תמר עמדה על סף החדר, אחזה בחוזקה בידית תיק הנסיעה באצבעות שהלבינו ממתח. רק כמה שעות לפני כן, היא ואיתמר יצאו מבית ההארחה בצפון, ותכננו לבלות ערב שקט של יום ראשון בדירה הנקייה והמושלמת שלהם, שהריחה מרענן ובושם פנים יקר. תמר עלתה לקומה מעט לפני בעלה, בעודו חונה את הרכב בחצר, בציפייה להכין קפה ולהתיישב על הספה החדשה. עכשיו, לעיניה נפרש שדה קרב אמיתי. טפטים איטלקיים מיוחדים בגוון גרפיט כהה ומאט, שהזמינה ישירות מהמפעל וחיכתה להם שלושה חודשים ארוכים, היו תלויים על הקירות כסמרטוטים קרועים ועלובים. במקומות מסוימים, הציפוי נקרע בזעם כזה שהתגלתה תשתית הבטון האפורה, ועל שפכטל היקר והישר נותרו תלמים עמוקים ומכוערים מכלי מתכתי.
“אל תצעקי עליי, תמר. את המארחת, אבל מתנהגת כמו אישה בשוק,” חנה לא התבלבלה כלל. היא אפילו לא נרעדה מצעקת כלתה, רק כיווצה את שפתיה בבוז והפכה אותן לקו דק וקשיח. “נכנסתי לכאן והזדעזעתי: איך בכלל חייתם פה? חושך מסביב, כמו בקבר של מת. לבן שלי יש עבודה קשה, הוא צריך לבוא הביתה כדי שהעין תשמח, לא כדי ליפול לדיכאון. החלטתי להכין לכם הפתעה בזמן שאינכם. מצאתי במרפסת שלי אמייל מעולה, איכות לדורות. רואה איך מיד נהיה מרווח? כמו שהשמש נכנסה לחדר.”
החמות עמדה במרכז החדר, לבושה בסינר כותנה דהוי בפרחי בורדו מגוחכים, מעל חולצת היציאה שלה. בידה הימנית היא אחזה ברולר צבע ישן, שממנו נטפה לאט בטיפות גדולות על הלמינאט היקר בצבע אלון בהיר, ג’ילה סמיכה ובז’. על הקיר מאחוריה, ממש מעל שאריות הפליזלין הגרפיטי, התנוסס כתם ענק וצבוע בצורה לא אחידה. הצבע השמן הזול והמבריק נמרח בגבשושיות דוחות, זולג בטפטופים דביקים על הפנלים הלבנים החדשים. באוויר היה ריח מחניק ורעיל של ממס חריף וצבע שמן ישן, עד שתמר התחילו להכאיב רקותיה וגוש של בחילה פיזית עלה לגרונה.
“הפתעה?” תמר עשתה צעד מכני אחד קדימה. מתחת לסוליית נעל הספורט שלה, שלולית צבע שנשפך געשה בצורה מגעילה. “השתמשת במפתחות הרזרביים שהשארנו לך אך ורק למקרה של תקלה קהילתית, כדי לפרוץ לכאן ולעשות ונדליזם? את מבינה שהשמדת חומר בשווי מאות אלפי שקלים? וזה בלי לקחת בחשבון את עבודת בעלי המלאכה המוסמכים שחיכינו להם בתור חצי שנה!”
“איזה מאות אלפים, את שפויה?” החמה נחרה בבוז והניפה את הרולר בצורה מופגנת באוויר, ושלחה פיזור של טיפות בז’ קטנות ישירות על משענת הספה החדשה מעור סינטטי בהיר. “על הנייר השחור הזה? פשוט רימו אותכם בחנות של טיפשים, מכרו לכם חלאה. אנשים חיו במשך דורות בחדרים מוארים, ויצאו נורמליים. ואת עשית פה קטקומבות. תגידי תודה שכופפתי את הגב החולה שלי, קילפתי את הטפטים הקודרים האלה. הם, אגב, בקושי החזיקו, עבודה עלובה. אני פה כבר ארבע שעות מתאמצת בלי הפסקה כדי לעשות לכם מראה נורמלי.”
