עוד שותקות? כמה חוששות? היום למדתי שלפעמים הרופא רואה לא רק את הגוף, אלא גם את הנשמה; הוא לא רק מרפא, הוא מחייה. וזהו הרפואה במיטבה.
