יום שלישי,12בְּיוּנִי2026
היום הרגשתי את כל המורכבות של הקשרים המשפחתיים נמשכת לי על הכתף, כאילו משקולת של שקלים ישנה שמסתירה את הלב.
כאשר נכנסתי לדירתנו בטחוני, מיד נצפתה נעליה של חנה ויקטורין עומדות במרכז הבית, מדגישות שכאשר היא מגיעה, אין מקום למנוחה. הרגשתי שהיום יהיה מלא במתחים.
חנה ויקטורין יצאה מהמטבח במבט שדומה למאשימה בבית משפט.
שוב באת על הסבתא הזו? שאלתי בקול מתוח. הבית, הבעל, הילד הכל נפל מהשוליים. טוב שהגעתי, אחרת היו נשארים רעבים.
חנה, יעקב יודע שאני היום אשאר מאוחרת. הכנת את ארוחת הערב, הוא רק צריך לחמם. הוא יוכל לנהל את עצמו גם בלעדייך, השבתי בתשובה.
בעשר השנים שבהן אני נשואה ליעקב, כבר למדתי שחמות תמיד מרגישות חוסר שביעות והן כמעט לא מגיבות לשלי, כמו תחנת רדיו שמנגנת מרצף מהבוקר עד הלילה.
בפעם הראשונה היה קשה. חנה הייתה הסבתא השנייה שלי. הראשונה, שרה לבנה, הייתה אדם מתחשב. היא אף פעם לא חצתה גבולות, לא נתנה עצות בלתי מבוקשות ולא הכתיבה על עצמה.
אבל כשצריך היה עזרה, היא הייתה שם. זוכרת איך חנה ישבה בלילות עם בתנו הקטנה תמר, כשהיא בלבלה בין היום ללילה, איך היא הייתה באה לקחת את הנכדה לטיול וייתרה לי:
אל תדאגי, לוי יגיע ויבשל לבד.
כאשר תמר חגגה חמש, תקרית במפעל של יעקב גרמה למוות של אבינו, והייתי אלמנה. שרה לבנה, שאיבדה את בנה היחיד, לא השאירה אותי לבד. שלושת החודשים הראשונים אחרי האסון חיינו יחד, תומכות אחת בשנייה.
הצעתי לשרה להמשיך לגור איתי, אך היא בחרה לעבור לדירה שלה:
רז, את רק בת 28, יש לך עוד הרבה זמן למצוא אהבה, למה אני אמורה להיות רעל ברגלייך?
שלוש שנים אחרי שחגתי את יעקב, העברתי את חיי לי. למרות שההורים של יעקב גרו רחוק, הסבתא הראשונה הפכה כמעט לאם לי, בעוד בתנו תמר לא שמעה עוד את קולה של סבתא.
לכן ההתנהגות של חנה, שטענה שהיא זכאית לשלטון בדירת ביתי, הפתיעה אותי מאוד. אחרי ביקור ראשון של הסבתא השנייה, ביקשתי מיעקב להסביר לחנה שהכניסה שלה היא רק למבקרים, ויש לתאם ביקורים ולפעול בהתאם.
כשחנה טענה שהיא רק רוצה לעזור ובכוונה טובה, השבתי:
אינני בת שמונה עשרה יותר. כבר אז הייתי עצמאית. אחרי נישואיי ושבע שנים יחד, אינני זקוקה להוראות לבישול וניקיון. אני יכולה ללמד אחרים.
אם אבוא אלייך, חנה, אחזיר את המטלית הלבנה ואבצע “ביקורת”.
יעקב, כמו תמיד, תומך בי, ואם האם מתבלבלת לפעמים, הוא מתמודד עם זה לבד.
בהמשך, נרמזתי לחמת את חנה מלהתערב בניהול הבית ובחינוך הילדים. אחרי שנה מהנישואים השניים, כאשר נולד לנו הילד, חנה נותרה ברורה עם עצותיה. היא קיבלה חיבה של חברה שמספרת לה איך היא “מרתיעה” את האחות הצעירה של יעקב.