תמר העבירה מבט קפוא לפינת הסלון. שם נערמו שקיות בניין שחורות, שמהן בלטו חתיכות מקומטות ונהרסו ללא רחם של חלומה. לידן היה דלי ישן מגולוון עם מים סבון מלוכלכים, ובו שחתה סמרטוט רצפה אפור. לידו שכב שפכטל מתכתי רחב עם חתיכות טפטים דבוקות. היקף ההרס הדהים בכוונניות המאניתית שלו. זה לא היה פרץ ספונטני של אישה קפריזית. חנה שיטתית, מטר אחר מטר, השמידה עבודה זרה. היא הרטיבה בכוונה את הקירות במים, גרדה אותם בפראות במתכת, קילפה את הציפוי, כדי לכסות את הפגמים שנוצרו בחומר המגעיל והמבריק הזה. כל תנועה של הרולר שלה הייתה חדורת ביטחון עצמי תוקפני ובוז גלוי לכלתה.
“קילפת אותם בשפכטל,” תמר הושיטה יד והצביעה על הקיר, הרגישה איך בפנים רותח שנאה טהורה ומרוכזת, ששורפת את כל שאר הרגשות. “פרצת את שכבת השפכטל הסופי עד הבטון. שפכת על הרצפה החדשה והיקרה אמייל ששום ממס לא יוריד עכשיו בלי סימן. הרסת את הספה. לא יצרת נעימות. באת לכאן בכוונה לחרבן, חנה. עשית פשע בבית שלי.”
“באתי לתקן את העיוותים העיצוביים שלך!” חנה תמכה בידה החופשית במותניה, נקטה בעמדת עליונות מוחלטת והביטה בכלתה בעיניים חצופות. “הטעם שלך הוא כיעור טהור. איתמר פשוט רך מדי, הוא לא רוצה להסתבך איתך, סובל את הגינונים של המעצבת שלך. אבל אני אמא, יש לי זכות מלאה לעשות סדר בחיים של הילד שלי. אני אגמור היום את הקיר הזה, ומחר אתחיל בשני. ואת לא תגידי לי מה לעשות בדירה של הבן שלי.”
ההצהרה על “דירה של הבן” הייתה הדטונטור. תמר נזכרה בבירור איך לקחה משמרות נוספות אינסופיות במרפאה, איך היא ובעלה חסכו בקפדנות על הכל, ויתרו על חופשות ועל מסעדות, כדי לסגור מהר את המשכנתא על הדירה הדו-חדרית הזו, הרשומה בחלקים שווים. היא נזכרה בכל לילה ללא שינה שבילתה בבחירת מרקם הקירות, כדי שיספגו אור בצורה מושלמת וידגישו את הגרפיות של הרהיטים. ועכשיו עמדה מולה אישה שלא השקיעה בבית הזה אף שקל אחד, אף טיפת עבודה אחת, ובשחצנות בלתי חדירה הכריזה על זכויותיה על רכוש זר, מנופפת בכלי צבע מלוכלך. רמת המתח באוויר הגיעה לגבול כזה, שנראה שהחלונות יתחילו להתנפץ. הוויכוח הפך למלחמת השמדה בקנה מידה מלא.
“בדירה של הבן שלך?” תמר אמרה זאת בשקט, אבל בנימה כה קפואה, שנדמה היה שהטמפרטורה בחדר המחניק, המלא בריח הממס, ירדה במספר מעלות. “את באמת מנסה לשכנע אותי שיש לך זכות להשמיד את רכושי רק בגלל שילדת את אחד הבעלים של הנכס הזה?”
חנה, במקום לעצור, עם מבט מתגרה, טבלה את הרולר בפח הפח החלוד. ג’ילה סמיכה, צהבהבה-בז’, שמזכירה חלב מרוכז חמוץ, געשה ובלעה את ראשית הסיבים. החמה העבירה בכוח את הכלי על שפת המגש המצולעת, ניערה את העודפים ישירות על הרצפה, שם כבר התפשט כתם שמנוני שהתייבש לעד במבנה הלמינאט היקר.
“אל תתחכמי לי פה,” זרקה מעבר לכתפה, ומבלי להסתובב, הדביקה את הרולר במלוא הכוח לקיר, חוצה את שאריות הגרפיט האצילי בפס שומני ומבריק. “רכוש… איזו מילה המצאת. זה לא רכוש, זה שטות. אני, אגב, דואגת לבריאות הנפשית של איתמר. תראי מה עשית! קירות שחורים, פנלים לבנים — זה קבר, קבר אמיתי עם מוזיקה! איך אפשר לחיות פה? איך לגדל ילדים? ילד באווירה כזו יהפוך לגמגמני או לרוצח סדרתי. ובז’ זה קלאסי, זה חם, זה ביתי. אני עכשיו אצבע הכל, אתלה וילונות עם סלסולים שהבאתי מהקוטג’, ויהיה כמו אצל אנשים. מואר, חגיגי.”
