היום בבוקר, בשבע וארבעים, לחצתי על הכפתור בשלט והמכונית מצמצה בפנסים. על מכסה המנוע של הלקסוס השחור שכב חתול אפור, ולא היה אכפת לו מהאזעקה, ממני, מכל מה שקורה בחניון התת-קרקעי. הוא שכב בדיוק באמצע, מתח כפות קדמיות, הניח עליהן את הראש ועצם עיניים. כאילו לא מכסה מנוע של מישהו אחר מתחתיו, אלא אדן חלון חם בבית שלו. הפרווה האפורה על הלכה השחורה נראתה מגוחכת, ובו בזמן כל כך בטוחה בעצמה, שבשנייה הראשונה שכחתי למה בכלל ירדתי לחניון.
ירדתי בשביל פגישה. עוד חמישים דקות, בקצה השני של העיר, הייתה אמורה להתחיל פגישה עם ספק שכל הרבעון תלוי בו. התיק הכביד על היד. תיק עור כבד, ממולא בהדפסים, גרפים, שני עותקים של חוזה עם סימניות בכל עמוד שצריך חתימה. כל אחת מהחמישים דקות האלה הייתה מתוכננת: חנייה, מעלית, מסדרון, לחיצת יד. והנה חתול מפוספס על מכסה המנוע, והפרצוף שלו כזה שהוא כאן הבוס.
טפחתי על הירך. צפצפתי באצבעות. אמרתי “קישטה” בקול נמוך, תקיף. שאגון האוורור בלע את כל הקולות בין קירות הבטון, והחתול לא זז. רק פקח עין אחת, צהובה, עגולה, הביט לכיווני וסגר אותה חזרה. במבט כזה שאנשים סוגרים דלת לפני סוכן פרסום.
ממכסה המנוע עלה חום קלוש: אתמול הגעתי מאוחר, כמעט בחצות, והמנוע לא התקרר לגמרי במשך הלילה. החתול כנראה מצא מקום חם והסתדר. היגיון מובן. אבל מההיגיון הזה לא נעשה לי קל, כי הדקות חלפו והחתול שכב. ולא סתם שכב, אלא עשה את זה בשלווה כזאת שבא לצחוק ובו זמנית להתקשר לשירותי תפיסת בעלי חיים.
אלי, השומר של החניון, הופיע בדיוק כשכבר חייגתי לנהג. כתפיים רחבות, מעיל מדוגם עם רוכסן, זקן קצר וצומח לא שווה, שנראה מצויר. ניגש, הביט במכסה המנוע, פתח את הכפתור העליון של המעיל. הוא אמר שהחתול האפור הזה נמצא כאן כל בוקר. כבר, נו, יותר משבוע. הוא מגיע מוקדם, כשהחניון עוד ריק, נשכב על מכסה המנוע של הלקסוס ונשאר. אלי גירש אותו כמה פעמים, פעם במטאטא, פעם סתם בידיים. ללא הועיל. אחרי עשר דקות החתול חזר והתיישב באותו מקום. כאילו מישהו הסביר לו שזה בדיוק מכסה המנוע שלו, והחתול האמין.
הורדתי את הטלפון. דווקא על המכונית שלי? יש עוד חמישים בחניון. אלי משך בכתפיו, סובב בידיו צרור מפתחות, ואשר: רק על שלך. הוא עובר ליד הב.אמ.דאבליו של המנהל הכספי, עובר ליד המרצדס הכסופה של המחלקה המשפטית, אבל על הלקסוס הוא נשכב כמו בבית. אלי אפילו העריך שהחתול מתמצא לפי ריח, אבל זה נשמע כמו ניסיון להסביר מה שלא מוסבר.
