נורית סגרה את המנעול ונשמה לרווחה. סוף סוף. יומיים של שבת לפניה, בלי תורים, בלי שקילות של סחורה, בלי טעינות ופריקות.
“נורית, את עובדת מחר?” הגיע מאחוריה קול מוכר.
היא אפילו לא הספיקה להסתובב – כבר ידעה מי זה. יוסי אהרון. תמיד בזמן לא נכון.
“מחר שבת,” אמרה בקצרה, מבלי לפנות. “יום מנוחה.”
“אה. הבנתי. טוב, אז ביום ראשון אני בא.”
נורית בכל זאת הסתובבה. הזקן עמד עם תיק בד בלוי, במעיל מהוה, והביט בה כאילו מבולבל. כאילו קיווה למשהו.
“שוב יספור אגורות חצי שעה,” חלף במוחה.
“תבוא ביום ראשון,” זרקה והתחילה לצעוד הביתה.
והוא תמיד ככה – בא ממש לפני הסגירה, בוחר שניים-שלושה דברים קטנים, אחר כך בתור מתחיל לחטט בארנק, לספור מטבעות. תור מאחוריו, אנשים נאנחים, והוא כאילו לא שם לב. איטי כזה. מעצבן.
בבוקר שבת, כשעברה ליד המכולת, נורית עצרה כמו קפואה.
ליד הדלת ישבה חתולה. רגילה, חצר, אפורה, מרוטה ורזה מאוד. אבל המוזרות – היא לא סתם ישבה. היא התרוצצה מהדלת לחלון, שרטה בציפורניים את הסף, הציצה לתוך החריץ, מיאה. וכל כך נוגע ללב, כל כך נואש.
“סי מכאן!” נופפה בידה נורית.
החתולה אפילו לא זזה. רק הביטה בדלת.
“חסרת בית,” חשבה נורית והמשיכה הלאה.
ביום ראשון נורית התקרבה למכולת בתחושה כבדה. החתולה לא נעלמה. שכבה ליד הסף מכורבלת, מותשת.
המפתח הסתובב במנעול. הדלת נפתחה.
ואז נורית שמעה. ציוץ דק, כמעט לא מורגש. אי שם בפינה, מאחורי המדפים.
היא צעדה פנימה, הביטה – והלב צנח למטה.
גור חתולים.
קטנטן, עיוור, חסר אונים. שכב בין קופסאות קרטון, צייץ בצער, הזיז כפות.
החתולה פרצה פנימה בעקבות נורית, קפצה אל הגור, החלה ללקק אותו, לגרגר.
“אלוהים,” לחשה נורית. “אז ניסית לפרוץ אליו.”
נורית עמדה מעל קופסת הקרטון ולא ידעה מה לעשות. החתולה התיישבה ליד הגור, ליקקה אותו, גרגרה – לראשונה מזה יממה נרגעה.
ובראש של נורית מחשבה אחת: “במכולת אי אפשר להחזיק חיות. לאן לשים אותם?”
“תשמעי, את נותנת,” מלמלה בקול. “איך בכלל נכנסת לכאן? מתי הספקת?”
החתולה רק נצמדה לגור עוד יותר.
נורית נזכרה: ביום שישי בערב, כשסגרה, בכניסה הצטופפו לקוחות. מהומה, חיפזון. כנראה שאז היא התגנבה. בלי שישימו לב. וילדה כבר בלילה, כשהמכולת עמדה ריקה.
וכל יום שבת התרוצצה בחוץ, ניסתה לחזור פנימה.
“בסדר,” נשפה נורית. “עכשיו נמציא משהו.”
היא מזגה לחתולה מים בכוסית פלסטיק, שברה חתיכת נקניק מבושל מהכריך שלה. החתולה שתתה בתאווה, בחיפזון, כאילו פחדה שיקחו לה.
אחר כך נורית פתחה את המכולת ללקוחות.
ראשונה נכנסה השכנה, דודה חנה. ראתה את החתולה עם הגור וטפחה בידיה:
“אוי, נורית! מאיפה?”
“נו…” נורית הניפה יד. “הסתננה איכשהו. תקשיבי, חנה, אולי תיקחי? יש לך נכדים שאוהבים חיות.”
דודה חנה עיקמה פרצוף:
“יש לנו כבר חתול. זקן, מרושע. יחנוק את כולם. לא-לא, סליחה.”
הבא היה משה האינסטלטור. גם הוא סירב:
“אשתי לא תסכים. היא מתעטשת מהפרווה.”
אחר כך הגיעה אמא צעירה עם ילד. הפעוט הושיט יד לעבר הגור, אבל האם משכה:
“אל תיגע! מלוכלך! מחלות כאלה ואחרות. בוא מפה.”
