איתי לחץ על הכפתור בשלט, והמכונית הבהבה בפנסים. על מכסה המנוע של הלקסוס השחור שכב חתול אפור, ולא היה אכפת לו בכלל מהאזעקה, מהבעלים, ומכל מה שקורה בחניון התת-קרקעי בשעה שבע וארבעים בבוקר.
החתול שכב בדיוק באמצע. מתח את כפותיו הקדמיות, הניח עליהן את ראשו ועצם עיניים. כאילו לא מכסה של רכב זר מתחתיו, אלא אדן חלון חם בבית משלו. פרווה אפורה על לכה שחורה נראתה מגוחכת ובו בזמן כל כך בטוחה בעצמה, עד שאיתי לרגע שכח למה ירד לחניון.
והוא ירד בגלל פגישה. בעוד חמישים דקות, בקצה השני של העיר, התחיל מפגש עם ספק שהקובע את תוכנית הרבעון. התיק משך את ידו. כבד, עור, עמוס בהדפסים, גרפים, שני עותקים של חוזה עם סימניות בכל עמוד שצריך חתימה. כל אחת מאותן חמישים דקות הייתה מתוכננת: חניון, מעלית, מסדרון, לחיצת יד. ופה חתול מפוספס על מכסה המנוע, והפרצוף שלו נראה כאילו הוא זה שהבוס כאן.
איתי טפח בכף ידו על ירכו. נפנף באצבעותיו. אמר בשקט אבל בתקיפות ‘קישטה’. רעש האוורור נשא את כל הצלילים אל קירות הבטון, והחתול לא זז. רק פקח עין אחת, צהובה, עגולה, הסתכל לכיוון איתי וסגר אותה בחזרה. במבט כזה שאנשים סוגרים דלת מול סוכן פרסום.
ממכסה המנוע בקע חום קלוש: אתמול איתי הגיע מאוחר, כמעט חצות, והמנוע לא התקרר לגמרי במהלך הלילה. החתול, מן הסתם, מצא מקום חם והתיישב. היגיון ברור. אבל מההיגיון הזה לא היה לאיתי קל יותר, כי הדקות נגמרו והחתול שכב. ולא סתם שכב, אלא עשה זאת בשלווה כזו שגורמת לך לרצות לצחוק ולהתקשר לשירותי לכידת בעלי חיים בו זמנית.
אלי, מאבטח החניון, הופיע כשכבר איתי חייג למספר הנהג. רחב כתפיים, במעיל מדים עם רוכסן, עם זקן קצר שצמח לא אחיד ונראה כמו ציור. ניגש, הציץ על מכסה המנוע, פתח את הכפתור העליון של המעיל.
אמר שהחתול האפור הזה נמצא כאן כל בוקר. כבר, נו, יותר משבוע. מגיע מוקדם, כשהחניון עוד ריק, נשכב על מכסה הלקסוס ושוכב. אלי גירש אותו פעמיים, פעם אחת עם מטאטא, פעם אחרת פשוט בידיים. ללא תוצאה. אחרי עשר דקות החתול חזר והתיישב על אותה נקודה. כאילו מישהו הסביר לו שזה בדיוק מכסה המנוע שלו, והחתול האמין.
איתי הוריד את הטלפון. דווקא על הרכב שלו? בחניון עוד חמישים אחרים. אלי משך בכתפיו, סובב באצבעותיו את צרור המפתחות ואישר: רק על שלך. הוא עובר ליד הב.אם.דאבליו של המנהל הכספי, עובר ליד המרצדס הכסופה של המחלקה המשפטית, אבל על הלקסוס הוא נשכב כמו בבית. אלי אפילו ניחש שהחתול מתמצא לפי ריח, אבל זה נשמע כמו ניסיון להסביר את מה שאינו מוסבר.
זה היה מוזר, ואיתי לא אהב מוזר. מוזר לא מתאים ללוח זמנים, לא נכנס לנוסחאות, אין לו סעיף בחוזה. הוא הניח את התיק על רצפת הבטון, שלף את הכפפה הימנית, ניגש למכסה המנוע.