תמר הסתכלה על המחזה הזה, ועיניה חשכו. היא הרגישה פיזית איך חוט דק של שליטה עצמית נקרע בתוכה. העניין לא היה רק בכסף, אף על פי שסכום הנזק כבר עכשיו, לפי החישובים הצנועים ביותר, חצה את רף חצי מיליון השקלים. העניין היה בתענוג הסדיסטי שבו האישה הזו הרסה את עולמם. תמר נזכרה איך היא ואיתמר התווכחו על גוונים, איך הניחו דוגמיות ליד הרהיטים, איך חלמו על ערבים עם יין באווירה הסגנונית והעמומה הזו של הלופט. ועכשיו האווירה הזו נאנסה על ידי פחית צבע רצפה שפג תוקפה, שנמצאה במזבלה או במוסך.
“את לפחות מבינה שהאמייל הזה מתייבש שלושה ימים ומסריח ככה שאי אפשר להיות פה בלי מסכת מגן?” קולה של תמר רעד מזעם עצור. “הרעלת את האוויר בדירה. רהיטים, טקסטיל, בגדים בארונות — הכל יספוג את הריח הזה. לא רק הרסת קירות, הפכת את הדירה לבלתי ראויה למגורים!”
“אוי, איזו רגישה!” חנה נחרה בבוז והמשיכה למרוח צבע בתנועות אקראיות, משאירה כתמים קרחים וגבשושיות שומניות. “כל החיים צבענו בצבע, וכלום, אף אחד לא מת. תפתחי חלון — יתפזר. לפחות נשטף יפה. מנגבת עם מטלית — וזה נקי. והטפטים הנייריים האלה שלך — קולטי אבק. נוגעת קצת — כתם. אני גירדתי בציפורן, והם רכים כמו נייר טואלט. טפו, מגעיל! ועל זה שילמתם? רימו אותך, יקירתי, ואת פתחת אוזניים.”
תמר התקרבה לקיר, השתדלה לא לדרוך בשלוליות צבע, וראתה מה שהסתתר קודם מתחת לסמרטוטי הטפטים. השפכטל לא היה רק מקולף — הוא היה שרוט במשהו חד, כמו ציפורני חיה. החמה לא ניסתה להסיר את הציפוי בעדינות. היא קרעה אותו עם הבשר, השאירה תלמים עמוקים במשטח הישר. זה לא היה ניסיון לתקן. זה היה הוצאה להורג. הוצאה להורג של הטעם השנוא של כלתה, הוצאה להורג של הבחירה שלה, הוצאה להורג של נוכחותה בחיי בנה.
“זה פליזלין טקסטילי איטלקי,” אמרה תמר לאט, מדגישה כל מילה. “גלילה עולה עשרים ושניים אלף שקל. היו פה שתים עשרה גלילות. פלוס הכנת קירות לצביעה שהרסת עם השפכטל שלך. פלוס עבודת בעלי המלאכה. פלוס למינאט חדש ששפכת עליו שמן. את עומדת עכשיו באמצע נזק ששווה את ערך הקוטג’ שלך, חנה. ואת תשלמי על זה. אני לא יודעת איך, אבל תחזירי כל שקל.”
החמה עצרה בפתאומיות. הרולר קפא על הקיר. היא הסתובבה לאט, ועל פניה, מכוסים בטיפות זעירות של זיעה וכתמי צבע, השתקפה תערובת של תמיהה עמוקה וכעס.
“השתגעת?” היא לחשה, צמצמה את עיניה. “לדרוש כסף מהאמא? על זה שעשיתי סדר? את צריכה להשתחוות לי! לא חסכתי על הידיים שלי, הרסתי מניקור, כדי לעזור לכם. ואת זורקת לי חשבונות? חומרה ממוסחרת. תמיד ידעתי שמאיתמר רק כסף רצית. הנה, יצאה המהות האמיתית שלך. בגלל איזה סמרטוטים על הקירות את מוכנה להכניס אמא לחוב.”
“את לא אמא שלי,” קטעה תמר. “את ונדלית שפרצה לבית זר. הרסת עבודה של עשרות אנשים. קלקלת את מה שלא היה לך שום קשר אליו. תראי את הספה! תראי אותה!”
תמר הצביעה לעבר הספה הזוויתית היקרה. על הריפוד הבהיר, שאותו כל כך שמרו, התנוסס עכשיו פיזור של טיפות צהובות קטנות. חנה הניפה את הרולר כל כך במרץ, עד שהתיזה לכל עבר ברדיוס של שני מטרים.
