— חצי שנה חסכתי לשיפוץ הזה, בחרתי כל גליל, ואתם באתם וקרעתם את הטפט כי, אם כבר, הצבע נראה לכם אבל?! צאו מהדירה שלי מיד, לפני שאזרוק אתכם במורד המדרגות! — קולה של אליזה נשבר לצרחה מחרישת אוזניים, שהדהדה מהקירות המושחתים של הסלון המושלם שלה פעם.
היא עמדה בפתח החדר, אצבעותיה הלבנות ממתח נאחזות בידית של תיק הנסיעות. רק לפני כמה שעות הם יצאו מהצימר הכפרי עם יונתן, בתכנון לערב שקט של יום ראשון בדירה הנקייה להפליא, שניחוחה רענן ובשמים פנים יקרים. אליזה עלתה לקומה קצת לפני בעלה, בעוד הוא החנה את הרכב בחצר, מצפה להכין קפה ולהתיישב על הספה החדשה. עכשיו, לנגד עיניה נפרש שדה קרב אמיתי. הטפט האיטלקי הייחודי בצבע גרפיט מט עמוק, שהזמינה ישירות מהמפעל וחיכתה לו שלושה חודשים ארוכים, נתלה על הקירות בסמרטוטים קרועים ומעוררי רחמים. במקומות מסוימים הכיסוי נתלש בזעם כזה שנחשף הבטון האפור, ועל השפכטל היקר והישר נותרו חריצים עמוקים ומכוערים מכלי מתכתי.
— אל תצעקי עליי, אליזה. את הבעלת הבית, אבל מתנהגת כמו סוחרת בשוק, — רבקה איוואנובנה כלל לא התבלבלה. היא אפילו לא נרעשה מהצעקה של כלתה, רק קמטה את שפתיה בבוז והפכה אותן לקו דק וקשוח. — נכנסתי לכאן והשתוממתי: איך בכלל חייתם פה? חושך מסביב, כמו בקבר של מת. לבן שלי יש עבודה קשה, הוא צריך לחזור הביתה כדי שהעין תתענג, לא כדי ליפול לדיכאון. החלטתי לעשות הפתעה בזמן שאתם לא פה. מצאתי אצלי במרפסת אמייל מעולה, איכות לדורות. רואה איך מיד נהיה מרווח? כאילו השמש הציצה לחדר.
החמות עמדה במרכז החלל, לבושה בסינר כותנה דהוי בפרחים אדומים מגוחכים, שלבשה מעל חולצת היציאה שלה. בידה הימנית אחזה במברשת צבע ישנה, שממנה נטפה בטיפות גדולות ועצלות אל הלמינציה היקר בצבע אלון בהיר עיסה בצבע בז’ סמיך. על הקיר מאחוריה, ממש מעל שאריות הטפט הגרפיטי, התנוסס כתם ענק, צבוע באופן לא אחיד. הצבע השמן הזול והמבריק נשכב בגבשושיות מגעילות, זורם בטפטופים דביקים אל הפנלים הלבנים החדשים. באוויר היה ריח חונק ורעיל של ממס חריף וצבע שמן ישן, עד שהרקות של אליזה החלו לכאוב מיד וגוש של בחילה עלה לגרונה.
— הפתעה? — אליזה עשתה צעד מכני אחד קדימה. מתחת לסוליית נעל הספורט שלה נשמע קול גירוי מגעיל כשדרכה על שלולית צבע שנשפך. — השתמשתם במפתחות הרזרביים שהשארנו לכם אך ורק למקרה של תאונת תשתית, כדי לפרוץ לכאן ולעשות את הוונדליזם הזה? אתם מבינים שהרסתם חומר בשווי מאות אלפי שקלים? וזה בלי עבודת בעלי המלאכה המוסמכים שחיכינו להם בתור חצי שנה!
— איזה מאות אלפים, את שפויה? — החמות נחרה בבוז והניפה את המברשת באוויר בצורה מופגנת, ושלחה פיזור של טיפות בז’ קטנות ישר על משענת היד של הספה החדשה מעור אקולוגי בהיר. — על הנייר השחור הזה? פשוט רימו אתכם בחנות לטיפשים, מכרו לכם נכס לא סחיר. אנשים חיו בחדרים מוארים במשך מאות שנים, ויצאו נורמליים. ואת הקמת כאן קטקומבות. תגידי תודה שכופפתי את הגב הכואב שלי, קרעתי את הטפטים הקודרים האלה. הם, אגב, בקושי החזיקו, עבודה עלובה. אני כבר ארבע שעות מתאמצת פה בלי נשימה כדי לעשות לכם מראה נורמלי.