החתול היה חם. פרווה רכה, נקייה, בלי קשרים, בלי אותו ברק שומני שיש לחתולי רחוב. לא משוטט. איתי העביר כף יד על הגב האדמדם, והחתול החל לגרגר. הקול הגיע מאיפה שהוא עמוק, נמוך, קבוע, כמו מנוע קטן בסרק. החתול סובב מעט את ראשו ונגע במצחו בכף ידו. בלי פחד, בלי התחנפות. ככה עושים מי שרגילים לידיים.
אלי העיר שהחיה ביתית, בטוח לא משוטט. והוסיף: יש לה קולר, דק, מעור, מתחת לפרווה לא רואים מיד. הוא עצמו הבחין רק ביום השלישי, כשהחתול נתן לו להתקרב.
איתי פישק באצבעותיו את הפרווה העבה על הצוואר. ואכן: רצועת עור דקה, רכה מהזמן, ועליה תליון מתכת בגודל מטבע של שקל. שחוק בקצוות, אבל האותיות היו קריאות.
* * *
הוא קירב את התליון לעיניו. אותיות קטנות, חרוטות במעגל. כתובת, מספר בית, מספר דירה. בלי טלפון, בלי שם בעלים. רק כתובת.
היד עצרה.
איתי קרא שוב. ואז בפעם השלישית. האותיות לא השתנו. המתכת של התליון הייתה קרה מתחת לכריות האצבעות, והחתול הפסיק לגרגר, כאילו גם הוא מחכה למשהו.
רחוב האורג, בית ארבעה-עשר, דירה שש.
הוא הכיר את הדירה הזאת. גדל בה. את הטפט במסדרון החליף פעמיים, עוד כנער. את ידית דלת המרפסת חיבר בחוט ברזל כי היא נפלה כל אביב. מחלון המטבח נראו בית הספר והעץ שהציף כל יוני את החצר במוך.
בדירה הזו גרה אימו, רחל. שאיתה הוא לא דיבר שלוש שנים. שלוש שנים, חודשיים וכמה ימים, אבל את הימים הוא לא ספר, כי אם סופרים אז יוצא שזוכרים, ואם זוכרים אז לא אכפת לך, והוא שכנע את עצמו שאכפת לו.
הפה שלו התייבש. איתי הזדקף, נסוג צעד, ואז עוד אחד. החתול הרים ראש והביט בו, ובמבט הזה לא היה שום דבר חתולי. רק סבלנות. כמו של מי שבא לא במקרה ומוכן לחכות כל זמן שצריך. ונדרש, מסתבר, יותר משבוע.
אלי שאל אם הכל בסדר, כי הפנים של איתי הפכו אפורות. איתי שמע את קולו שלו מבחוץ, כמו קול זר. אמר:
– בסדר. אני יודע של מי החתול הזה.
המילים נשמעו רגועות, אבל האצבעות שזה עתה החזיקו בתליון רעדו מעט, והוא החביא את ידו בכיס.
הוא התיישב מאחורי ההגה. החתול שכב על ברכיו, כי לא היה איפה לשים אותו אחרת. איתי הרים אותו ממכסה המנוע בזהירות, בשתי ידיים, כמו שלוקחים משהו שביר, והחתול לא התנגד. רק נצמד לחולצה והתחיל לגרגר שוב.
את התיק איתי זרק על המושב שליד. התיקייה עם המסמכים לפגישה החליקה מתוך הרוכסן הפתוח, נפרסה כמו מניפה על עור המושב. שני עותקי חוזה. גרפי אספקה. חישוב רווחיות על שלושה דפים.
עוד חצי שעה הוא היה מרים כל דף ומסדר לפי הסדר. ועכשיו אפילו לא הביט לשם.