“תפרי כרית, תכסי,” נופפה חנה וחזרה לעיסוקה. “לא הפסד גדול. לפחות הקירות עכשיו אנושיים. נכנסים — בא לבכות. אני מסתכלת וחושבת: אולי לצבוע גם את המטבח? שם גם איזה אפור קודר, כמו בחדר ניתוח. נשארה לי עוד חצי פחית צבע ירוק, עליז, כמו דשא.”
נשימתה של תמר נעתקה. היא דמיינה את המטבח שלה — חזיתות מאט, משטח אבן, מכשור מובנה — ואת האישה הזו עם פחית צבע ירוק רעיל. זה כבר היה מעבר לטוב ולרע. זה הזכיר פלישה של ברברים לרומא. החמה לא רק שלא הבינה מה היא עושה, היא התענגה על חוסר הענישה שלה, מסתתרת מאחורי הסטטוס הקדוש של “אמא” ו”עוזרת”.
“אם את לא מניחה את הרולר עכשיו, אני…” תמר נחנקה מחוסר אונים, לא מצאה מילים. היא הבינה שהיא פיזית לא תוכל לדחוף את האישה הכבדה והחזקה הזו, שנכנסה לקצב הרס.
“מה את?” חנה פנתה אליה בכל גופה, תמכה ידיה במותניה, והרולר התנודד באיום בידה. “את תרביצי לי? קדימה. תרביצי לאישה זקנה. איתמר יבוא, אני אראה לו חבורות. נראה את מי הוא יבחר: אישה היסטרית שתוקפת אנשים בגלל טפטים, או אמא שרצתה נעימות. את, תמר, רעה. ריקה מבפנים, כמו הקירות האפורים שלך. אין בך חום, אין כבוד. אני צובעת ומרגישה איך הכעס יוצא מהפינות. אני מכסה את ההילה השחורה שלך.”
תמר הסתכלה על הפנים המנצחות האלה, מעוותות בגרימת כעס צדקנית, והבינה: דיאלוג בלתי אפשרי. מולה עמד אדם חי במציאות מעוותת משלו, שבה צבע שמן בז’ על טפטים מעוצבים הוא ברכה, והשמדת רכוש זר היא מעשה של אהבת אם. במציאות הזו, תמר הייתה האויב, הפולש, שצריך לגרש, לעשן, לכסות באמייל זול.
לפתע, דלת הכניסה נטרקה. הצליל היה כבד, בטוח. תמר נרעדה.
“איתמר?” צעקה, מבלי להוריד עיניים מהחמה, שבקול הדלת הנפתחת השתנתה פניה מיד.
חנה מיד התכווצה, הציגה עייפות בלתי רגילה. היא הניחה יד מוגזמת על המותן, ועל פניה במקום תוקפנות הופיע הבעת קדושת מות קדושים.
“אוי, הבן הגיע…” היא החלה לקונן בקול רם בכוונה, כדי שישמעו במסדרון. “אני פה, איתמר שלי, מכינה לכם הפתעה, מתאמצת, לא חוסכת בכוח… ותמר צועקת, רבה, כמעט הרביצה לי…”
תמר קפאה. היא הבינה מה עומד לקרות. החמה תתחיל את ההצגה שלה, תלחץ על רחמים, תציג את עצמה כקורבן. ואיתמר, שתמיד ניסה להחליק פינות, ימצא עצמו במרכז הטירוף הזה. אבל הפעם תמר לא התכוונה לשתוק. הפעם לא יהיו פשרות. היא הביטה בקיר המושחת, שעליו הצבע הבז’ זלג אט-אט למטה, יוצר טפטופים מכוערים כמו פצעים מוגלתיים, והבינה: זה הסוף. או שהוא יזרוק אותה מכאן, או שהנישואים שלהם יגיעו לקיצם כאן, בתוך ריח הממס וחורבות חלומם שלא התגשם.
“מה לכל הרוחות קורה פה ומאיפה הריח הבלתי נסבל הזה בכל הבניין?” קולו של איתמר הסיח את דעת הנשים מהעימות הקשה. הוא נכנס לסלון ישר בנעלי הרחוב, תוך כדי הסרת המעיל הקל, אך קפא עם המעיל בידיו, המום מהתמונה שנגלתה לעיניו — תמונה של הרס מוחלט.