אליזה העבירה מבט קפוא לפינת הסלון. שם נערמו שקיות בניין שחורות, שמהן בלטו חתיכות מקומטות וחסרות רחמים של חלומה. לידן שכב דלי ישן מצופה אבץ עם מים סבונים מלוכלכים, שבו צפה סמרטוט רצפה אפור. לידו מונח מרית מתכת רחבה עם פיסות טפט דבוקות. היקף ההרס הדהים בתכליתיות המאנית שלו. זה לא היה פרץ ספונטני של אישה קפריזית. החמות, מטר אחר מטר, השמידה בכוונה עבודה של אחרים. היא הרטיבה את הקירות במים בשקדנות, גירדה אותם במתכת בזעם, קרעה את הכיסוי כדי לכסות את הכתמים שנוצרו בחומר המבריק המגעיל הזה. כל תנועה של המברשת שלה הייתה חדורה באישור עצמי אגרסיבי ובוז גלוי כלפי כלתה.
— קרעתם אותם עם מרית, — אליזה הושיטה יד, מצביעה על הקיר, מרגישה שנאה טהורה ומרוכזת רותחת בתוכה, שורפת את כל שאר הרגשות. — פרצתם את שכבת הטיח הסופי עד לבטון. שפכתם על הרצפה היקרה החדשה אמייל ששום ממס לא יוריד בלי להשאיר סימן. הרסתם את הספה. לא יצרתם נעימות. באתם לכאן בכוונה לחרבן, רבקה איוואנובנה. ביצעתם פשע בבית שלי.
— באתי לתקן את ההתפתלויות העיצוביות שלך! — רבקה איוואנובנה תמכה בידה החופשית במותניה, נקטה בתנוחת עליונות מוחלטת והביטה בכלתה בעיניים חצופות. — הטעם שלך הוא כיעור טהור. יונתן פשוט אדם רך מדי, הוא לא רוצה להסתבך איתך, סובל את הגינונים שלך כמעצבת. ואני אמא, יש לי זכות מלאה להכניס סדר בחיים של הילד שלי. אני אסיים לצבוע את הקיר הזה היום, ומחר אתחיל בשני. ואת לא תגידי לי מה לעשות בדירה של הבן שלי.
ההצהרה על “דירת הבן” הייתה המפוצץ. אליזה נזכרה בבירור איך לקחה משמרות נוספות ללא סוף במרפאה, איך היא ובעלה חסכו בחריפות על הכל, ויתרו על חופשות ועל ארוחות במסעדות כדי לסגור מהר את המשכנתא על הדירה הזו בת שני החדרים, הרשומה על שמם בשווה. היא נזכרה בכל לילה ללא שינה שבילתה בבחירת טקסטורת הקירות, כדי שיספגו אור בצורה מושלמת וידגישו את הגרפיות של הרהיטים. ועכשיו עמדה מולה אישה, שלא השקיעה בבית הזה אפילו אגורה אחת, לא טיפת עבודה, ובשחצנות בלתי חדירה הכריזה על זכויותיה על רכוש זר, מניפה את כלי הצביעה המלוכלך. רמת המתח באוויר הגיעה לגבול כזה, שנדמה היה שזכוכיות החלונות עומדות להתפצץ. הוויכוח הפך למלחמת השמדה בקנה מידה מלא.
— בדירה של הבן שלך? — אליזה אמרה זאת בשקט, אבל באינטונציה קרה כקרח, כך שנדמה היה שהטמפרטורה בחדר המחניק והמצחין ירדה בכמה מעלות. — את באמת מנסה לשכנע אותי שיש לך זכות להרוס את הרכוש שלי רק בגלל שילדת את אחד הבעלים של דירה זו?
רבקה איוואנובנה, במקום לעצור, טבלה את המברשת בפח הפח החלוד בקריאת תיגר. העיסה הסמיכה, צהבהבה-בז’, דמוית חלב מרוכז חמוץ, גרגרה ובלעה את הקצה הצמרירי. החמות העבירה את הכלי בכוח על שפת המגש המצולעת, ניערה את העודפים ישר על הרצפה, שבה כבר התפשט כתם שמנוני, חודר לצמיתות למבנה הלמינציה היקר.
— אל תתחכמי לי פה, — זרקה מבלי להסתובב, והדביקה את המברשת במכה על הקיר, חוצה את שאריות הגרפיט האצילי בפס שמן ומבריק. — רכוש… איזו מילה המצאת. זה לא רכוש, זה שטות. אני, דרך אגב, דואגת לנפש של יונתן. תראי מה עשית! קירות שחורים, פנלים לבנים — זה ארון מתים, ארון מתים אמיתי עם מוזיקה! איך לחיות פה? איך לגדל ילדים? ילד בסביבה כזו יגדל מגמגם או מטורף. ובז’ זו קלאסיקה, זה חום, זה אח ביתי. אני עכשיו אצבע הכל, אתלה וילונות עם סלסולים שהבאתי מהבית כפרי, ויהיה כמו אצל אנשים. בהיר, חגיגי.