החתול הסתדר, כופף רגליים, והחום של גופו הורגש דרך בד המכנסיים. איתי ישב ככה דקה, אולי שתיים, כשידיו על ההגה, בלי להניע את המנוע. בתא הנוסעים היה ריח של עור ומעט פרוות חתול, והריח החדש הזה שינה את כל החלל, הפך את המכונית לא מכשיר עבודה אלא למשהו אחר. משהו חי.
שלוש שנים. הם רבו על כסף, כמו שזה קורה בדרך כלל. איתי קנה לאמא דירה בפרויקט חדש, והיא סירבה לעבור. אמרה שהיא לא צריכה את הנדבות שלו וששכח מאיפה יצא. איתי ענה שהוא יצא משם, משם רצה לעזוב כל החיים. טרק את הדלת.
אחר כך לא התקשר שבוע, ואז חודש, ואז היה מאוחר. כי היה צריך להסביר את השתיקה. ואיתי לא ידע להסביר. ידע לחתום חוזים, לבנות שרשראות אספקה, לחשב רווחיות עד הספרה השנייה. ידע להגיד ‘נפתור’ ו’יאללה’ ככה שאנשים קמו ועשו. אבל להתקשר לאמא ולהגיד ‘סלח לי’ לא היה מסוגל, כי המילה הזו נתקעה איפשהו בגרון ולא זזה משם.
הוא הוציא טלפון. פתח צ’אט עם השותף. הקליד: ‘יובל, אני דוחה את הפגישה. נסיבות משפחתיות’. האצבע ריחפה מעל כפתור השליחה. החוזה, שהרבעון תלוי בו. בונוסים של מנהלים. מוניטין. כל זה שכב על כף אחת. ועל הכף השנייה שכב חתול אדמדם ששקל בקושי ארבעה קילו.
איתי לחץ על ‘שלח’ והניח את הטלפון עם המסך למטה. אחרי שנייה הטלפון רטט. תשובת השותף. איתי לא קרא. לא כי לא היה חשוב, אלא כי בדיוק עכשיו, ברגע המסוים הזה, בין ההגה מעור לבין חתול אפור על הברכיים, היה חשוב משהו אחר. ובפעם הראשונה מזה הרבה זמן הוא לא ידע למצוא לזה מילה.
פתח את התיק. שלף את כל הניירות, ערם אותם לידו. התיק נעשה ריק וחם מבפנים. איתי הרים את החתול והניח אותו בעדינות בתחתית. החתול התהפך, השתקע והביט למעלה. מהתיק שעולה שמונים אלף בלט ראש אפור עם עיניים צהובות, והבעת העיניים הייתה כאילו הכל הולך לפי התוכנית.
איתי סובב את המפתח בהתנעה.
רחוב האורג נראה כמעט כמו לפני שלוש שנים. צבעו את הספסל ליד הכניסה בצבע אחר, שמו כיפה חדשה מעל הדלת, וליד האינטרקום הופיעה רשימת דירות מודפסת ולמינציה עקומה, עם בועת אוויר בפינה. איתי חייג שש, והדלת נפתחה בלי שאלות. אולי אמא לחצה על הכפתור. אולי המנעול פשוט התקלקל. הוא לא התעסק.
הריח בכניסה היה אותו הדבר. תפוחי אדמה מבושלים. קצת טיח לח. ומשהו ביתי שאין לו שם, אבל פוגע בצלעות כשמזהים. איתי לא היה כאן שלוש שנים, אבל זכר הרבה. זכר על איזו מדרגה לדרוך כדי שלא תחרק. זכר שהמעקה בקומה שנייה מתנדנד. זכר הכל, ממה שהראש התרחק בקפדנות שלושים ושישה חודשים.
עלה לאט. התיק עם החתול ביד ימין, יד שמאל גלשה על המעקה. בקומה שנייה נשמעה מוזיקה מאחורי דלת, שקטה, רדיופונית, עם רעשי רקע. מישהו טיגן בצל, והריח זרם במדרגות, התערבב עם תפוחי האדמה.
