ביומן שלי, היום, כתבתי שדרכו של מירון עברה שלוש החזרות בתוך שנה וחצי. המתנדבים כבר לא התווכחו למי להציע אותו אחר כך.
הנחתי את הכלוב על הרצפה הקרמית ופתחתי את הרוכסן. החתול האדמוני יצא לאט, ריחר בפינת הכלוב, הקיף את הקערה עם מים והתיישב עם גבו לדלת. חמישה קילו וחצי של עקשנות שקטה. כך הוא עשה בכל פעם, וכבר ידעתי: הוא לא יפנה.
משמרת הערב נגמרה, כולם הלכו, ונשארו רק אלה שלא נלקחו.
העברתי אצבע על הסורג הקר של הכלוב.
– נו, מירון. ברוך שובך.
החתול לא זז.
למחרת פרשתי על השולחן שלוש טפסי החזרה.
המשפחה הראשונה, זוג צעיר. דירת שלושה חדרים בפאתי רעננה, מרפסת עם נוף לחניון. סיבת ההחזרה: “תוקפני, מתחבא, לא בא במגע”. החזיקו שבועיים.
המשפחה השנייה. אישה בת ארבעים, דירת חדר אחרי שיפוץ טרי. “לא הסתגל, שורק, מתחפר מתחת לאמבטיה”. עשרה ימים.
השלישית. גבר עם בת בת שבע. “הילדה מתעצבנת, החתול לא משחק, יושב בפינה”. שבוע אחד.
קראתי שוב את שלושת הדפים ושפשפתי את גשר האף. הנייר הריח מטונר מדפסת וממטבחים זרים. הניסוחים היו דומים, ומהדמיון הזה משהו עקצץ כמו קוץ מתחת לציפורן, אבל לא הצלחתי לתפוס מה בדיוק. כל המשפחות עברו ראיון. כולן חתמו על חוזה. כולן הבטיחו סבלנות.
שמעון הציץ לחדר, נשען בכתפו על המזוזה. גבוה, רזה, בסוודר אפור מתוח. משקפיים במסגרת דקה גלשו לקצה אפו.
– נו… שוב מירון?
– אהה.
– אולי הוא פשוט כזה, יוני. יש כאלה.
– “כזה” – איזה?
הוא משך בכתפיו ומתח את התנועה, כרגיל.
– נו… חסר מזל.
המילה נתלתה בינינו. לחצתי את כוס הקפה, הפלסטיק התכווץ ונמעך פנימה. שחררתי את האצבעות והרחקתי את הכוס. שלולית קפה התפשטה על השולחן לקצה הטופס.
למשפחה השנייה התקשרתי בצהריים. הרימו אחרי הצלצול השישי.
– הלו? כן, אני זוכרת. אדמוני. מירון. לא, אצלנו הכל בסדר בלעדיו, תודה.
קולה של האישה היה שטוח, כמעט אדיב-משעמם. מאחורי הקיר מישהו הדליק טלוויזיה, ושמעתי צחוק מושתק של קהל אולפן, כאילו בדירה הזרה הכל מתנהל לפי תכנית.
– ספרי לי איך הוא התנהג ביום הראשון.
– ביום הראשון? טיפס מתחת לאמבטיה וישב. קראנו לו. הוצאנו אותו. הבאנו אוכל ישר לפרצוף. הוא שרק. ביום השני ניסיתי ללטף. שרט לי את היד עד דם.
– ואז?
– ואז החלטתי: אם חתול לא רוצה לחיות עם אנשים, אין צורך לענות אותו.
הצמדתי את הטלפון לכתפי ורשמתי במחברת: “הוציאו מתחת לאמבטיה”. הדגשתי.
– ונתתם לו זמן פשוט להיות לבד? בלי נסיונות מגע?
שקט. רשרוש השפופרת בכף היד שלה.
– ובשביל מה לקחת חתול, אם לא לגעת?
לא עניתי. נפרדתי, הנחתי את הטלפון על השולחן וישבתי הרבה זמן עם הסנטר על כף היד. מחוץ לחלון הגשם דפק על גגון הפח בקצב קבוע, כמו מטרונום.
בעמוד הבא במחברת מצאתי הערה מהמשפחה הראשונה שנותרה לפני חודשים: “ניסו להרים על הידיים מהיום הראשון”. שמתי לידו סימן שאלה וסגרתי את המחברת. אבל השאלה לא נסגרה.
בשבת שמעון התעכב עד מאוחר.
נכנסתי בשקט. אור דלק רק במסדרון הרחוק, שם עמדו כלובי אחזקה ארוכה.
שמעון ישב על כרעיו מול הכלוב של מירון. לא אמר מילה. פשוט ישב והביט ברצפה, והחתול מאחורי הסורג עשה את הרגיל: גב לדלת, זנב כרוך סביב הרגליים, אוזניים מעט לאחור.
רציתי לקרוא לו. ועצרתי. כי שמעתי.
מירון גרגר.
בשקט, ממש בגבול. קול נמוך, אחיד, דומה לזמזום של מנורות, רק רך יותר. כאילו בתוך החתול פעל מנוע קטן שנדלק רק בשקט. כשאף אחד לא שלח ידיים ולא הביא אוכל לפרצוף.