אליזה הביטה במחזה הזה, ועיניה חשכו. היא הרגישה פיזית איך חוט דק של שליטה עצמית נקרע בתוכה. זה לא היה רק עניין של כסף, למרות שסכום הנזק כבר עכשיו, לפי ההערכות הצנועות ביותר, חצה את חצי מיליון השקלים. זה היה העונג הסדיסטי שבו האישה הזו השמידה את עולמם. אליזה נזכרה איך התווכחה עם יונתן על גוונים, איך הצמידו דוגמיות לרהיטים, איך חלמו על ערבים עם יין באווירת הלופט המסוגננת והמעומעמת הזו. ועכשיו האווירה הזו נאנסה על ידי פחית צבע רצפה שפג תוקפו, שנמצאה בזבל או במוסך.
— את לפחות מבינה שהאמייל הזה מתייבש שלושה ימים ומסריח ככה שאי אפשר להיות פה בלי מסכת נשימה? — קולה של אליזה רעד מזעם עצור. — הרעלתם את האוויר בדירה. רהיטים, טקסטיל, בגדים בארונות — הכל יספוג את הריח הזה. לא רק הרסתם קירות, הפכתם את הדירה ללא ראויה למגורים!
— אוי, איזו רגישה נמצאת! — רבקה איוואנובנה נחרה בבוז, ממשיכה למרוח את הצבע בתנועות כאוטיות, משאירה כתמים חשופים וגבשושיות שמנוניות. — כל החיים צבענו בצבע, וכלום, אף אחד לא מת. תפתחי חלון — יתפזר. חוץ מזה, נשטף יפה. מנגבת עם סמרטוט — וזה נקי. והטפטים הנייריים שלך — אספני אבק. נוגעים קצת — כתם. אני גירדתי עם ציפורן, והם רכים כמו נייר טואלט. טפו, מגעיל! ובשביל זה שילמתם כסף? רימו אותך, יקירתי, ואת פתחת אוזניים.
אליזה התקרבה לקיר, משתדלת לא לדרוך על שלוליות הצבע, וראתה את מה שהסתתר קודם מתחת לסמרטוטי הטפט. הטיח לא היה רק קרוע — הוא היה שרוט במשהו חד, כמו טפרים של חיה. החמות לא ניסתה להסיר את הכיסוי בעדינות. היא קרעה אותו עם הבשר, משאירה חריצים עמוקים על המשטח הישר המושלם. זה לא היה ניסיון שיפוץ. זו הייתה הוצאה להורג. הוצאה להורג של הטעם השנוא של כלתה, הוצאה להורג של הבחירה שלה, הוצאה להורג של נוכחותה בחיי בנה.
— זהו פליזל טקסטיל איטלקי, — אמרה אליזה לאט, מדגישה כל מילה. — גליל עולה עשרים ושניים אלף שקל. היו כאן שתים עשרה גלילים. בתוספת הכנת קירות לצביעה, שהרסתם עם המרית שלכם. בתוספת עבודת בעלי מלאכה. בתוספת הלמינציה החדש, ששפכתם עליו שמן. אתם עומדים עכשיו בתוך נזק ששווה לבית הקיץ שלכם, רבקה איוואנובנה. ואתם תשלמו על זה. אני לא יודעת איך, אבל תחזירו כל אגורה.
החמות עצרה בפתאומיות. המברשת קפאה על הקיר. היא הסתובבה לאט, ועל פניה, המכוסות בטיפות זעירות של זיעה וכתמי צבע, השתקפה תערובת של תמיהה אמיתית וכעס.
— השתגעת? — לחשה, מצמצמת עיניה. — לתבוע כסף מאמא? על זה שהכנסתי סדר? את צריכה להשתחוות לי! לא חסכתי על הידיים שלי, הרסתי מניקור, כדי לעזור לכם. ואת דוחפת לי חשבונות? חומרה רודפת בצע. תמיד ידעתי שאת רוצה מיונתן רק כסף. הנה, האופי האמיתי שלך יצא. בגלל איזה סמרטוטים על הקירות את מוכנה לדחוף אמא לבור חובות.
— את לא אמא שלי, — קטעה אליזה. — את ונדליסטית, שפרצה לבית זר. הרסת עבודה של עשרות אנשים. קלקלת את מה שלא היה לך שום קשר אליו. תראי את הספה! תראי אותה!