האוויר בחדר היה רווי באדים רעילים של ממס זול ואמייל שמן ישן עד כדי כך שהעיניים מיד החלו לצרוב. איתמר העביר מבט המום מאשתו, קפואה בתנוחת זעם מוחלט ובלתי מתכופף, אל אמו, לבושה בסינר בורדו מגוחך מעל חולצת היציאה. בידה חנה אחזה בחוזקה ברולר הצבע, שממנו המשיכה לטפטף על הלמינאט היקר ג’ילה סמיכה צהבהבה-בז’. לאחר מכן מבטו עבר אל הקיר. אותו קיר שהכינו בקפידה עם תמר, ישרו אותו בפלס והדביקו עליו פליזלין איטלקי בגוון גרפיט כהה. עכשיו הוא הזכיר פגר מופשט. טפטים נתלו כסמרטוטים עלובים, חשפו שפכטל שרוט בכלי מתכתי ובטון אפור. על גבי הפאר הברברי הזה, נמרחו בצבע פסים עקומים ושומניים.
“אנחנו פה מתקנים את השיפוץ!” חנה מיד שינתה את נימתה התוקפנית לנימה מתוקה ומתחשבת, הושיטה קדימה את הכלי המלוכלך כאילו היה גביע כבוד. “החלטתי לעשות לכם סלון בהיר. אחרת אתם חיים במאורת הדובים השחורה הזו, לא רואים אור יום. אתה חוזר מהמשמרות עייף, והקירות השחורים לוחצים מכל עבר. מצאתי במרפסת צבע מעולה, עכשיו אצבע הכל חלק, יהיה רענן ושמח. ותמר רבה, צועקת עליי. תאר לך, התנפלה על אדם זקן בגלל איזה נייר על הקירות! אני מתאמצת בשבילכם, מקפלת את הגב, והיא מגרשת אותי מהבית.”
איתמר עשה צעד איטי קדימה. מתחת לסוליית נעלו געשה שלולית אמייל שנשפך. הוא התקרב לקיר, התעלם מכך שהוא הורס את נעליו סופית. העביר יד על המשטח המקולף. מתחת לאצבעותיו התפורר שפכטל מושחת, חתיכותיו נשרו על הרצפה, התערבבו במים מלוכלכים ובצבע. הוא נזכר איך הוא ותמר בערבים אחרי העבודה שפכו בעצמם את הקיר הזה, איך שמחו על כל סנטימטר ישר. ועכשיו כל העבודה העצומה הזו הפכה לפרודיה מגעילה ומלוכלכת על שיפוץ. הוא הביט בשקיות האשפה בפינה, שמהן בלטו חתיכות מקומטות של הציפוי הייחודי שלהם, ואז העביר מבט אל הספה החדשה מעור סינטטי בהיר, שגבה היה זרוע בטיפות צהובות קטנות.
“היא משקרת, איתמר,” אמרה תמר בקול שטוח ומתכתי, מבלי להוריד מבט קשיח מהחמה. “הטפטים היו מודבקים בחוזקה. היא הרטיבה אותם במים מהדלי בכוונה וגירדה אותם בפראות עם שפכטל מתכתי רחב, פרצה את שכבת השפכטל הסופי עד הבטון. תראה את התלמים העמוקים האלה. היא שפכה על הרצפה החדשה אמייל שמן אגרסיבי שכבר חדר לתוך חיבורי הלמינאט. תראה את הספה המרוססת. היא פתחה את הדירה עם המפתחות הרזרביים שלך בזמן שנסענו לצפון, ועשתה פוגרום בקנה מידה מלא. סכום הנזק עצום. היא בכוונה ובשיטתיות השמידה כל מה שהשקענו בו כסף בחצי השנה האחרונה.”
“איזה כסף, ת’מה?!” צווחה חנה, חשה שהבן אינו ממהר לשמוח לקראת ההפתעה, ועברה מיד להתקפה אגרסיבית. “הבחורה הזו עשתה עליך סיבוב, הכריחה אותך לקנות את האימה הקודרת הזו בסכומים מטורפים! פשוט רימו אותכם בחנות! הם התנתקו בקלות, עבודה עלובה. אני עושה לכם מעשה טוב, מנקה את הלכלוך הזה. צבע בז’ תמיד באופנה, הוא מרגיע את מערכת העצבים. אני פה ארבע שעות בלי מנוחה, קורעת את האימה הזו, נושמת אבק, כדי שיהיה לך נוח לנוח בדירה שלך! והיא קוראת לי גנבת! יש לי זכות מלאה לבוא אל הבן שלי. אתה רשום פה, זו הדירה שלך! אני לא אתן לה להכתיב לי מה לעשות בבית שלך!”
