יעל טסה יום אחד לפני כולם ליום ההולדת של חמותה לשעבר. בקושי נפלה אל המושב במטוס, ונרתעה – מישהו קרא לה בשמה במפתיע.
אצבעותיה נצמדו לרצועת תיק היד שלה בעודה עומדת בתור לצ’ק-אין. נשאר עוד יום אחד ליום ההולדת של חמותה לשעבר, אבל יעל בחרה במודע בטיסה המוקדמת. היא ידעה שיונתן, כמו תמיד, ידחה הכול לרגע האחרון – הוא כנראה יטוס רק למחרת בבוקר. שלוש שנים עברו מאז הגירושים, ובכל הזמן הזה הם הצליחו לחיות באותה עיר בלי להיתקל זה בזה אפילו פעם אחת. עכשיו יעל רצתה פחות מתמיד להפר את האיזון השברירי הזה.
מושב 12A – היא העבירה את העיניים על הכרטיס. ליד החלון, כמו שהיא אוהבת. במטוס, כהרגלה, אחזה בספר – רומן חדש שהתחילה אתמול ולא יכלה להניח מהיד. סיפור על אהבה, בגידה וסליחה. פעם היא נמנעה מסיפורים כאלה, אבל הזמן מרפא.
“יעל?” קול מוכר גרם לה לרעוד. “איזה צירוף מקרים.”
לאט לאט הרימה את המבט. יונתן עמד במעבר, ידו על ידית המזוודה. מטופח כמו תמיד, בז’קט האפור האהוב שלו. רק בצדי הרקות צץ קצת שיער כסוף שלא שמה לב אליו מעולם.
“אתה תמיד מאחר,” נמלט מפיה במקום ברכה.
“ואת תמיד מתכננת הכול מראש,” הוא ענה בחיוך ושלף את הכרטיס שלו. “הממ… 12B.”
יעל הרגישה שהלחיים שלה בוערות. שלוש שעות טיסה ליד האיש שהיא נמנעה ממנו בזהירות כל השנים האלה. נראה שהגורל מתבדח על חשבונם.
“אני יכול להחליף מקום עם מישהו,” פתח יונתן.
“אל תטרח,” קטעה אותו יעל. “אנחנו מבוגרים.”
יונתן הנהן והתיישב לידה. ריח האפטר־שייב המוכר שלו נשב אליה, ופגע בה כמו דקירה בלב. כמה פעמים היא קמה בבוקר עם הריח הזה באף?
“איך העבודה?” הוא שאל אחרי ההמראה, כשהשתיקה נעשתה בלתי נסבלת.
“טוב. פתחתי סטודיו ליוגה משלי,” ענתה בקול רגוע. “ואתה? עדיין שם?”
“לא, עברתי לייעוץ. זוכרת שתמיד חלמתי על זה?”
ברור שהיא זכרה. והיא זכרה גם את הוויכוחים האינסופיים על הנושא. היא פחדה משינוי, הוא השתוקק אליו. עכשיו, שנים אחר כך, כל אחד קיבל את מה שרצה. אז למה הלב שלה כואב כל כך?
“אמא תשמח מאוד לראות אותך,” אמר יונתן אחרי רגע. “היא עדיין שומרת על אגרטל החרס שנתת לה ליום ההולדת האחרון.”
“נורית תמיד הייתה,” יעל עצרה וחיפשה את המילים הנכונות, “כל כך טובה אליי.”
“גם אחרי הגירושים היא אמרה שהיית כלת החלומות.”
יעל הרגישה דמעות עולות בעיניה. היא אחזה בספר כדי להסתיר את ההתרגשות.
“מה את קוראת?” יונתן הציץ בכריכה.
“‘זמן הסליחה’,” ענתה, ושניהם שתקו כשהבינו את האירוניה שבשם.
את שארית הטיסה הם העבירו בשתיקה, אבל הייתה זו שתיקה אחרת – לא מתוחה כמו מיתר, אלא כמעט נעימה, כמו פעם. כשהמטוס נחת בבן־גוריון, יונתן עזר לה להוריד את התיק מהמדף.