אליזה תקעה אצבע לעבר הספה הפינתית היקרה. על הריפוד הבהיר, ששמרו עליו בקפדנות, התנוסס עכשיו פיזור של טיפות צהובות קטנות. החמות הניפה את המברשת בכזו פעילות שהיא ריססה הכל ברדיוס של שני מטרים.
— תפרי כרית, תכסי, — הניפה רבקה איוואנובנה יד, חוזרת לעיסוקה. — לא הפסד גדול. אבל הקירות עכשיו אנושיים. כי כשהיינו נכנסים — בא להתחיל לבכות. אני מסתכלת וחושבת: אולי לצבוע לכם גם את המטבח? גם שם איזה אפור קודר, כמו בחדר ניתוח. נשארה לי עוד חצי פחית צבע ירוק, עליז, כמו דשא.
לאליזה נעצר הנשימה. היא דמיינה את המטבח שלה — חזיתות מט, משטח אבן, מכשור מובנה — ואת האישה הזו עם פחית צבע ירוק רעיל. זה כבר היה מעבר לטוב ולרע. זה הזכיר פלישה של ברברים לרומא. החמות לא רק שלא הבינה מה היא עושה, היא התענגה על חוסר הענישה שלה, מתכסה בסטטוס הקדוש של “אמא” ו”עוזרת”.
— אם את לא מניחה את המברשת מיד, אני… — אליזה נחנקה מחוסר אונים, לא מוצאת מילים. היא הבינה שהיא לא תוכל פיזית לדחוף את האישה הכבדה והחזקה הזו, שנכנסה לאקסטזת הרס.
— מה את? — רבקה איוואנובנה הסתובבה אליה בכל גופה, תמכה ידיה במותניה, והמברשת התנודדה באיום בידה. — תכהי אותי? קדימה. הכי זקנה. יונתן יבוא, אני אראה לו את החבורות. נראה את מי הוא יבחר: אישה היסטרית שתוקפת אנשים בגלל טפטים, או אמא שרצתה נעימות. את, אליזה, רעה. ריקה מבפנים, כמו הקירות האפורים שלך. אין בך חום, אין כבוד. אני צובעת ומרגישה איך הכעס יוצא מהפינות. אני מכסה את ההילה השחורה שלך.
אליזה הביטה בפנים המנצחות האלה, מעוותות בגרימת זעם צדקנית, והבינה: דיאלוג בלתי אפשרי. לפניה עמד אדם שחי במציאות מעוותת משלו, שבה צבע שמן בז’ על טפטים מעצבים הוא ברכה, והרס רכוש זר הוא מעשה של אהבה אימהית. במציאות הזו, אליזה הייתה אויב, פולש, שצריך לעשן, לחסל, לכסות באמייל זול.
לפתע נטרקה דלת הכניסה. הצליל היה כבד, בטוח. אליזה נרעדה.
— יונתן? — צעקה, לא מורידה עין מהחמות, שכאשר שמעה את הדלת נפתחת, פניה השתנו מיד.
רבקה איוואנובנה מיד התכופפה, העמידה פני עייפות לא רגילה. היא הניחה יד על גבה התחתון בתנועה תיאטרלית, ועל פניה הופיע הבעת סגפנות קדושה במקום תוקפנות.
— אוי, הבן הגיע… — התלוננה בקול רם בכוונה, כדי שישמעו במסדרון. — ואני פה, יונתנ’לה, מכינה לכם הפתעה, מתאמצת, לא חוסכת בכוח… ואליזה צועקת, רבה, כמעט הכה אותי…
אליזה קפאה. היא הבינה מה עומד לקרות. החמות תתחיל בהצגה שלה, תלחץ על רחמים, תציג את עצמה כקורבן. ויונתן, שתמיד ניסה להחליק פינות, ימצא עצמו במרכז הטירוף הזה. אבל הפעם אליזה לא התכוונה לשתוק. הפעם לא יהיו פשרות. היא הביטה בקיר המושחת, שעליו הצבע הבז’ זלג לאט למטה, יוצר טפטופים מכוערים דמויי פצעים מוגלתיים, והבינה: זה הסוף. או שהוא יזרוק אותה מכאן, או שנישואיהם יסתיימו כאן ועכשיו, בין ריח הממס והריסות חלומם שלא התגשם.
— מה לעזאזל קורה פה ומאיפה הריח הנורא הזה בכל הבניין? — קולו של יונתן הסיח את דעת הנשים מהעימות החריף שלהן. הוא נכנס לסלון ישר בנעלי הרחוב, תוך כדי שהוא מוריד את הז’קט הקל, אבל קפא איתו בידו, המום מהתמונה שנגלתה לפניו של הרס מוחלט.