איתמר עמד בשקט, מעכל את ששמע. הוא הביט בפני אמו האדומים ממאמץ וכעס, ולראשונה בחייו ראה אותה בבירור מוחלט, בלי מסך ההתקשרות הבן. האשליות התמוטטו ברעש מחריש אוזניים. הוא לא ראה אישה דואגת שרוצה בטובת ילדה. מולו עמד אדם תוקפני, אכזרי, שביצע מעשה ונדליזם מתוך קנאה טהורה ולא מסוננת ורצון להוכיח את כוחה המוחלט. הצבע הבז’ לא היה ניסיון ליצור נעימות. זה היה נשק, שנבחר במיוחד כדי להשפיל את תמר עד היסוד, לרמוס את טעמה, להשמיד את עבודתה ולהצהיר על תביעות טריטוריאליות על המרחב המשותף שלהם. חנה בילתה שעות של עבודה פיזית קשה לא כדי לעזור, אלא כדי להרוס.
“את המפתחות נתתי אני,” אמר איתמר, מדגיש כל מילה. קולו נשמע עמום, אך היה בו קשיחות קפואה כל כך, שהחמה נסוגה לאחור בעל כורחה, כמעט מעדה על דלי המים המלוכלכים. “נתתי אותם אך ורק למקרה של נסיבות בלתי צפויות. למקרה של צנרת שנפרצה או שריפה. לא נתתי לך רשות לבוא לכאן עם דלי, שפכטל וצבע מסריח כדי לפרק את הבית שלנו.”
“לפרק?!” חנה הרימה בידה החופשית בזעם, התזה צבע מהרולר לכל עבר. “אני עושה פה סדר! אשתך הפכה את הדירה למערה קודרת! אתה לגמרי תחת השפעתה, התעוורת והפסקת לחשוב! אני מצילה אותך מהחושך הזה! הצבע השחור הזה לוחץ על הנפש, אנשים מתחילים לחלות ממנו! צבע בז’…”
“שתקי,” קטע אותה איתמר בפתאומיות. בלי צעקות, בלי רגשות מיותרים — רק פקודה קשה וללא פשרות, שגרמה לחמה לעצור מיד ולסתום את פיה. “פשוט תסתמי ותסתכלי מסביב. תראי מה עשית לסלון שלנו. אני ותמר בחרנו את הטפטים האלה ביחד. אני אוהב את הצבע הזה. אני אוהב את העיצוב הזה. השקענו בו את הכסף שהרווחנו ואת הזמן שלנו. ואת הבאת לכאן פחית של הג’יפה הזולה והרעילה ביותר ושפכת אותה על המאמצים שלנו. מתוך רוע טהור. מתוך רצון אובססיבי להוכיח שאת המארחת פה ומותר לך ללא עונש להשמיד רכוש זר.”
“אה, ככה! אני, אם כן, מתוך רוע עשיתי את כל זה!” פני החמה הלכו והאדימו בכתמים מכוערים, היא אחזה בידית הרולר בשתי ידיה, כאילו מתכוננת להתקפה פיזית על הקיר ההרוס. “סחבתי את הצבע הזה על עצמי באוטובוס על פני כל העיר כדי לעזור לכם, ואתם מעליבים אותי! אתם פשוט אגואיסטים כפויי טובה! שום כבוד לזקנים! אני בכל זאת אסיים לצבוע את הכל, אני לא אשאיר את הקיר במצב כזה! אתם עוד תודו לי כשתגלו כמה בהיר ומרווח פה! אני אגמור את הקיר הזה עכשיו, ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות!”
היא עשתה תנועה חדה ותוקפנית לעבר המשטח ההרוס, בכוונה להעביר את הרולר במלוא הכוח על שאריות הפליזלין הגרפיטי, אבל איתמר היה מהיר יותר. הוא צעד לפניה, לא שם לב כלל לצבע הגועש מתחת לנעלי הרחוב שלו, ותפס את פרק כף ידה בחוזקה בלתי מתכופפת. אצבעותיו נסגרו על יד אמו בכוח כה בלתי נכנע, שהיא צווחה קצרה מהפתעה ומכאב פיזי. הרולר נשמט מאצבעותיה הרפות ונפל בצליל כבד וגועש על הלמינאט ההרוס, התזה סביבו את שאריות האמייל הבז’. רמת השערורייה הגיעה לשיאה המוחלט, ועברה לשלב של התנגשות פתוחה ובלתי הפיכה. האוויר בחדר המורעל מאדי הממס הפך כה צפוף וכבד, עד שנדמה היה שאפשר לחתוך אותו בסכין. דרך חזרה לא הייתה.
