כל ערב הייתה מטפסת למרפסת שלי חתולה ג’ינג’ית. היא מיאה ככה, כאילו מבקשת עזרה – לא נתנה מנוח לא לי ולא למצפון. כמעט התקשרתי לרשות המקומית לפנות אותה, אבל ברגע שפתחתי את הדלת, היא פתאום קפצה משם. ישר לעבר מה שכל כך פחדתי ממנו.
שוב את?
הזזתי את הווילון והבטתי במרפסת. החתולה הג’ינג’ית ישבה על המעקה והסתכלה ישר עליי. העיניים שלה בערו בדמדומי הערב, ומהגרון שלה נפלטה יללה ארוכה, כמעט אנושית.
לכי, – הנפתי יד וסגרתי שוב את הווילון.
ערב חמישי ברציפות הכל חזר על עצמו עד כדי צחוק: רק נכנסתי הביתה מהעבודה – ושוב החתולה הזאת. שוב על המרפסת שלי בקומה רביעית! איך היא הגיעה לשם, נשאר בשבילי תעלומה, אבל הנה היא – שוב כאן.
עבדתי כרואת חשבון בחברה קטנה, והחודשים האחרונים היו קשים במיוחד. הגשת דו”חות רבעוניים, ביקורות, טלפונים בלתי פוסקים. חזרתי הביתה גמורה לגמרי. כל מה שהייתי צריכה זה שקט, תה חם וסדרה אהובה. ועוד החתולה הזאת עם הקונצרטים שלה.
תקשיבי, אולי פשוט תאכילי אותה? – הציעה חברה לעבודה, שירה, למחרת. – תאכל ותעזוב.
אני לא הולכת לאלף חיות רחוב, – חתכתי. – יש לי מספיק בעיות בלעדיהן.
וזה היה נכון. אחרי הגירושים לפני שלוש שנים סידרתי את החיים כמו שאהבתי. בלי תלויות, בלי התחייבויות. הדירה הייתה המבצר שלי, שבו שלטו סדר וידיעה מראש. חיות לא התאימו לתוכניות האלה.
אבל החתולה, כנראה, חשבה אחרת. בערב השישי היא יללה כל כך חזק ובעקשנות, שהשכנה מלמטה צלצלה בדלת.
אורית, אי אפשר לעשות משהו עם החתולה הזאת? – היא ביקשה. – הראש שלי מתפוצץ מהיללות.
סליחה, חנה, – מלמלתי. – אני אטפל בזה עכשיו.
לא בא לי לטפל בכלל. חשבתי להתקשר לרשות המקומית, אבל אז נזכרתי מה הם עושים עם חיות רחוב, ואיכשהו לא יכולתי.
מה את רוצה?
פתחתי את דלת המרפסת ויצאתי החוצה. החתולה הפסיקה לילל והביטה בי בריכוז. היא הייתה רזה, הפרווה הסתבכה בגושים, אבל העיניים היו בריאות לגמרי וחכמות. מאוד חכמות.
נו, תגידי, מה את רוצה? אוכל?
הושטתי יד ללטף אותה, אבל החתולה קפצה לאחור, ירדה בסולם החירום כמה מדרגות למטה ועצרה. הסתובבה. הביטה בי. שוב מיאה.
את רוצה שאלך אחריך? – שאלתי בחוסר אמון.
החתולה ירדה עוד למטה ושוב הסתובבה.
סקרנות – דבר מדהים. היא דוחפת אותי לפעולה – אין דרך אחרת להגיד. נאחזתי בשרוול הג’קט, זרקתי את הרגליים לנעלי ספורט בלי לחשוב על נוחות, וצעדתי למסדרון. החתולה, כאילו ידעה הכל מראש, כבר התייצבה ליד הדלת. ראתה אותי – ומיד דהרה במורד המדרגות, בלי להסתובב. צל כמעט שקט החליק קדימה. נשאר לי רק למהר אחריה.
ירדנו לקומה הראשונה, אבל החתולה לא עצרה. היא פנתה לדלת של המרתף, שמעולם לא פתחתי. הדלת הייתה פתוחה למחצה, בפנים פער חושך שחור.
את רוצה שאכנס לשם?
הבטתי בחתולה.
אל תחלמי אפילו.
אבל החתולה התגנבה פנימה ותוך שנייה חזרה. התיישבה ליד הסף. הביטה בי בעיניים המיוחדות שלה.
ואז שמעתי. ציוץ דק, בקושי נשמע. כמה קולות בבת אחת.
גורים? – לחשתי.
שלפתי טלפון, הדלקתי פנס ונכנסתי בזהירות למרתף. הריח היה של רטיבות ועובש. החתולה הלכה לפני, מדי פעם הסתובבה לבדוק אם אני באה בעקבותיה.
בפינה הרחוקה של המרתף, מאחורי צינורות ישנים, ראיתי אותם. ארבעה גורים זעירים שכבו על פיסת סמרטוט מלוכלכת. הם היו כל כך קטנים שהעיניים עדיין לא נפקחו. הציוץ נשמע נואש, רעב.
אלוהים אדירים.
התכופפתי לידם.
איך הגעתם לכאן?
החתולה ניגשה לגורים, נשכבה לידם, והם מיד נצמדו אליה. אבל ראיתי – היא עצמה הייתה מותשת, כנראה לא היה מספיק חלב. והטמפרטורה במרתף הייתה בערך עשר מעלות, לא יותר. בלילה יכול להיות עוד יותר קר.