האוויר בחדר היה רווי באדים רעילים של ממס זול ואמייל שמן ישן עד כדי כך שהעיניים החלו לדמוע מיד. יונתן העביר מבט המום מאשתו, שקפאה בעמדת זעם מוחלט ובלתי מתפשר, לאמו, הלבושה בסינר בורדו מגוחך מעל חולצת היציאה שלה. בידה של רבקה איוואנובנה נאחזה מברשת צבע, שממנה המשיכה לטפטף על הלמינציה היקר עיסה צהבהבה-בז’ סמיכה. לאחר מכן עבר מבטו אל הקיר. אותו קיר, שהם עם אליזה הכינו בקפידה, ישרו לפי פלס והדביקו בטפט איטלקי בצבע גרפיט עמוק. עכשיו הוא דמה לפגר מופשט. הטפט נתלה בסמרטוטים מעוררי רחמים, חושף טיח שרוט בכלי מתכת ובטון אפור. מעל הפאר הברברי הזה נמשחו פסים שמנוניים ועבים של צבע מבריק.
— ואנחנו פה מסיימים את השיפוץ! — רבקה איוואנובנה שינתה מיד את הטון האגרסיבי שלה לקול חלק ומתנשא, והניפה קדימה את הכלי המלוכלך, כאילו היה גביע כבוד. — החלטתי לעשות לכם סלון מואר. כי אתה חי במאורה השחורה הזו, לא רואה אור יום. אתה חוזר אחרי משמרות עייף, והקירות שחורים, לוחצים מכל הכיוונים. הנה, מצאתי במרפסת צבע מעולה, עכשיו אצבע הכל בצורה חלקה, יהיה רענן ושמח. ואליזה צועקת, רבה איתי. תתאר לך, התנפלה על אדם זקן בגלל איזה נייר על הקירות! אני מתאמצת בשבילכם, מכופפת את הגב, והיא מגרשת אותי מהבית.
יונתן עשה צעד איטי קדימה. מתחת לסוליית נעלו נשמע קול גירוי לח כשדרך על שלולית אמייל שנשפך. הוא התקרב לקיר, מתעלם מכך שהוא הורס את נעליו סופית. העביר יד על המשטח הקרוע. מתחת לאצבעותיו התפורר הטיח המושחת, חתיכות ממנו נפלו על הרצפה והתערבבו במים מלוכלכים ובצבע. הוא נזכר איך הוא ואליזה בערבים אחרי העבודה שפכו את הקיר הזה בעצמם, איך שמחו על כל סנטימטר ישר. ועכשיו כל העבודה העצומה הזו הפכה לפרודיה מגעילה ומלוכלכת של שיפוץ. הוא הביט בשקיות הזבל בפינה, שמהן בלטו חתיכות מקומטות של הכיסוי הייחודי שלהם, ואז העביר מבט לספה החדשה מעור אקולוגי בהיר, שגבה היה זרוע בנדיבות טיפות צהובות קטנות.
— היא משקרת, יונתן, — אמרה אליזה בקול שטוח ומתכתי, לא מורידה מבט קשוח מהחמות. — הטפטים היו דבוקים היטב. היא בכוונה הרטיבה אותם במים מהדלי וגירדה אותם במרית מתכת רחבה בזעם, פורצת את שכבת הטיח הסופי עד הבסיס. תראה את החריצים העמוקים האלה. היא שפכה על הרצפה החדשה שלנו אמייל שמן אגרסיבי, שכבר חדר לתוך המפרקים של הלמינציה. תראה את הספה ההרוסה. היא פתחה את הדירה במפתחות הרזרביים שלך בזמן שנסענו לצימר, וערכה כאן פוגרום בקנה מידה מלא. סכום הנזק עצום. היא במודע ובשיטתיות הרסה את כל מה שהשקענו בו כסף בחצי השנה האחרונה.
— איזה כסף, יונתן?! — צווחה רבקה איוואנובנה, כשהיא מרגישה שהבן לא ממהר לשמוח בהפתעה שלה, ומיד עברה להתקפה אגרסיבית. — הבחורה הזו סובבה אותך סביב האצבע, שכנעה אותך לקנות את האימה הקודרת הזו בסכומים מופרזים! פשוט רימו אתכם בחנות! הם ירדו בקלות, עבודה עלובה. אני עושה לכם טובה, מנקה את הלכלוך הזה. צבע בז’ תמיד באופנה, הוא מרגיע את מערכת העצבים. אני פה ארבע שעות בלי מנוחה מתאמצת, קורעת את הסיוט הזה, נושמת אבק, כדי שיהיה לך נוח לנוח בדירה שלך! והיא מציגה אותי כגנבת! יש לי זכות מלאה לבוא לבן שלי. אתה רשום פה, זו דירתך! אני לא אתן לה להכתיב לי מה לעשות בבית שלך!