“עזוב את היד, איתמר, כואב לי! לגמרי השתגעת בגלל המגרה הזו שלך?” חנה ניסתה להשתחרר, אבל אצבעות בנה אחזו בפרק כף ידה באחיזת מוות, לא אפשרו לה לגעת יותר בקיר ההרוס. “אתה מרים יד על אמא? בגלל מה? בגלל הציור השחור הזה שרציתי להסיר? אתה תודה לי כשתקום בחדר נורמלי ומואר!”
איתמר שחרר את אצבעותיו לאט, וידה של חנה נתלתה בחוסר אונים. הוא הביט בה כאילו ראה מולו אדם זר ומסוכן לחלוטין. במבטו לא הייתה טיפת רחמים, רק הכרה קרה ומגובשת של מה שקרה. על הרצפה, ממש לרגליו, התפשטה שלולית שומנית של צבע בז’, שאליה נפל הרולר. היא נספגה לאט בחיבורי הלמינאט, מעוותת ללא תקנה את העץ היקר.
“את לא תעזבי מכאן, אמא, עד שלא תחזירי לי את המפתחות. עכשיו. תוציאי אותם מהתיק ותניחי על אדן החלון ההרוס הזה,” קולו של איתמר היה מפחיד בשלוותו. לא היה בו רעד, לא ספק. זה היה קולו של אדם שזה עתה חתך חלק מחייו שהפך לנמק.
“איזה מפתחות? אתה מגרש אמא מהבית?” חנה ניסתה להעמיד פני נזעמת, אבל תחת מבטו הקפוא של בנה, ביטחונה החל להיסדק. היא תיקנה את הסינר המלוכלך בצבע ועשתה צעד אחורה, הרחק מאיתמר וקרוב יותר לדלת. “אני המארחת פה לא פחות מזו שלך… גידלתי אותך, יש לי זכות לבוא ולעשות סדר אם אתה לא מסתדר בעצמך! תראה אותה, עומדת, שותקת, שמחה שאנחנו רבים! היא הסיתה אותך נגדי, היא הכניסה לך לראש שהמאורה הזו יפה!”
“הרסת את התוצאה של עבודה של חצי שנה. נכנסת לדירה שלנו בלי הזמנה ועשית פוגרום,” איתמר עשה צעד לעברה, אילץ אותה לסגת עוד במסדרון. “קלקלת חומרים, רהיטים, רצפה. הרעלת את האוויר בכימיקלים האלה. ואת עוד מעזה לדבר על זכות? הזכות היחידה שלך עכשיו היא לצאת החוצה ולעולם לא לדרוך שוב על הסף הזה. מפתחות. על השולחן. מיד.”
חנה שלחה יד לכיס הסינור וזרקה את צרור המפתחות בכוח על השידה במבואה. המפתחות נקשו על פני השטח והשאירו בו שריטה עמוקה. פניה התעוותו מכעס חסר אונים, המסכה של “אמא דואגת” נשרה סופית, חשפה אופי אמיתי — שתלטני, אנוכי ואכזר לחלוטין לרגשות זרים.
“תחנק מהמפתחות שלך!” ירקה, הסירה את הסינור המלוכלך וזרקה אותו ישירות על הרצפה, לערמת פסולת הבניין. “חיו בקבר שלכם, אם כל כך בא לכם! תיחנקו בשחור הזה, תזכרו את אמא, אבל יהיה מאוחר. שום תודה על כל מה שעשיתי בשבילכם. באתי, קיפחתי את הגב, הבאתי צבע מעולה… שיתקע לכם השיפוץ שלכם!”
תמר עמדה כל הזמן ליד החלון, שלבה ידיה על חזה. היא לא הוציאה מילה מאז כניסת איתמר. לא היה לה צורך לומר דבר — מעשי בעלה דיברו בעד עצמם. היא ראתה איך הוא דוחף בשיטתיות את אמו מהמרחב שלהם, איך הוא מגן פיזית על החדר ההרוס.
“זה עוד לא הכל,” איתמר חסם את דרכה של אמו לדלת הכניסה, כשהיא כבר הושיטה יד לידית. “את עכשיו תעזבי, אבל מחר אני אשלח לך הערכת נזק. כל פס טפטים מקולקל, כל סנטימטר שפכטל הרוס, הלמינאט שצריך להחליף בכל הסלון, ניקוי יבש של הספה וניקיון מקצועי. את תחזירי הכל עד השקל האחרון. לא אכפת לי מאיפה תיקחי את הכסף — תמשיכי מפנקס החיסכון או תמכרי את מבני הקוטג’. אבל תשלמי על ה’הפתעה’ הזו במלואה.”