שמעון קם, הסתובב ליציאה וכמעט נתקל בי.
– נו… אני פה סתם… בדקתי את הקערות.
– הוא גרגר.
– אה. כן. הוא עושה את זה הרבה. כשהוא חושב שהוא לבד.
– ממתי אתה יודע?
שמעון תיקן את המשקפיים.
– מאוקטובר, אני חושב. שכחתי מפתחות וחזרתי להביא אותם. והוא ישב וגרגר. אחר כך הדלת חרקה, והוא השתתק מיד. כמו כיבוי.
נשענתי על הקיר. הטיח היה מחוספס וקר מתחת לשכמות. מהכלוב לא נשמע קול. מירון השתתק כשהוא חש באדם השני.
ובדממה הזו הבנתי למה דומים שלושת הטפסים האלה.
לא לתיאור של חתול מסובך.
אלא לתיאור של אנשים שרצו אהבה מיידית. ליטוף בפקודה. הכרת תודה בערב הראשון, מגע לפי דרישה, כמו מתג על הקיר: לחצת – קיבלת.
שלוש משפחות לקחו את מירון ומיד הושיטו אליו ידיים. הוציאו ממחבוא. קירבו לפנים. הושיבו על ברכיים. וכשהיצור החי ענה בדרך היחידה שהייתה לו, כשהוא התחבא, שרק, התכווץ, הן מילאו בזהירות את הטופס: “תוקפני”, “לא הסתגל”, “לא משחק”.
פתחתי את המחברת. ומצאתי את ההערה השלישית, שהשארתי עוד בזמן ההחזרה מהמשפחה האחרונה, אבל לא ייחסתי לה חשיבות: “הילדה בכתה כי החתול לא רצה לשבת על הברכיים שלה”.
הנוסחים השתנו בכל פעם. אבל הפעולה נשארה אותה אחת.
ביום שני שכתבתי את ההנחיות. הגרסה הישנה, שחילקנו לכולם, התחילה במילים: “החתול זקוק לליטוף ולסבלנות”. החדשה התחילה אחרת.
קראתי לשמעון בקול, מחזיק את הדף ביד מושטת, כאילו לא האמנתי לכתב היד שלי:
– בשבוע הראשון לא לגעת. לא לקרוא. לא להוציא. לשים קערה, מים, ארגז חול ולסגור את הדלת לחדר שלו. להיכנס רק להאכלה. לא להסתכל בעיניים. לא לנסות ללטף.
שמעון שרק.
– נו… זו הוראה איך להתעלם מחתול.
– זו הוראה איך לא להפריע לחתול לאהוב אותך.
שתקתי והוספתי בשקט:
– שנה וחצי הסברנו לאנשים שהחתול מסובך. והוא לא מסובך. הוא זהיר. ושלחנו אותו למי שמבלבל בין סבלנות לציפייה.
– מה ההבדל?
– ציפייה דורשת תוצאה. סבלנות לא דורשת כלום.
שמעון משך את התנועה, כאילו מדד את התשובה. שתק. המנורה מעלינו הבהבה, ומירון בקצה המסדרון הזיז בקצרה את אוזנו השמאלית הקרועה אל הצליל.
המשפחה הרביעית הגיעה אחרי שלושה שבועות. אישה כבת חמישים בקול שקט וידיים שזופות. היא הקשיבה להנחיות החדשות, הנהנה. רק דבר אחד ביררה:
– ואם אחרי חודש הוא עדיין ישב עם גבו אליי?
הסתכלתי לה בעיניים.
– אז הוא צריך יותר מחודש.
היא הנהנה. ולקחה את הכלוב.
מירון בפנים שתק. גב לסורג, זנב כרוך סביב הרגליים, אוזניים מעט לאחור. כרגיל.
תמונה הגיעה אחרי חודש. בלי כיתוב, בלי הערות. סתם צילום. אדן חלון, מאחורי הזכוכית חצר חורפית, עציץ עם איזה צמח.
והחתול. אדמוני, עם חזה לבן ואוזן שמאלית קרועה.
הוא ישב עם הפנים לחדר.
הראיתי את התמונה לשמעון. הוא תיקן את המשקפיים, הביט, ואז שוב.
ואמר בשקט, בלי התנועה המוכרכת:
– אז הבעיה לא הייתה בו.
הכנסתי את הטלפון לכיס. את הכרטיס של מירון הוצאתי מהתיקייה “אחזקה ארוכה” והעברתי למגירה התחתונה של השולחן. במקום שבו מונחים הסיפורים הבודדים שאין צורך לספר מחדש. מספיק לזכור אותם.
והלקח שלמדתי הפעם: לפעמים הדבר הכי חכם שאפשר לעשות הוא פשוט לא לעשות כלום. לתת לזמן לעבוד, ולאמון להיבנות לאט – בלי לדרוש תמורה מיידית. כי חתול לא אוהב בגלל שמגיע לו, אלא בגלל שנותנים לו. וגם אנשים – אבל את זה אני עוד לומד.