יונתן עמד בשקט, מעכל את הדברים. הוא הביט בפניה האדומות ממאמץ וכעס של אמו, ולראשונה בחייו ראה אותה בבהירות מוחלטת, ללא ההילה הרגילה של קשר בן. האשליות התנפצו בקול רועם. הוא לא ראה אישה דואגת שרוצה בטובת ילדה. לפניו עמד אדם אגרסיבי ואכזר, שביצע מעשה ונדליזם מתוך קנאה טהורה ורצון להוכיח את כוחו המוחלט. הצבע הבז’ לא היה ניסיון ליצור נעימות. זה היה נשק, שנבחר במיוחד כדי להשפיל את אליזה עד היסוד, לרמוס את טעמה, להרוס את עבודתה ולהצהיר על תביעות טריטוריאליות על המרחב המשותף שלהם. רבקה איוואנובנה השקיעה שעות של עבודה פיזית קשה לא מתוך עזרה, אלא מתוך הרס.
— אני נתתי את המפתחות, — אמר יונתן, מדגיש כל מילה. קולו נשמע עמום, אבל הייתה בו קשיחות קפואה כזו שהחמות עשתה צעד אחורה בעל כורחה, כמעט מעדה על דלי המים המלוכלכים. — נתתי אותם אך ורק למקרה של נסיבות בלתי צפויות. למקרה של צינור שבור או שריפה. לא נתתי לך רשות לבוא לכאן עם דלי, מרית וצבע מסריח כדי להרוס את הבית שלנו.
— להרוס?! — רבקה איוואנובנה הניפה בידה הפנויה בזעם, מתיזה צבע מהמברשת לכל הכיוונים. — אני מכניסה פה סדר! אשתך הפכה את הדירה למערה קודרת! אתה לגמרי התעוורת תחת השפעתה והפסקת לחשוב! אני מצילה אותך מהקדרות הזו! הצבע השחור הזה לוחץ על הנפש, אנשים מתחילים לחלות ממנו! צבע בז’…
— תשתוקי, — קטע אותה יונתן בחדות. בלי צעקות, בלי רגשות מיותרים — רק פקודה קשה ובלתי מתפשרת, שגרמה לרבקה איוואנובנה לעצור מיד ולסתום את פיה. — פשוט תסתמי את הפה ותסתכלי מסביב. תראי למה הפכת את הסלון שלנו. אני ואליזה בחרנו את הטפטים האלה יחד. אני אוהב את הצבע הזה. אני אוהב את העיצוב הזה. השקענו בו את כספנו שהרווחנו ואת זמננו. ואת הבאת לכאן פחית של הנוזל הזול והרעיל ביותר ושפכת אותו על המאמצים שלנו. מתוך רוע טהור. מתוך רצון אובססיבי להוכיח שאת האחראית פה ואת יכולה להרוס רכוש זר ללא עונש.
— אה, ככה! אז מתוך רוע עשיתי את כל זה! — פניה של החמות התכסו בכתמים אדומים מכוערים, היא אחזה בידית המברשת בשתי ידיים, כאילו מתכוננת להתקפה פיזית על הקיר ההרוס. — סחבתי את הצבע הזה על עצמי באוטובוס בכל העיר כדי לעזור לכם, ואתם מעליבים אותי! אתם פשוט אגואיסטים כפויי טובה! שום כבוד למבוגרים! אני עדיין אצבע הכל, לא אשאיר את הקיר במצב הזה! עוד תודו לי כשתגלו כמה בהיר ומרווח פה! אני אסיים את הקיר הזה עכשיו, ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות!
היא עשתה תנועה אגרסיבית ופתאומית לעבר המשטח ההרוס, בכוונה להעביר את המברשת במכה נוספת מעל שאריות הטפט הגרפיטי, אבל יונתן היה מהיר יותר. הוא צעד לרוחב הדרך, לא שם לב ללמינציה הנוטף צבע סמיך מתחת לנעלי הרחוב שלו, ותפס את פרק ידה בחוזקה. אצבעותיו נסגרו על זרוע אמו בכוח בלתי מתפשר כזה, שהיא צווחה קצרות מהפתעה ומכאב פיזי. המברשת החליקה מאצבעותיה הרפות ונפלה בקול גרגור עמום על הלמינציה ההרוס, מתיזה סביבה שאריות של אמייל בז’. מפלס השערורייה הגיע לשיא מוחלט, ועבר לשלב של התנגשות פתוחה ובלתי הפיכה. האוויר בחדר המורעל מהממס הפך כל כך צפוף וכבד, עד שנדמה היה שאפשר לחתוך אותו בסכין. אין דרך חזרה.