“השתגעת?” חנה אפילו נחנקה מחוצפה כזו. “לדרוש כסף מהאמא? אני אגיש נגדך תביעה! אספר לכולם איזה בן גידלתי! לא תקבל ממני שקל, מה אתה חושב! על עזרה עוד לשלם?”
“לא עזרת. עשית מעשה ונדליזם,” איתמר פתח את דלת הכניסה והצביע לאמו על גרם המדרגות. “אם הכסף לא יגיע תוך חודש, אני אמצא דרך לקחת אותו. ואל תעזי להתקשר אליי. אל תעזי לבוא לכאן. עבורנו את לא קיימת יותר, עד שכל הנזק לא יפוצה. ועכשיו — צאי החוצה.”
החמה עוד ניסתה לצעוק משהו, קולה נשמע כבר מהכניסה, מעורב בצעדיה הכבדים במדרגות. היא צעקה קללות, הבטיחה עונשים שמימיים, אבל איתמר פשוט טרק את הדלת, ניתק את זרם השנאה. בדירה שררה אווירה כבדה, דביקה, רוויה בריח אמייל זול.
איתמר חזר לסלון ועצר באמצע החורבות. הוא הביט בתמר, שהמשיכה לעמוד ליד החלון. כתפיו שקעו, על פניו השתקפה עייפות אינסופית של אדם שעבר ניתוח כירורגי כבד ללא הרדמה. הוא סקר את הקירות: טפטים גרפיטיים תלויים כסמרטוטים, והצבע הבז’ המגעיל הזה, שנראה עכשיו כמו חותמת בושה על ביתם.
“אזמין צוות מחר,” אמר בשקט, מבלי להביט באשתו. “נקלף הכל עד הבטון. נוציא את הריח, נזרוק את הלמינאט. נבנה הכל מחדש, תמר. אפילו יותר טוב ממה שהיה.”
תמר התקרבה אליו והניחה יד על כתפו. אצבעותיה חשו כמה הוא מתוח, כמו מיתר דרוך. היא הביטה בקיר, שבו מתחת לשכבת הצבע המכוערת עדיין ניכרה הכוונה המקורית שלהם. זה לא היה סתם חדר. זה היה הפרויקט המשותף הראשון האמיתי שלהם, המפלט שלהם, שחולל בצורה הגסה והצינית ביותר.
“היא לא תחזיר את הכסף, ת’ם,” אמרה תמר, מביטה בכתמי הצבע על הרצפה. “אתה מכיר אותה. היא תחנק יותר מאשר תודה באשמתה.”
“תחזיר,” איתמר הרים את ראשו, ובעיניו נצץ שוב אותו להב קר שגרם לאמו לשתוק. “יש לה חלקת קוטג’ שהיא כל כך אוהבת. היא תמכור אותה, אם צריך. לא צחקתי. לא אתן לה לפרוץ לחיינו ללא עונש ולהשמיד את מה שבנינו. זו הייתה הפעם האחרונה שדרכה על סף הבית הזה. אין יותר ‘מפתחות רזרביים’ ואין יותר פשרות.”
הוא ניגש לקיר ותלש בכוח עוד חתיכת טפט ששרדה בנס לאחר הפשיטה של חנה. מתחתיו נחשף משטח שפכטל אפור וקר. איתמר קמט את הנייר באגרופו וזרק אותו לתוך שקית הבניין.
“היא לא תיכנס יותר לכאן,” חזר, וזה נשמע כמו גזר דין סופי. “גם אם תכרע על ברכיה מתחת לדלת.”
תמר הנהנה. היא ידעה שהשערורייה הזו שינתה לנצח את משפחתם. בינם לבין חנה נמתחה עתה לא רק תהום — שם הייתה אדמה שרופה, מוצפת בצבע בז’ רעיל. ושום התנצלויות, שום ניסיונות לתיקון יחסים בעתיד לא יוכלו לכסות את התלמים העמוקים שחנה השאירה בשפכטל לא רק על הקירות, אלא בנשמותיהם.
הם עמדו באמצע הסלון ההרוס, מוקפים בריח ממס וסמרטוטי חלומם. לפניהם היו שבועות של שיפוץ, הוצאות עצומות ושיחות קשות, אבל בדבר אחד היו בטוחים: הבית הזה שייך עכשיו רק להם. ואף אחד, אפילו האמא “הדואגת” ביותר, לא יעז יותר להכתיב להם באיזה צבע צריכה להיות חייהם. השערורייה הסתיימה בניצחון מוחלט ובלתי מותנה של השכל הישר על עריצות הקרבה, אבל מחיר הניצחון הזה היה כתוב בצבע בז’ על קירות גרפיט של זיכרונם.