באת לבקש עזרה, – אמרתי לא כשאלה אלא כקביעה. – חיפשת מישהו שיעזור לילדים שלך.
החתולה הביטה בי ומיאה בשקט. במבט שלה הייתה תודה.
שלפתי טלפון והתקשרתי לשירה. היא ענתה לא מיד.
אורית, למה את מתקשרת? כבר עשר.
אני צריכה עזרה. דחוף. יש לי פה סיטואציה.
שירה הגיעה אחרי עשרים דקות עם קופסה, שמיכה חמה ובקבוקון להאכלת גורים. היה לה ניסיון – שנה קודם היא גידלה גור כלבים נטוש.
וואו, לא קטן, – היא פקדה אחרי שהעריכה את המצב. – לוקחים את הגורים הביתה מיד. גם את האמא. מחר בבוקר לוטרינר. אצטרך עזרה בהאכלה, הם קטנים מדי.
אני אעזור, – אמרתי בשקט.
העברנו בזהירות את הגורים לקופסה. החתולה נלחצה קודם, אבל אחר כך הבינה ששום דבר לא מאיים עליהם, וקפצה בשלווה בעקבותיהם.
בבית סידרתי להם מקום בחדר האמבטיה, הכי חם שם. שירה הראתה לי איך להאכיל את הגורים מבקבוקון אם האמא לא מספיקה. החתולה אכלה בתאווה, בפעם הראשונה מזה ימים רבים.
את יודעת, – אמרה שירה והביטה בי, – תמיד חשבתי שאת סגורה מדי מהעולם אחרי הגירושים. מפחדת שוב לבטוח במישהו, אפילו בחיות.
אולי.
ליטפתי את הראש הג’ינג’י.
אבל החתולה הזאת גילתה לי איך נראית תחושה אמיתית של נאמנות. היא יכלה פשוט לנטוש את הגורים ולחפש אוכל לעצמה. אבל היא חיפשה עזרה בשבילם.
הווטרינר למחרת אמר שהגורים ישרדו, אבל הם צריכים טיפול מסור. לאמא-חתולה דרושים ויטמינים ותזונה מוגברת.
“לעתים רחוקות פוגשים אינסטינקט אימהות כל כך חזק”, – אמר הרופא, כאילו חשב בקול. – “בדרך כלל חתולות רחוב מסתירות את הצאצאים במקומות נסתרים. זאת מצאה דרך לבקש עזרה.”
שלושה שבועות אחר כך חייתי לפי לוח הזמנים של האכלות. השעון מעורר צלצל כל שלוש שעות, ביום ובלילה. שירה עזרה כשהייתי בעבודה. הגורים התחזקו, פקחו עיניים, התחילו לזחול.
דרך אגב, שכחתי לספר – בעבודה כולם חשבו שנולד לי תינוק. כאלה עיגולים שחורים מתחת לעיניים מחוסר שינה. חברות שאלו אם הכול בסדר, אם לא חליתי. ואני צחקתי, אמרתי שנדודי שינה מייסרים אותי.
אורית, את מבינה שבדירה שלך עם חדר אחד לא יכולות לחיות חמש חתולים? – שאלה שירה בזהירות.
מבינה, – הנהנתי.
פרסמתי מודעה לאימוץ הגורים לידיים טובות. היו הרבה מתעניינים, אבל בחרתי בקפידה את הבעלים העתידיים, בדקתי את התנאים שבהם הגורים יחיו.
אחרי חודשיים כל ארבעת הגורים מצאו בית. אחד לקחה השכנה חנה – אותה אחת שהתלוננה על היללות.
הנכדים יבואו, ישמחו, – חייכה. – הרי זמן רב רציתי לקחת חתול, אבל לא העזתי.
החתולה הג’ינג’ית נשארה איתי. קראתי לה ג’ינג’ית, פשוט ובלי ייחוסים. היא התגלתה כחכמה ומודה להפליא. ישנה על הכרית שלי, קיבלה אותי מהעבודה, גרגרה בערבים כשהיא יושבת על הברכיים.
את יודעת, ג’ינג’ית, – אמרתי לה פעם בערב, – לימדת אותי הרבה. חשבתי שאני לא רוצה להיות אחראית על אף אחד. פתאום התברר – כשנותנים חום למישהו אחר, החיים של עצמך נעשים עשירים יותר.
ג’ינג’ית הביטה בי בעיניים החכמות שלה והניחה את הראש על היד שלי.
אחרי חצי שנה שירה סיפרה לי שהגורים גדלו בריאים ומאושרים. חנה לא מפסיקה לאהוב את חיית המחמד שלה. ואצלי התפתחה מסורת – כל ערב אני פותחת את דלת המרפסת ומכניסה את ג’ינג’ית לנשום אוויר צח.
לפעמים הרחמים באים אלינו בצורה הכי בלתי צפויה. בדמות חתולת רחוב עקשנית, שלא ויתרה ומצאה דרך להציל את הילדים שלה. אהבת אם לא מכירה גבולות – לא אצל בני אדם ולא אצל חיות. ולב אנושי מסוגל להפשיר גם אחרי שנים של בדידות, אם מתעוררת בו החמלה.
ואתם, שמתם לב לחיות רחוב? אולי מישהו מהן גם מבקש עזרה. שתפו את הסיפור שלכם בתגובות.