— שחרר את היד, יונתן, אתה כואב לי! השתגעת לגמרי בגלל המכשפה הזו? — רבקה איוואנובנה ניסתה להיחלץ, אבל אצבעות בנו החזיקו את פרק ידה באחיזת מוות, לא מאפשרות לה לגעת שוב בקיר ההרוס. — אתה מרים יד על אמא? בגלל מה? בגלל הקשקוש השחור הזה שרציתי להסיר? אתה עוד תודה לי כשתקום בחדר נורמלי ומואר!
יונתן שחרר לאט את אצבעותיו, וידה של אמו נתלתה בחוסר אונים. הוא הביט בה כאילו רואה אדם זר ומסוכן לחלוטין. במבטו לא הייתה טיפת רחמים, רק תובנה קרה ומגובשת של מה שקרה. על הרצפה, ממש לרגליו, התפשטה שלולית שמנונית של צבע בז’, שאליה נפלה המברשת. היא נספגה לאט במפרקי הלמינציה, מעוותת לצמיתות את העץ היקר.
— את לא תסתלקי מכאן, אמא, עד שלא תחזירי לי את המפתחות. עכשיו. תוציאי אותם מהתיק ותניחי על אדן החלון ההרוס הזה, — קולו של יונתן היה מפחיד בשלוותו. לא היה בו רעד, לא ספקות. זה היה קולו של אדם שרק הרגע כרת חלק מחייו שהפך לגנגרנה.
— איזה מפתחות? אתה מגרש אמא מהבית? — רבקה איוואנובנה ניסתה להעמיד פני זעם, אבל תחת מבטו הקפוא של בנה, ביטחונה החל להתערער. היא סידרה את הסינר המוכתם בצבע ועשתה צעד אחורה, הרחק מיונתן וקרוב ליציאה. — אני בעלת הבית לא פחות מההיא שלך… גידלתי אותך, יש לי זכות לבוא ולהכניס סדר אם אתה לא מסתדר בעצמך! תראה אותה, עומדת, שותקת, שמחה שאנחנו רבים! היא הסיתה אותך נגדי, היא הכניסה לך לראש שהקבר הזה הוא יופי!
— הרסת תוצאה של חצי שנת עבודה. נכנסת לדירה שלנו ללא הזמנה וערכת פוגרום, — יונתן עשה צעד לעברה, מאלץ אותה לסגת עוד יותר למסדרון. — קלקלת חומרים, רהיטים, רצפה. הרעלת את האוויר בכימיקל הזה. ועוד את מעזה לדבר על איזו זכות? הזכות היחידה שלך עכשיו היא לצאת החוצה ולעולם לא לחצות את הסף הזה שוב. המפתחות. על השולחן. מיד.
רבקה איוואנובנה הכניסה יד לכיס הסינר וזרקה בכוח את צרור המפתחות על השידה במבואה. המפתחות נקשו בקול על המשטח, והותירו בו שריטה עמוקה. פניה התעוותו מזעם חסר אונים, מסכת “האם הדואגת” נשרה סופית, וחשפה את טבעה האמיתי — שתלטנית, אגואיסטית ואכזרית לחלוטין כלפי רגשות זרים.
— תיחנק מהמפתחות שלך! — ירקה, הורידה את הסינר המלוכלך וזרקה אותו על הרצפה, לתוך ערימת פסולת הבניין. — חיו בקבר שלכם, אם אתם כל כך אוהבים! תיחנקו בשחור הזה, עוד תזכרו את אמא, אבל יהיה מאוחר. שום הכרת תודה על כל מה שעשיתי בשבילכם. באתי, כופפתי גב, הבאתי צבע הכי טוב… שיקרה לכם עם השיפוץ שלכם!
אליזה עמדה כל הזמן ליד החלון, ידיה שלובות על חזה. היא לא הוציאה מילה מאז שיונתן הגיע. לא היה לה צורך לומר דבר — מעשיו של בעלה דיברו בעד עצמם. היא ראתה איך הוא דוחק באופן שיטתי את אמו מהמרחב שלהם, איך הוא חוסם בגופו את החדר המושחת.
— זה לא הכל, — יונתן חסם את דרכה של אמו לדלת הכניסה כשהיא כבר הושיטה יד לידית. — את תסתלקי עכשיו, אבל מחר אשלח לך הערכת נזק. כל פס טפט הרוס, כל סנטימטר של טיח מקולקל, למינציה שצריך להחליף בכל הסלון, ניקוי יבש של הספה וניקיון. את תחזירי הכל עד הפרוטה האחרונה. לא אכפת לי מאיפה תיקחי את הכסף — תמשיכי מחשבון הבנק או תמכרי את מבני הבית כפרי. אבל את תשלמי על ה”הפתעה” הזו במלואה.