זה היה מוזר, ואני לא אוהב מוזר. מוזר לא נכנס ללוח זמנים, לא מתאים לנוסחאות, אין לו סעיף בחוזה. הנחתי את התיק על רצפת הבטון, הורדתי את כפפת היד ימין, ניגשתי למכסה המנוע. החתול היה חם. פרווה רכה, נקייה, בלי סבכים, בלי הברק השומני של חתולי רחוב. לא משוטט. העברתי כף יד על הגב האדמוני, והחתול החל לגרגר. הצליל הגיע מאיפשהו עמוק, נמוך, אחיד כמו מנוע קטן בסרק. החתול סובב מעט את הראש ונעץ את מצחו בכף ידי. בלי פחד, בלי החנפנות. ככה עושים אלה שרגילים לידיים.
אלי העיר שהחיה ביתית, בטוח לא רחוב. והוסיף: יש לה קולר, דק, עור, מתחת לפרווה לא רואים מיד. הוא עצמו הבחין רק ביום השלישי, כשהחתול נתן לו להתקרב. פרשתי באצבעותיי את הפרווה העבה על הצוואר. ואכן: רצועת עור דקה, רכה מזמן, ועליה תליון מתכת בגודל של מטבע שקל. שחוק בקצוות, אבל האותיות נקראו.
* * *
קרבתי את התליון לעיניים. אותיות קטנות, חרוטות במעגל. כתובת, מספר בית, מספר דירה. בלי טלפון, בלי שם בעלים. רק כתובת. ידי נעצרה. קראתי שוב. ואז פעם שלישית. האותיות לא השתנו. המתכת של התליון הייתה קרה מתחת לכריות האצבעות, והחתול הפסיק לגרגר, כאילו גם הוא חיכה למשהו.
רחוב האורגים, בית ארבעה-עשר, דירה שש. הכרתי את הדירה הזאת. גדלתי בה. את הטפט במסדרון החלפתי פעמיים, עוד כנער. את ידית דלת המרפסת סובבתי עם חוט ברזל כי היא נפלה בכל אביב. מחלון המטבח ראיתי את בית הספר ואת העץ שגרם לחצר להתמלא מוך כל יוני. בדירה הזאת גרה אמא שלי, רבקה. שאיתה לא דיברתי שלוש שנים. שלוש שנים, חודשיים, ועוד כמה ימים, אבל את הימים לא ספרתי, כי אם סופרים – אז זוכרים, ואם זוכרים – אז לא אכפת לך, ואני שכנעתי את עצמי שאכפת לי.
הפה שלי התייבש. התיישרתי, נסוגתי צעד, אחר כך עוד אחד. החתול הרים את ראשו והביט בי, ובמבט הזה לא היה שום דבר חתולי. רק סבלנות. כמו של מי שלא הגיע במקרה, ומוכן לחכות כל זמן שיידרש. והתברר שנדרש יותר משבוע. אלי שאל אם הכל בסדר, כי הפנים שלי הפכו אפורים. שמעתי את הקול שלי מבחוץ, כמו זר. אמרתי: “בסדר. אני יודע של מי החתול הזה.” המילים נשמעו רגועות, אבל האצבעות שרק החזיקו את התליון רעדו קלות, והחבאתי את היד בכיס.
נכנסתי למושב הנהג. החתול שכב על הברכיים שלי, כי לא היה לי איפה לשים אותו אחרת. הרמתי אותו ממכסה המנוע בזהירות, בשתי ידיים, כמו שאוחזים משהו שביר, והחתול לא התנגד. רק נצמד לחליפה והתחיל לגרגר שוב. זרקתי את התיק על מושב הנוסע. התיקייה עם המסמכים לפגישה החליקה מתוך הרוכסן הפתוח, נפרשה כמניפה על עור המושב. שני עותקי חוזה. גרפי אספקה. חישוב רווחיות על שלושה דפים. לפני חצי שעה הייתי אוסף כל דף ומסדר לפי הסדר. עכשיו אפילו לא הסתכלתי לשם.
