שירה טסה יום אחד לפני כולם ליום ההולדת של חמותה. בקושי נפלה אל תוך מושב המטוס, כשהיא קפאה — מישהו קרא לה בשמה במפתיע.
אצבעותיה נצמדו לרצועת התיק, בעודה עומדת בתור לצ’ק-אין. ליום ההולדת של חמתה לשעבר נשאר עוד יום אחד, אבל שירה בחרה במודע בטיסה המוקדמת. היא ידעה שיונתן, כמו תמיד, ידחה הכל לרגע האחרון — הוא בטח יטוס רק למחרת בבוקר. שלוש שנים עברו מאז הגירושים, ובכל הזמן הזה הם הצליחו לחיות באותה עיר בלי שהצטלבו דרכיהם אפילו פעם אחת. עכשיו שירה רצתה פחות מתמיד להפר את האיזון השברירי הזה.
מושב 12א’, היא סקרה את הכרטיס. ליד החלון, כמו שהיא אוהבת. במטוס הושיטה יד, כרגיל, אל הספר שלה — רומן חדש שהתחילה אתמול ולא הצליחה להניח מהיד. סיפור על אהבה, בגידה וסליחה. פעם היא נמנעה מסיפורים כאלה, אבל הזמן מרפא.
“שירה?” קול מוכר גרם לה לשד. איזה צירוף מקרים…
לאט לאט הרימה את המבט. יונתן עמד במעבר, ידו על ידית המזוודה. מטופח כתמיד, בז’קט האפור האהוב שלו. רק בצדעיו נמהל קצת אפור, ומעולם לא הבחינה בזה קודם.
“אתה הרי תמיד מאחר,” נמלט מפיה במקום ברכת שלום.
“ואת תמיד מתכננת הכל מראש,” הוא ענה בחיוך ושלף את הכרטיס שלו. “הממ, 12ב’.”
שירה הרגישה שהלחיים שלה בוערות. שעה של טיסה לצד האיש שממנו היא נזהרה בקפדנות כל השנים האלה. נראה היה שהגורל מרשה לעצמו להתבדח על חשבונם.
“אני יכול להחליף מקום עם מישהו,” פתח יונתן.
“תעזוב,” קטעה אותו שירה. “אנחנו מבוגרים.”
יונתן הנהן והתיישב לצדה. הבושם המוכר שלו נשב אליה, והריח פגע בה כמו דקירה בלב. כמה פעמים התעוררה עם הריח הזה באף?
“איך העבודה?” שאל אחרי ההמראה, כשהשתיקה הפכה לבלתי נסבלת.
“טוב. פתחתי סטודיו יוגה משלי,” ענתה בקול רגוע. “ואתה? עדיין שם?”
“לא, עברתי לייעוץ. זוכרת שתמיד חלמתי על זה?”
ברור שזכרה. והיא זכרה גם את הוויכוחים האינסופיים על העניין. היא פחדה משינויים, הוא השתוקק אליהם. עכשיו, שנים אחר כך, כל אחד קיבל את מה שרצה. אז למה הלב שלה כאב כל כך?
“אמא תשמח מאוד לראות אותך,” אמר יונתן אחרי הפסקה. “היא עדיין שומרת את אגרטל הקרמיקה שהבאת לה ליום ההולדת האחרון.”
“דליה תמיד הייתה,” שירה עצרה וחיפשה את המילים הנכונות, “כל כך טובה אליי.”
“גם אחרי הגירושים היא אמרה שהיית הכלה הטובה ביותר שאפשר לבקש.”
שירה הרגישה דמעות מצטברות בעיניים. היא תפסה את הספר כדי להסתיר את ההתרגשות.
“מה את קוראת?” יונתן זרק מבט לכריכה.
“‘עת הסליחה’,” ענתה, ושניהם שתקו כשהבינו את האירוניה שבשם.
את שארית הטיסה העבירו בשתיקה, אבל זו היתה שתיקה אחרת — לא מתוחה כמו מיתר, אלא כמעט נעימה, כמו פעם. כשהמטוס נחת באילת, יונתן עזר לה להוריד את התיק מתא המטען.