נורית עמדה מאחורי הדלפק והרגישה איך משהו מתכווץ בפנים. כל סירוב הדהד בחזה בחבטה עמומה.
“באמת אף אחד לא ייקח?”
לקראת הצהריים היא כבר התייאשה.
בערך בשלוש אחר הצהריים הדלת נפתחה ויוסי אהרון נכנס.
כרגיל – לאט, זהיר. תיק בד בלוי בידו. בירך לשלום בשקט, הנהן.
נורית אפילו לא הספיקה לענות – הוא עצר בכניסה, התכופף על ברכיו ליד הקופסה.
“אוי,” אמר בשקט. “מי זה פה אצלכם?”
החתולה הרימה ראשה, הביטה בו בחשדנות.
יוסי אהרון הושיט בזהירות יד, ליטף את ראש החתולה. היא עצמה עיניים, החלה לגרגר.
“נורית,” פנה אל המוכרת. “ומה יהיה איתן?”
נורית נאנחה:
“לא יודעת, יוסי. להחזיק פה אי אפשר. ולקחת אף אחד לא רוצה.”
“הבנתי.”
הוא שתיק, אחר כך שוב ליטף את החתולה. הגור צייץ חלש, זז.
“אפשר,” התחיל יוסי אהרון ונתקע. “אפשר שאני אקח אותן?”
נורית קפאה. הביטה בזקן ולא האמינה לאוזניה.
“אתה?” חזרה. “ברצינות?”
“כן.” הוא חייך בביישנות. “לי לבד משעמם בכל מקרה. פה תהיה חברה. נכון, אני לא יודע איך לטפל בהן. אבל אלמד. אקרא באינטרנט.”
נורית הרגישה פתאום גוש עולה בגרונה. הזקן האיטי הזה, שכל כך הרבה פעמים האיצה בו, לחצה, כעסה עליו.
הוא היה היחיד שלא עבר ליד.
“יוסי,” אמרה במאמץ. “תודה לך. באמת. תודה.”
הוא נופף בידיו:
“מה פתאום. לי נעים. בבית ריק. אשתי מתה לפני שלוש שנים. אין ילדים. אז בא לכאן כל יום, רק כדי להחליף מילה עם מישהו.”
לנורית היה חבל על עצמה. כל כך חבל שרצתה לבלוע את האדמה.
תמיד כעסה שהוא איטי. שמעכב את התור.
והוא פשוט בודד.
יוסי אהרון לקח בעדינות את הקופסה עם החתולה והגור. החזיק מלמטה כדי שלא תתנדנד. החתולה הביטה בו בחשש, אבל לא התנגדה. כאילו הבינה – האיש הזה לא יפגע.
“רק שאני לא יודע איך לסחוב אותם הביתה,” אמר מהורהר. “הקופסה גדולה, לא נוחה. והם מתנדנדים שם.”
“רגע,” נורית רצה למחסן וחזרה עם ארגז קרטון חזק יותר. “הנה, בזה יותר טוב. ויש גם ידיות.”
היא העבירה בעצמה את החתולה והגור, רפדה את התחתית בסמרטוט רך. ידיה רעדו. לא ברור ממה – אם מהתרגשות, אם מהבושה שכססה בה יותר ויותר.
“נורית, אולי את תייעצי לי,” יוסי אהרון חייך בהיסוס, “מה לקנות להן? אוכל בטח צריך? קערה?”
נורית ראתה בבירור: הזקן מבולבל. הוא לקח על עצמו אחריות, אבל אין לו מושג מה לעשות הלאה. ובכל זאת לקח. כי לא יכול היה לעבור ליד.
“חכה,” אמרה בנחישות. “עכשיו.”
היא הלכה לאורך המדפים, אספה את כל הדרוש: קופסת שימורים של בשר לחתולה, שקית אוכל יבש, שתי קערות פלסטיק, חבילת חול לארגז.
“זה לך,” הושיטה שקית ליוסי אהרון.
“מה פתאום. אני אשלם.”
“לא צריך,” קטעה נורית. “ממני. סתם.”
הוא רצה להתנגד, אבל היא הביטה בו בחומרה כזאת שהוא רק הנהן:
“תודה. תודה רבה.”
יוסי אהרון אחז בארגז, בשקית, פנה ליציאה. בפתח הסתובב:
“נורית, מה דעתך? צריך לקחת אותם לוטרינר?”
“צריך,” הנהנה. “מחר תלך. שיבדוק שהכל בסדר.”
“בסדר. אלך כמובן.”
הוא יצא. הדלת נסגרה בצלצול חלוש.
