אורלי, אנחנו רעבים! די שטחים! קולו המוזר של הבעל נשמע מעל האוזן.
הראש מתפוצץ, הגרון כואב קשות, האף סתום! היא מנסה לקום הגוף מרגיש כמו קצף. אין פלא שהיא חלה.
כל השבוע היה חם, ובאתמול בערב, פתאום ירד שלג עם גשם. האביב הגיע באיחור. לא הצליחה להזמין מונית בתנאים כאלה זה מובן. נאלצה לחזור מהעבודה באוטובוס. חיכתה שלושים דקות לאוטובוס שהסתחרר במלואו, והצליחה להיסחף ברגע האחרון לתוך הכלי. אחרי זה נאלצה ללכת רגלית מרחק משמעותי מתחנת העצירה, למרות שהייתה מבקשת שהבעל יאסוף אותה בדרך.
אורלי, אנחנו עם ניב נגיע אל אמא שלנו. נגיע מאוחר. הודיע לה איתן.
כמו תמיד
כך, אורלי חזרה הביתה מאוחרת, רטובה וקפואה. היא הסתכלה על השעון שמונה בבוקר, שבת.
איתי, תביא לי מד חום, בבקשה! בקשה היא.
מה קרה? חלת? תמה איתן. וארוחת הבוקר?
אתה תכין? שאלה היא.
מה זאת אומרת “אתה תכין”? נבוך הוא. ומה עם ניב?
הילד כבר בן עשר! ואתה גבר בוגר. תכין חביתה, תן לו לעזור. הוא כבר יודע לבשל, אני לימדתי אותו.
את לימדת אותו לבשל? קרא איתן בתדהמה.
כן. ומה בכך? הוא מבלה את כל היום בטלפון, לא רוצה לעשות שום דבר. השתהתה אורלי.
את משוגעת? הוא בן! גבר אינו חייב לבשל, זה לא תפקידו! זה תפקיד של נשים! התפרץ איתן. טוב, נלך לבקר את ההורים, אם את לא רוצה אותנו. נחזור מחר בערב.
ואתן והאמא של איתן, אחרי שנאספו במהירות, נסעו אל בית ההורים.
אורלי קמה בקושי, מצאה את מד החום, הדליקה את הקטנה והחלה לחשוב
«למה זה קרה? מתי הוא השאיר את הרגע שבו יכל לבשל לעצמו ולי, כשבזמן מחלה הם דואגים אחד לשני? מתי הכל השתנה? איך פתאום כל המטלות הביתיות הפכו לחובתי?»
המד קילק 39.2.
אורלי לקחה את התרופות וישנה שוב!
מאוחר יותר הטלפון רעם. קריאה מהאם:
אורלי, למה את לא משיבה? אני רגילה שהינך מתקשרת בבוקר הסתובבה ויקטוריה.
אמא, חולה קצת. קיבלתי תרופה ושכבתי שוב. חכך אורלי.
כן, קצת! ואיפה איתן? עם ניב אצל אמא שלו שוב? נגנה האישה.
נסענו עם ניב כדי שלא נדביק. השיבה הבת ברוח.
את באמת מאמינה בזה? כדי שלא נדביק תגידי לי שתהיי בטוחה, שלא תצטרכי לשטוף כלים בעצמך! קראה האמא.
מאמא! כמעט נלחמה אורלי, אך הושתקה. היא ידעה היטב את כל הטענות.
אל תתלונני! לי יש זכות לכעוס. נישאתי אותך ולא למכור עבדים! מדדת את החום?
כן, היה גבוה בבוקר. עכשיו קצת יותר טוב, אבל אין כוח.
תשארי במיטה! אבא יביא אותך, אעלה אותך על הרגליים! זה לא טוב שתהיי חולה לבד. חכי. ויקטוריה התנתקה.
אורלי קמה לאט, רחצה, אספה את הדברים החיוניים, את המחשב והכינה את עצמה לפגוש את האבא.
אוי! נאנח האב כשראה את בתו.
מה קרה, אבא? בקשה היא בבהלה.
אה! את! לקח באדיבות את תיק האישה. חשבתי שכבר מצאתי את המוות שלי!
אבא! למה אתה מפחיד אותי? חייכה היא. נלך?
בואי. אחזי בי, אל תתני לרוח לשאת אותך! סייע באדיבות לאביה לשבת ברכב. אתה נראית חלשה, מדוכאת. אולי אם תסלחי, תרגישי טוב יותר.
היא לא טענה; היא הייתה עייפה.
בבית ההורים היה חם, טעים ושמח. ויקטוריה חיבתה את בתה בחמימות, ובשעת ערב אורלי הרגישה מעט טוב יותר.
היא התקשרה באיתן, להודיע שלא תישאר בבית, אך קיבלה קול חצוף:
מה אתה רוצה להגיד? לא אוכל להביא לך תרופות. שתינו בירה עם אבא. היום שבת, אנחנו צופים בכדורגל. אמא רוצה לדבר איתך. העביר איתן את השיחה לאמא.
אורלי! את אישה! אסור להירגע ולתת לגברים שלך להישאר רעבים! מה החשוב במשפחה? לגרום לגברים להיות שבעים, חמים וללא הפרעות!
היא חולה לקחה רק כדור והכל! קננה אותה קסיה, שכנייה.
