הוא חוגג היום שבעים ושנה, אחרי שגידל שלושה ילדים. האישה שלו, מרים, נפטרה לפני שלושים שנה, והוא לא נישא שוב. הוא לא מצא אהבה חדשה לא הצליח, לא ברזל, ולא היה מזל. אפשר לכתוב עוד סיבות, אבל אין כאן טעם.
הבנים, דוד ויותם, היו מתווכחים ותוקפניים. הוא מעביר אותם מבית ספר לבית ספר, עד שמצא מורה מצוין לכימיהפיזיקה שמגלה אצלם כישרון ברור. פתאום כל הריבים, הוויכוחים והבעיות נעלמים.
הבת אלונה הייתה בעייתית. היא מתקשה לתקשר עם בני גילם, והפסיכולוג בבית הספר מציע לקחת אותה לרופא פסיכיאטרי. פתאום מגיע מורה חדש לספרות, פותח חוג לכתיבה לילדים מתחילים. היא מתחילה לכתוב מהבוקר עד הערב, והסיפורים שלה מודפסים קודם בעיתון של בית הספר ולאחר מכן במועדוני ספרות שונים.
בקיצור, שני הבנים מקבלים מלגות לאוניברסיטה היוקרתית הפקולטה למתמטיקהפיזיקה בטכניון והבת לומדת ספרות באוניברסיטת בןגוריון.
הוא נשאר לבד, מבחין בזה פתאום ומרגיש שקט סביבו, אפילו הצחוק של זאבי מדבר. הוא מתחיל לדוג, לשתול בתאומים, ולגדל חזירים בחוות הקטנה שלו, שממוקמת על חלקת אדמה גדולה לצד נחל הירקון. הוא מרוויח טוב, ומתברר שהמהנדס במפעל מרוויח פחות ממנו. כך הוא יכול לקנות לילדים מכוניות זולות, לתרום לכיס האישי שלהם ולרכוש בגדים נאותים.
הזמן שלו מצטמצם עוד יותר רובו מתמקד בניהול החווה ובמסחר, אבל הוא מרוצה. עוד עשר שנים עוברים, הוא נושא את יום הולדת השבעים. הוא מתכנן לחגוג לבד.
הבנים כבר הקימו משפחות, ועובדים על פרויקט סודי למשרד הביטחון, ולכן אינם יכולים להגיע בסוף השבוע. הבת אלונה נוסעת למפגשי כתבים וכתבות. הוא לא רוצה להפריע להם בהזמנה.
אולי בעצמי, הוא חושב. אין כאן מה לחגוג. רק אני, אני לבד
אדום את החווה, ובערב מתכנן לשבת עם בקבוק ויסקי, לזכור את מרים ולספר לה איך ילדו.
היום הגיע. הוא קם מוקדם כדי לבדוק את החזירים, כי צריך להאכיל אותם במזון מיוחד. ברגע שהוצא את מבטו לשדה המואר בכוכבים, הוא מבחין במשהו מוזר באמצע המגרש חפץ ארוך עטוף במרפסת.
מה זה? הוא מתפלא, ובפתאומיות
מפל אורות בוהקים פולטות קרן על המגרש, והופיעים אנשים מהפינה של הבית: הבנים עם נשים ונכדים, כמה קרובים, ובת האלונה עם בחור גבוה ומשקפיים עבות. כולם מחזיקים בלונים, מצפצצים בצינורות, ולוחצים על כפתורים של מזרקים קולניים. הם צועקים, מנפנפים, מנסים לחבק אותו:
יום הולדת שמח, אבא!
הוא שוכח כמעט מהחפץ במרכז המגרש. הוא מודאג שהשוטרים יכולים להחזיר אותו, אבל הם לא נותנים לו לחזור לבית, כשאשתו של הילדים רצה להניח את השולחן.
חכה, אבא, חכה, אומרת אלונה. אסור לי להסיר את העיניים?
בוא, הוא מסכים.
היא חובשת לו רצועת בד בחלק האחורי של הראש, מסובבת אותו סביב כמה פעמים, ומובילה אותו למקום אחר.
מה תכננתם? הוא שואל.