נורית נשארה לבד.
במכולת היה שקט. ריק. רק על הרצפה, בפינה, מונחת קופסת קרטון ישנה – אותה אחת שבה שכב הגור.
היא ניגשה, הרימה את הקופסה, רצתה לזרוק. ופתאום לא יכלה. התיישבה על הרצפה, לחצה את הקופסה לחזה ובכתה.
דמעות זלגו על לחייה, טפטפו על הקרטון.
היא נזכרה איך כעסה על יוסי אהרון. איך האיצה בו. איך נאנחה כשהוא נכנס למכולת. איך חשבה: “שוב הזקן הזה. שוב יספור אגורות.”
והוא כזה יצא.
בלי לחשוב פעמיים, לקח חתולה וגור. למרות שבקושי גומר את החודש – זה נראה מהבגדים, מהאופן שבו הוא סופר מטבעות בארנק.
אבל לא עבר ליד.
“אלוהים,” חשבה נורית, “איזו טיפשה אני. איזו אטומה.”
היא ניגבה דמעות בידה, קמה מהרצפה. זרקה את הקופסה לפח. חזרה מאחורי הדלפק.
לקוחות התחילו לזרום למכולת.
יום עבודה רגיל.
אבל משהו בתוך נורית השתנה. היא הביטה בלקוחות אחרת. לא עוד בתור שצריך לטפל בו מהר. אלא כבני אדם, שלכל אחד סיפור משלו. ואף פעם לא תדע מה יש לאדם בלב.
מחר היא בטוח תשאל את יוסי אהרון מה שלום החתולה והגור. איך הסתדרו. אם צריך עזרה.
ולעולם לא תאיץ בו יותר.
עברו יומיים.
נורית חיכתה ליוסי אהרון. הביטה בדלת, האזינה לצעדים במסדרון. אבל הוא לא בא.
והדאגה רק גברה. “אולי קרה משהו? אולי חלה? או עם החתולה לא בסדר?”
ביום השלישי היא לא עמדה בזה.
שאלה אצל השכנים את הכתובת. התברר שיוסי אהרון גר בבניין הסמוך, בקומה השלישית.
נורית קנתה שקית תפוחים, חבילת עוגיות – סתם למראית עין, לא בידיים ריקות – ואחרי העבודה הלכה אליו.
הדלת לא נפתחה מיד. אחר כך נשמעו צעדים חרוקים, ובפתח הופיע יוסי אהרון. מופתע, מבולבל.
“נורית? את… אליי?”
“הנה,” היא הושיטה את השקית. “החלטתי לבקר. מה שלומך? מה שלום החתולה והגור?”
פני הזקן אורו בחיוך. כל כך חם, כל כך אמיתי, שנורית הרגישה הקלה.
“בואי, בואי!” הוא פינה מקום. “הן הסתדרו אצלי מעולה!”
הדירה הייתה קטנה, צנועה. רהיטים ישנים, שטיח בלוי. אבל נקיה, נעימה.
על אדן החלון, על שמיכה מקופלת, נמנמה החתולה. לצידה התנועע הגור – כבר התחזק, פרוותי.
“הנה הן,” אמר יוסי אהרון בגאווה. “קראתי לחתולה מיצי. ולגור – שמשון. כי כזה שקט.”
נורית ניגשה, ליטפה בעדינות את מיצי. היא פקחה עין אחת, גרגרה, ושוב נמנמה.
“איזה יפים,” אמרה נורית בשקט.
“כן.” יוסי אהרון חייך מאוזן לאוזן. “את יודעת, לקחתי אותן לוטרינר. הכל בסדר.”
הוא דיבר ודיבר – על איך מיצי התחבאה מתחת לספה בלילה הראשון, וגררה את שמשון לשם, איך אחר כך התרגלה, איך עכשיו היא מקבלת אותו בדלת כשהוא חוזר.
כשיצאה, נורית התעכבה על הסף:
“יוסי, תגיע למכולת. אני אחכה לך.”
הוא הנהן:
“אני אבוא.”
והוסיף בשקט:
“תודה לך, נורית. על הכל.”
“לי תודה,” היא ענתה. “אתה איש אמיתי.”
למחרת יוסי אהרון שוב הגיע למכולת. כרגיל – לאט, עם תיק בד.
אבל הפעם נורית קיבלה אותו בחיוך. הוציאה מהמחסן שרפרף, הציבה ליד הדלפק:
“שב, יוסי. אל תמהר. אני לא ממהרת לשום מקום.”
הוא הנהן בהכרת תודה. ישב. התחיל לבחור מצרכים בנחת.
ונורית, לראשונה, לא האיצה בזקן.