אמא של האישה, שעברה במדריך, חטפה את השיחה:
יקירתי! מה הוא? חלש? חולה? איך צריך להיות גבר, חם, שבע, ולא מפריע?
למה הוא חלש? הוא משקיע במשפחה! כל הגברים כאלה! שיבחה חמותה. איתן, איך אתה?
כמו? מה הבעיה! אני מרים את בתי לרגליים. גבר אמיתי לא יוכל לדאוג לאשתו! אפילו תרופות לא קונה שתה בירה גם זה!
איפה ניב? הוא לא הגיע? חייכה קסיה. מצאתי את האדום! התרופות והדאגה! היא רק עצלה, שכחה את הגברים שלה!
זה לא יגיד. הילדים הלכו שלא להטריד אורלי עוד. נשפה קסיה. מצאתי את תזכורת!
איתן שתק.
בני, האם זה מה שאת רוצה? את עדיין צעירה! זה גבול. נמלצה האם.
ההודעה מהבעל הגיעה:
״אורלי, שלחי כסף? אין לי מספיק עד השכר. הוצאתי על ניב. הייתי צריך לשלם לו את כיסאות ולהביא לו בגדים!״
״ואני משלם שכירות, קניות כל החודש. זה בסדר?״ נדהמה האישה מעצמה.
״זה נכון. הדירה שלך! שלחי כבר, אני בחנות!״ קריאה חסרת סבלנות.
״אין כסף. השתמשתי בתרופות.״ שקרתה.
״מה? המחלה שלך יקרה לנו! שאלי את ההורים.״ הצעה פתאומית.
״שאלי את אמך.״ הופתעה אורלי.
״היא לא תבין לאן הוצאתי את השכר.״ השיב איתן.
״גם אני לא מבינה.״
״אני גבר בוגר, יש לי צרכים והוצאות. אינני חייב לדווח לך או לאמא! אני בחנות. שלחי.״ קרא בכעס.
״לא אשלים!״ בקצרה.
הוא כתב שזאת חמדנית, חוסר תודה, אםאמא וגברת רעיונות.
אורלי, אחרי קריאת השפלה, השיבה לאמא:
לא, אמא! לא צריך.
כל הערב והלילה, הבעל והחמות שלחו לה הודעות כועסות. היא ניתכה את הקול.
ביום ראשון, בזמן שהמשפחה אכלה בוקר, הוא התקשר:
אורלי, אנחנו נשאר עם ניב אצל האמא. היא אוהבת ודואגת לנו יותר ממך! היא הייתה צודקת כשאמרה שלא נחשוב לחתונה מוקדם. היא אמרה “לא ידוע עדיין אם היא תהיה אם”. אני לא שמתי לב, את לא אם! קוקה! סיים איתן.
טוב! מה תגידי? שאלו אותו באדישות איטמר.
אני רואה רק גירושין! אינני רוצה. השיבה אורלי, מביטה בעסקה של חביתה ירוקה.
זה נהדר! אמא, אני יוצא. אשוב מאוחר. אולי לא אספיק לארוחת הצהריים. צעק האבא, יוצא מהדירה.
אורלי, תשתה תרופה, תכבתי השמע ותלכי לישון. צריך להחלים. חייכה אם בחום.
היא הקשיבה. היום היה ראשון, מחר לעבודה. אפשר לשנות.
בערב, כשהיא התעוררה לארוח צהריים, אביה הגיע:
הנה, אלה שלך. תשלפי אותם! נחלץ עם חבילה של מפתחות חדשים.
מה? היא לא הבינה.
החלפתי מנעולים בדירתך, אספתי את חפציו של איתן וניב ולקחתי אותם למחרת, תיתן אותם להם. תשתה כאן עד ערב, אל תיגע בטלפון. זה בטוח יותר. שאל האבא.
במטבח, אמא הייתה עסוקה, בדיוק כמו שהיו חולמות עם האבא על כך. הם לא התערבו הילדה צריכה לבוא למסקנה בעצמה.
אורלי הגישה תביעה לגירושין.
הביקורות הרבות: «מטורפת, הרסה משפחה», «קוקה», «אמא, אין דבר», «חוסר תודה» והן המעטות.
למרות כל זאת, היא חשה שמחה ראשונה מזה זמן רב.
ההחלטה נלקחה במהירות. לא היו ילדים משותפים, לא נכסים משותפים.
שנה אחרי החתונה, איתן החליט שזול יותר לקחת את הילד שלו מאשר לשלם מזונות. האישה לשעבר לא התנגדה. הוא שכח לשאול את אורלי עצה, לא התריע ולא חשב שהילד צריך תשלומים, בגדים, דירה כולם של אורלי. הוא שכח גם את האישה. למה? זה נוח לו, הוא גבר, אב!
אורלי? לא תודה!
אבל בית המשפט סדר את העניין, למרות שאיתן ארגן אותו, שוכח כל דבר!
איתן גר עם אמו, שמבקרת על ההוצאות ולומדת לבשל. שלושה גברים זה לא אחד!
אורלי שמחה! קנתה רכב משלה כדי לא לחלות שוב במזג אוויר גרוע.
מה עליה לעשות בגיל 27 אחרי פרידה קשה?
הפתרון: לאהוב את עצמה!