מתנה, משיב דוד.
מקווה לא יקרה לי חיסכון, הוא מתלבט. אני לא צריך דבר.
אל תדאג, אבא, אומר יותם. זה רק פריט קטן, סימן של אהבה והכרת תודה.
היא מורידה את הרצועה, והמוזיקה רועמת ממקלטים, קצב תוף חזק. הוא עומד מול החפץ העטוף, ועם שלושה ילדים שמסביבו, הם מושכים את המרפסת.
בקרן האור נצנץ Oldsmobile F88, רכב קלאסי. הוא כמעט מתעלם מהפתעה, מתקרב, מתמוטט מהפלא, ונשען על כיסא. הוא ממשיך לחזור על מילה אחת:
אלוהים, אלוהים, אלוהים
תירגע, אבא, משפריצה אלונה במים על פניו. תמיד רצית את הרכב הזה.
זה יקר בטירוף, הוא מתנגד.
לא יקר יותר מהשקלים, אומר דוד.
בואו ניסע, מוסיפה אלונה. שבו במושב, נצלם תמונות.
הוא פותח את הדלת, אבל מצא קופסה קרטון.
מה זה? הוא שואל.
פתח, מזמינה אלונה.
הוא פותח, ומביט משני קצות הקופסה שני עיניים קטנות. הוא מוציא גור קטן, פרווה רכה, ומחזיק אותו קרוב:
חיית מחמד אמיתית! בדיוק כמו בומקה, שהיה אצלכם עם מרים. זוכרים? כשהייתם קטנים אהבתם אותו כל כך
כן, זוכרים, אבא, משיבו הילדים.
הוא לא מתיישב במכונית. הוא עולה לקומה השנייה לחדר שלו, שם מציג לתמונת מרים עם הגור המתוק, והדמעות זולגות לו מהלחיים:
רואה, מרתה, רואה? הוא מדבר לתמונה. הצלחנו. הם לא שכחו רואה?
הילדים לא נותנים לו להישאר לבד זמן רב. השולחן למטה מוכן, מתחילים הרמת כוסות.
אלונה לוחשת לאוזנו: היא בהריון בחודש הרביעי, והיא ובעלו מגיעים לבקר אותו. היא תישאר לגור כאן, כי כתיבתה יכולה להיעשות בכל מקום, והוא בחור של אלונה, נוסע לבקר הוריו בניואינגלנד, ובשבועיים הבאים הוא מתכנן נישואים בכנסת העיר.
אתה לא מתנגד, אבא? שואלת היא.
זה כמו חלום קסום, משיב הוא ומנשק אותה על מצחו.
היום מתמשך במפגשים, נשנושים, יין וזיכרונות. כולם מרוצים. בערב הוא הולך לקבר של מרים, יושב שעות ארוכות וידבר איתה.
החיים מקבלים משמעות חדשה, ובמיוחד הרכב הזה. הוא מתכנן לקנות בגדים מתאימים, לשבת ולנסוע לעיר הגדולה, חיפה.
על המיטה מתרומם גור חתול תאי קטן.
טומי, הוא אומר. טומי.
טומי מגרגר ומתארך לכל גובהו הקטן. הוא משכב, מרגיש את הפרווה החמה, ונושא אותו לתוך השינה.
בבוקר הוא קם מוקדם: מזין חזירים, מטפח את הגן, והדיג אינו נלקח בחופשי. בחדר למטה נחים אלונה ובעלה.
הבנים עם משפחותיהם נוסעים, והשקט משתרר. טומי הולך אחרי בעלו, נופל במזון החזירים, נלכד ברשתות על הסירה, מנסה לאכול תוספת דג. הוא מצחיק את האב:
כאילו הצעירות חזרה, הוא אומר ומלטף את הגב של החתול.
טומי מגרגור, תופס ברגליו את ידו של האב, נוגס שיניים קטנות.
אילו פושע! צועק הוא מצחיק, וצוחק.
הסיפור הזה אינו על דבר, אלא תזכורת לאלה שעדיין יכולים לבקר את הוריהם:
אל תחכו למחר.
נסעו היום!