החתול הסתדר, כופף רגליים, והחום של גופו הורגש דרך בד המכנסיים. ישבתי ככה דקה, אולי שתיים, ידיים על ההגה, לא התנעתי. בתא הנוסעים הריח עור וקצת פרווה של חתול, והריח החדש הזה שינה את כל המרחב, הפך את המכונית לא מכלי עבודה אלא למשהו אחר. למשהו חי.
שלוש שנים. רבנו על כסף, כמו שבדרך כלל קורה. קניתי לאמא דירה בפרויקט חדש, והיא סירבה לעבור. אמרה שהיא לא צריכה את הנדבות שלי, וששכחתי מאיפה באתי. עניתי שבאתי מאיפה שרציתי לעזוב כל החיים. טרקתי את הדלת. אחר כך לא התקשרתי שבוע, אחר כך חודש, אחר כך כבר היה מאוחר. כי הייתי צריך להסביר את השתיקה. ולהסביר אני לא יודע. יודע לחתום חוזים, לבנות שרשראות אספקה, לחשב כדאיות עד הספרה השנייה. יודע לומר “נפתור” ו”קדימה” ככה שאנשים קמים ועושים. אבל להתקשר לאמא ולהגיד “סליחה” לא יכולתי, כי המילה הזאת נתקעה איפשהו בגרון ולא זזה משם.
שלפתי טלפון. פתחתי צ’אט עם השותף. הקלדתי: “דני, אני דוחה את הפגישה. נסיבות משפחתיות.” האצבע ריחפה מעל כפתור השליחה. החוזה שהרבעון תלוי בו. הבונוסים של המנהלים. המוניטין. כל זה היה על כף אחת. ובכף השנייה שכב חתול אדמוני ששוקל בקושי ארבעה קילוגרמים. לחצתי “שלח” והנחתי את הטלפון עם המסך למטה. תוך שניה הטלפון רטט. תשובה של השותף. לא טרחתי לקרוא. לא כי זה לא היה חשוב, אלא כי דווקא עכשיו, ברגע המסוים הזה, בין ההגה מעור לבין החתול האפור על הברכיים, היה חשוב משהו אחר. ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן לא הצלחתי לתת לזה מילה.
פתחתי את התיק. הוצאתי את כל הניירות, ערמתי אותם לידי. התיק נעשה ריק וחם מבפנים. הרמתי את החתול והנחתי אותו בעדינות על תחתית התיק. החתול הסתובב, השתקע והביט למעלה. מתוך תיק ששווה חמשת אלפים שקל הציץ ראש אפור עם עיניים צהובות, והבעת העיניים הייתה כזאת שהכל הולך לפי התוכנית. סובבתי את מפתח ההתנעה.
* * *
רחוב האורגים נראה כמעט כמו לפני שלוש שנים. צבעו את הספסל ליד הכניסה בצבע אחר, שמו חופה חדשה מעל הדלת, וליד האינטרקום הופיעה רשימת דירות מודפסת במדפסת, מלaminered עקום, עם בועת אוויר בפינה. חייגתי שש, והדלת נפתחה בלי שאלות. אולי אמא לחצה. אולי המנעול פשוט התקלקל. לא ניסיתי להבין.
הריח בכניסה היה אותו ריח. תפוחי אדמה מבושלים. טיח לח קלות. ומשהו ביתי שאין לו שם, אבל חודר בין הצלעות כשאתה מזהה. לא הייתי כאן שלוש שנים, אבל הרבה זכרתי. זכרתי על איזו מדרגה לדרוך כדי שלא תחרק. זכרתי שהמעקה בקומה השנייה מתנדנד. זכרתי הכל, ממה שהראש הפנה בכוונה שלושים ושישה חודשים.