“שווה לנו לחלוק מונית?” הוא הציע. “אנחנו נוסעים לאותו כיוון בכל מקרה.”
יעל היססה. לפני שלוש שנים הם נפרדו, משוכנעים שלעולם לא יעמדו שוב זה לצד זה. ובכל זאת הנה הם כאן, והעולם לא חרב.
“בסדר,” היא הנהנה. “אבל אני שומרת על הוויז – אתה תמיד רב עם הטכנולוגיה.”
יונתן צחק, והצחוק המוכר הזה עורר בה רטט. אולי לפעמים צריך לשחרר את העבר כדי שההווה יוכל להאיר?
כשיצאו מהמטוס, היא הבינה שבפעם הראשונה מזה זמן רב היא לא מתחרטת על מפגש מקרי. לפניהם יום ההולדת, שולחן ערוך חגיגית ומבטיהם הלא בטוחים של בני המשפחה. אבל עכשיו היא ידעה – הם יצליחו. הרי הם תמיד הצליחו.
המונית התפתלה ברחובות הערב של תל אביב. יעל, כמו שהבטיחה, שמרה על הדרך, בעוד יונתן יושב לידה, מופרד ממנה רק על ידי תיק על המושב האמצעי.
“פה ימינה,” אמרה יעל, ויונתן חייך: היא הכירה את הדרך לבית הוריו יותר טוב ממנו.
“את זוכרת את הפעם הראשונה שנסענו לאמא?” שאל פתאום. “היית כל כך לחוצה כל הדרך.”
“ברור!” פלטה יעל. “החלפתי בגדים שלוש פעמים לפני שיצאנו. רציתי לעשות רושם טוב.”
“ואז שפכת על עצמך את המרק.”
שניהם צחקו, ולרגע נדמה היה שהזמן עצר מלכת. אבל אז המונית עצרה מול הבית המוכר, והרגע התפוגג בדמדומים.
נורית קיבלה את פניהם בדלת והרימה את ידיה בהפתעה:
“באתם ביחד? איזו הפתעה!”
“נפגשנו במקרה במטוס,” הסבירה יעל בחיפזון, בעודה קולטת ניצוץ של תקווה בעיני חמותה לשעבר.
“היכנסו, היכנסו! יעל, הכנתי לך את החדר, אותו אחד כמו תמיד.”
יעל קפאה. החדר שלה – חדר השינה בקומה הראשונה, שבו היא ויונתן תמיד ישנו כשבאו לבקר. שבו שמש הבוקר ציירה תבניות שובבות על הקיר ומהחלון נראה עץ התפוחים הישן.
“אמא, אולי עדיף שאני אקח את חדר האורחים?” ניסה יונתן.
“בלי דיונים!” קטעה נורית. “מחר ישנים שם האורחים. יעל נשארת בחדר השינה, אתה בחדר הישן שלך. הכול כמו פעם.”
כמו פעם – המילים הדהדו במחשבותיה של יעל. בעצם שום דבר לא היה כמו פעם, אבל עם נורית לא העזו להתווכח.
הערב עבר בהתכוננויות לחגיגה. יעל עזרה במטבח, בעוד יונתן עיין בקופסאות ישנות בעליית הגג – משימה שאמו כבר מזמן רצתה שיעשה. הם נמנעו במודע מלהיות לבד, אבל תחת קורת גג אחת זה לא היה פשוט.
בלילה יעל לא מצאה שינה. המיטה הייתה גדולה מדי, ריקה מדי. מאחורי הקיר, בחדר הילדים, חרקה הרצפה – ככל הנראה גם יונתן לא ישן. היא זיהתה את הצלילים: שלוש צעדים אל החלון, ארבעה אחורה. כך הוא תמיד הלך כשחשב על משהו.
לפתע נדם הכול. יעל הסתובבה על צדה והביטה מהחלון. עץ התפוחים רשש ברוח, ולרגע נדמה לה ששלוש השנים האחרונות…