— השתגעת? — רבקה איוואנובנה נחנקה מחוצפה כזו. — לתבוע כסף מאמא? אני אגיש תלונה במשטרה! אני אספר לכולם איזה בן גידלתי! לא תקבל ממני אגורה, מה אתה חושב! על עזרה עוד לשלם?
— לא עזרת. ביצעת מעשה ונדליזם, — יונתן פתח את דלת הכניסה והצביע לאמו על חדר המדרגות. — אם הכסף לא יגיע תוך חודש, אמצא דרך לקחת אותו. ואל תעזי להתקשר אליי. אל תעזי לבוא לכאן. מבחינתנו את לא קיימת עד שכל הנזק יוחזר. ועכשיו — צאי.
החמות עוד ניסתה לצעוק משהו, קולה נשמע כבר מהבניין, משתלב עם דריכת רגליה הכבדה במדרגות. היא צעקה קללות, איימה בעונשים שמימיים, אבל יונתן פשוט סגר את הדלת, חותך את זרם השנאה הזה. בדירה שררה אווירה כבדה ודביקה, רוויה בריח האמייל הזול.
יונתן חזר לסלון ועצר באמצע החורבות. הוא הביט באליזה, שעדיין עמדה ליד החלון. כתפיו שקעו, על פניו השתקפה עייפות אין-סופית של אדם שרק עבר ניתוח כבד ללא הרדמה. הוא סקר את הקירות במבטו: טפטי גרפיט תלויים בקרעים, והמריחה הבז’ית המגעילה הזו, שנראתה עכשיו כחותמת בושה על ביתם.
— אזמין מחר צוות, — אמר בשקט, מבלי להביט באשתו. — נקרע הכל עד הבטון. נוציא את הריח הזה, נזרוק את הלמינציה. נעשה הכל מחדש, אליזה. אפילו יותר טוב ממה שהיה.
אליזה התקרבה אליו והניחה יד על כתפו. אצבעותיה חשות עד כמה הוא מתוח, כמו מיתר מתוח. היא הביטה בקיר, שבו מתחת לשכבת הצבע המכוער עדיין ניכרה הכוונה המקורית שלהם. זה לא היה סתם חדר. זה היה הפרויקט המשותף האמיתי הראשון שלהם, המפלט שלהם, שחולל בצורה הגסה והצינית ביותר.
— היא לא תחזיר את הכסף, יונתן, — אמרה אליזה, מביטה בכתמי הצבע על הרצפה. — אתה מכיר אותה. היא תחנק יותר מאשר תודה באשמתה.
— תחזיר, — יונתן הרים ראש, ובעיניו שוב הבריק האור הקר ההוא שהשתיק את אמו. — יש לה בית קיץ שהיא כל כך אוהבת. היא תמכור אותו, אם יהיה צורך. לא צחקתי. לא אתן לה לפרוץ לחיינו ללא עונש ולהרוס את מה שבנינו. זו הייתה הפעם האחרונה שחצתה את הסף הזה. אין יותר “מפתחות רזרביים” ואין פשרות.
הוא ניגש לקיר ותלש בכוח חתיכת טפט נוספת, שנשארה בנס אחרי הפשיטה של רבקה איוואנובנה. מתחתיה נחשף משטח טיח אפור וקר. יונתן מחץ את הנייר באגרופו וזרק אותו לשקית הבניין.
— היא לא תיכנס לכאן יותר, — חזר, וזה נשמע כגזר דין סופי. — גם אם תכרע על ברכיה מחוץ לדלת.
אליזה הנהנה. היא ידעה שהשערורייה הזו שינתה את משפחתם לנצח. בינם לבין רבקה איוואנובנה נפער עכשיו לא רק תהום — הייתה שם אדמה חרוכה, מוצפת בצבע בז’ רעיל. ושום התנצלות, שום ניסיון לתקן את היחסים בעתיד לא יוכלו להסתיר את החריצים העמוקים שהחמות הותירה במרית לא רק על הקירות, אלא גם בנשמותיהם.
הם עמדו בתוך הסלון ההרוס, מוקפים בריח הממס ובסמרטוטי חלומם. לפניהם שבועות של שיפוץ, הוצאות עצומות ושיחות קשות, אבל בדבר אחד היו בטוחים: הבית הזה שייך עכשיו רק להם. ואף אחד, אפילו ה”אמא” הדואגת ביותר, לא יעז עוד להכתיב להם באיזה צבע צריכה להיות חייהם. השערורייה הסתיימה בניצחון מוחלט ובלתי מתפשר של השכל הישר על עריצות הקרבה, אבל מחיר הניצחון הזה היה כתוב באמייל בז’ על קירות הגרפיט של זכרונם.