עליתי לאט. תיק עם החתול ביד ימין, יד שמאל גיששה במעקה. בקומה השנייה נשמעה מוזיקה מאחורי דלת, שקטה, רדיופונית, עם רעשי רקע. מישהו טיגן בצל, והריח זרם במדרגות, התערבב עם תפוחי האדמה. בנחתת בין הקומה השנייה לשלישית עמדה עגלת תינוק מכוסה בשעוונית. פעם עמדה שם העגלה שלי, אחר כך האופניים, אחר כך כלום, אחר כך עזבתי. הצבע על המעקה התקלף במקומות, ומתחתיו בלטה שכבה ישנה, ירוקה, עבה, עם סדקים קטנים. זכרתי את הירוק הזה. בילדות הייתי מגרד אותו בציפורן, ואמא צעקה: “שוב ידיים מלוכלכות, שוב ציפורניים שחורות, מה אתה עונש.” ואני גירדתי לא משעמום. אהבתי שמתחת לשכבה אחת יש אחרת, וניסיתי להגיע לראשונה, לזו שמרחו כשבנו את הבית. להתחלה.
קומה רביעית. דלת מרופדת בדמוי עור חום, שקע ליד הידית. בפינה העליונה היה ממוסמר זר קטן מפרחים יבשים, שלא היה לפני כן. עצרתי מול הדלת. החתול בתיק התנועע ומיאה קצר. כאילו אמר: נו קדימה, מספיק לעמוד. לחצתי על כפתור הפעמון. הפעמון היה אותו הדבר, דו-טונאלי, מצלצל בתו השני.
מאחורי הדלת דממה. אחר כך צעדים, קטנים, גוררים. והפוגה. ארוכה, נמשכת, כאילו האדם בצד השני עמד והחליט. נשמע קליק של המנעול. רבקה עמדה בפתח. קטנה, מטר חמישים ושישה, בסינר מנוקד. אותו סינר. או כזה שקנתה תחליף, כי הישן התבלה. היא הביטה בבנה מלמטה למעלה ושתקה. גם אני שתקתי. כל המילים שאספתי במכונית, סידרתי במדרגות, ניסיתי בכל מדרגה – נעלמו. לא נשארה אף אחת.
היא הורידה מבט. אל התיק. מהתיק הציץ ראש אפור, והחתול, כשראה את הבעלים, מיאה וניסה לצאת, גירד בכפותיו על העור. רבקה לחשה: “קוקי.” השתתקה. וחזרה בשקט: “קוקי, צרותיי.” הרימה עיניים לאיתן. “באת בכל זאת.” ולא היה ברור על מי היא אמרה את זה. על החתול שכל בוקר יצא מהבית וחזר בצהריים. או על הבן שהלך לפני שלוש שנים ומעולם לא חזר. אולי על שניהם, כי שניהם הגיעו עם אותו תיק, וזה היה מצחיק אם זה לא היה כל כך מדויק.
מהדירה יצא אוויר חם. הריח תפוחי אדמה. איפשהו בעומק רחשה טלוויזיה, והקולות משם היו מוכרים, כי אמא תמיד צפתה באותו ערוץ. איתן עמד על הסף עם התיק שממנו הציץ חתול אפור. התיק, שבו עוד בבוקר היו חוזים, גרפים, אומדנים. כל מה שחשב שחשוב, נשאר על מושב העור של המכונית. והדבר שבאמת היה חשוב, תפס משקל של ארבעה קילוגרמים וגרגר.
רבקה נסוגה הצידה. לא אמרה “תיכנס”. לא אמרה “סוף סוף”. רק נסוגה. איתן חצה את הסף. בלי להוריד נעליים, בלי להוריד את התיק. אמא הביטה בנעליים שלו, ולרגע חלפה על פניה הבעה שהייתה לה פעם כשהייתה אומרת: “נעליים ליד הדלת, כמה פעמים לחזור.” אבל לא אמרה כלום. רק הנידה מעט בראשה, כמו שמנידים כשמוותרים על חוקים, כי יש דברים חשובים יותר מחוקים.
במטבח התחיל לקלוח הקומקום. קומקום רגיל, עם שריקה, כמו בילדות. והשריקה הזו הייתה כמו קול שקרא שלוש שנים, ועכשיו סוף סוף חיכה.