בנחיתה שבין קומה שנייה לשלישית עמדה עגלת תינוק מכוסה בשעוונית. פעם עמדה שם העגלה שלו, אחר כך האופניים, אחר כך כלום, אחר כך הוא עזב. הצבע על המעקה במקומות התקלף, ומתחתיו בלטה שכבה ישנה, ירוקה, עבה, עם סדקים קטנים. איתי זכר את הירוק הזה. בילדות גירד אותו בציפורן, ואמא צעקה: ‘שוב ידיים מלוכלכות, שוב ציפורניים שחורות, מה אתה, עונש’. והוא גירד לא משעמום. הוא אהב שמתחת לשכבה אחת יש אחרת, וניסה להגיע לראשונה, לזו שנמרחה כשבנו את הבניין. להתחלה.
קומה רביעית. הדלת מרופדת בדמוי עור חום, שקע ליד הידית. בפינה העליונה ממוסמר זר פרחים יבשים קטן, שלא היה שם קודם. איתי עצר מול הדלת. החתול בתיק התהפך ומיאה קצר. כאילו אמר: נו, קדימה, מספיק לעמוד.
לחץ על כפתור הפעמון. הפעמון היה אותו הדבר, דו-טוני, מצלצל בטון השני.
מאחורי הדלת דממה. אחר כך צעדים, קטנים, מדשדשים. והפוגה. ארוכה, נמשכת, כאילו האדם בצד השני עמד והחליט.
נקרא המנעול.
רחל עמדה בפתח. קטנה, מטר חמישים ושישה, בסינר מנוקד. אותו סינר. או כזה דומה, שנקנה להחלפה כי הישן התבלה. היא הביטה בבנה מלמטה למעלה ושתקה.
גם איתי שתק. כל המילים שאסף במכונית, סידר במדרגות, ניסה על כל מדרגה, נעלמו. לא נשארה אף אחת.
היא העבירה מבט למטה. על התיק. מהתיק בלט ראש אפור, והחתול, כשראה את הבעלים, מיאה וניסה להשתחרר, גירד בציפורניים בעור.
רחל לחשה:
– נימו.
שתקה. וחזרה בשקט יותר:
– נימו, הצרה שלי.
הרימה עיניים לאיתי.
– בכל זאת באת.
והיה לא ברור על מי היא אמרה את זה. על החתול, שכל בוקר עוזב את הבית וחוזר בצהריים. או על הבן, שעזב לפני שלוש שנים ולא חזר אף פעם. אולי על שניהם, כי שניהם הגיעו עם אותו תיק, וזה היה מצחיק אם לא היה כל כך מדויק.
מהדירה בקע אוויר חם. היה ריח של תפוחי אדמה. איפה שהוא בפנים רחש טלוויזיה, והקולות משם היו מוכרים, כי אמא תמיד צפתה באותו ערוץ. איתי עמד על הסף עם התיק שממנו הביט החתול האפור.
התיק, שבו עוד בבוקר שכבו חוזים, גרפים, תקציבים. כל מה שנחשב בעיניו חשוב, נשאר על מושב העור של המכונית. ומה שבאמת היה חשוב, תפס ארבעה קילו וגרגר.
רחל נסוגה הצידה. לא אמרה ‘כנס’. לא אמרה ‘סוף סוף’. פשוט נסוגה.
איתי חצה את הסף. בלי להוריד נעליים, בלי להניח את התיק. אמא הביטה בנעליו, ולרגע חלף על פניה אותו הבעת פנים שבה נהגה לומר: ‘נעליים ליד הדלת, כמה פעמים לחזור’. אבל לא אמרה כלום. רק הרכינה ראש מעט, כמו שמנידים כשמוותרים על חוקים, כי יש דברים חשובים מחוקים.
במטבח צפצף הקומקום. רגיל, עם שריקה, כמו בילדות. והשריקה הזאת הייתה כמו קול שקרא שלוש שנים, ועכשיו סוף סוף חיכה.