“נחלוק מונית?” הציע. “בכל מקרה נוסעים לאותו כיוון.”
שירה היססה. לפני שלוש שנים הם נפרדו, משוכנעים שלעולם לא יעמדו זה לצד זה. ובכל זאת, הנה הם כאן, והעולם לא חרב.
“בסדר,” הנהנה. “אבל העיניים שלי על הוויז — אתה תמיד רב עם הטכנולוגיה.”
יונתן צחק, והצחוק המוכר הזה עורר בה רטט קל. אולי לפעמים צריך לעזוב את העבר כדי שההווה יוכל להיות קצת יותר בהיר?
כשיצאו מהמטוס, היא הבינה שבפעם הראשונה מזה זמן רב היא לא מתחרטת על מפגש מקרי. לפניהם היה יום ההולדת, שולחן חגיגי ערוך ומבטים מהוססים של קרובי משפחה. אבל עכשיו היא ידעה — הם יצליחו. הרי תמיד הם הצליחו.
המונית התפתלה ברחובות אילת בשעת ערב. שירה, כמו שהבטיחה, שמרה על המסלול, בעוד יונתן יושב לצדה, כשהתיק מפריד ביניהם על המושב האמצעי.
“כאן ימינה,” אמרה שירה, ויונתן חייך: היא הכירה את הדרך אל ההורים שלו טוב ממנו.
“זוכרת איך נסענו בפעם הראשונה לאמא?” שאל פתאום. “היית כל כך לחוצה כל הדרך…”
“ברור!” נחרה שירה. “החלפתי בגדים שלוש פעמים מרוב התרגשות. רציתי לעשות רושם טוב.”
“ואז שפכת על עצמך את המרק.”
שניהם צחקו, ולרגע נדמה היה שהזמן עצר מלכת. אבל אז המונית עצרה מול הבית המוכר, והרגע התפוגג אל תוך הדמדומים.
דליה קיבלה אותם ליד הדלת והרימה ידיים מופתעות:
“באתם ביחד? איזו הפתעה!”
“נפגשנו במקרה במטוס,” הסבירה שירה בחיפזון, כשהיא זיהתה ניצוץ של תקווה בעיני חמותה לשעבר.
“היכנסו, היכנסו! שירה, הכנתי לך את החדר, אותו אחד כמו תמיד.”
שירה קפאה. החדר — חדר השינה בקומה השנייה, שבו היא ויונתן תמיד ישנו כשבאו לבקר. איפה ששמש הבוקר ציירה תבניות שובבות על הטפט, ומן החלון נשקף עץ הזית הישן.
“אמא, אולי עדיף שאני אקח את חדר האורחים?” ניסה יונתן.
“בלי דיונים!” קטעה דליה. “מחר ישנים שם האורחים. שירה נשארת בחדר השינה, אתה בחדר הישן שלך. הכל כמו פעם.”
כמו פעם — המילים האלה הדהדו בראשה של שירה. בעצם שום דבר לא היה כמו פעם, אבל עם דליה אף אחד לא העז להתעמת.
הערב עבר בהכנות לחגיגה. שירה עזרה במטבח, ויונתן סידר קופסאות ישנות בעליית הגג — משימה שאמא שלו רצתה שיסיים כבר מזמן. הם נמנעו במודע מלהישאר לבד, אבל תחת קורת גג אחת זה לא היה פשוט.
בלילה שירה לא הצליחה להירדם. המיטה היתה גדולה מדי, ריקה מדי. מאחורי הקיר, בחדר הילדים, חרק הריצוף — מסתבר שגם יונתן לא ישן. היא זיהתה את הצלילים: שלוש צעדים אל החלון, ארבעה אחורה. ככה הוא תמיד הלך כשחשב על משהו.
לפתע נעשה שקט. שירה התהפכה על הצד והשקיפה מהחלון. עץ הזית רשש ברוח, ולרגע נדמה היה לה ששלוש השנים האחרונות…