חנה רצתה לשתף זאת, אך חוסר גאווה בלבה. היא התלוננה על כך שאני מבקרת בשרה לבנה ומסייעת לה:
היה טוב אם הייתה רק קרובת משפחה! כשהייתה תמר קטנה, שלחתי אותה בקיץ לחצר של סבתא הייתי שמחה.
אך היום תמר למדה בחו”ל, ואני נוסעת אליה תדיר. זה עבר כמה שנים! היא נוהגת לבקר את סבתה שבועיים בחודש, אמרה לחברה.
השנה האחרונה, ביקרתי את שרה לעיתים קרובות יותר. חנה כינתה אותה “מבוגרת”, למרות שהיה רק פער של שבע שנים ביניהן. חלה מחלה קשה, וסרה אותה לבית החולים ולבית.
את מזיינת כסף משפחתי על אדם זר, רמזה חנה.
אל תדאגי, חנה, כאשר שרה חלתה היא מכרה את הגן, ויש לה כסף לטיפול, ולא תצטרך לשאול ממך, השבתי.
כאשר שרה נחלשה מאוד, גייסתי מטפלת ונלקחתי חופשה כדי לבקר אותה חצי יום כשהוא בעבודה והילד בבית ספר.
אך התנאים רק דחפו את פרישתה של שרה. אחרי זמן מה היא הלכה לעולמה.
אז חנה החליטה לחקור את הירושה של סבתא הראשונה.
היא מכרה את הגן, אך עדיין יש לה פנסיה, כנראה שיש חיסכון, חנה הרגישה. וכמובן דירת שני חדרים תעבור ליורשים.
במקום לשאול אותי, היא פנתה לבן שלנו, ותשובתו לא מרגיעה אותי.
על מי נרשם הצוואה? ברור על תמר היא נכדתו הישירה.
ומה איתי? למה רציתי לרוץ אליה? נדהמה חנה. תארתי לעצמי את הבכי!
אל תדאגי, אני יודעת ששרה תורשת את הכל לתמר. הלכתי יחד עם תמר לעורך הדין לפני שנה.
למה קפצת סביבן אם ידעת שמולך לא נופלים קירות? חנה הקימה קולה. תמר תדאג לה.
הייתי רוצה להסביר, אבל אני חוששת שלא תביני, עניתי.
בזמן המתוכנן נעשתה הירושה. תמר קיבלה את כל המסמכים על הדירה והחלק הכספי. הוחלט שכאשר היא תלמד ותשכור דירות, הכסף יועבר לחשבונה. כשסיימת את הלימודים, היא תחליט אם לחזור לעיר הולדתה או להישאר במרכז האזורי, ואז תמכור את הדירה ותקנה חדשה.
כאשר שמעה שתמר תשכיר את הדירה, חנה הציעה:
למה לשים שכירים זרים? הם רק יפגעו במשהו. תנו לקסיה לחיות כאן.
קסיה, בתה של חנה, בת שלושים וחמש, עדיין גרה איתה. היא נראית יפה, בעלת מבנה טוב, בעלת תואר וכתובה. היא חוותה רוממים מדי פעם, אך נישואין לא קיבלו הצלחה.
חנה דאגה לבתה:
למה קסיה לא מצליחה? רז אלמנה עם ילד הצליחה לתפוס את יעקב! חשבה האישה.
היא האמינה שאם קסיה תזכה בדירה, תוכל להינשא.
זה רק קיומה של תמר, חנה חשבה. בעוד שלוש-ארבע שנים ייתכן שמשהו יקרה אולי תמר תמצאה שם בעל עם דירה, ואז אפשר לשכנע אותה להעניק את הדירה לקסיה.
תמר סירבה לאפשר לקסיה לשהות בדירתה:
היא לא תשלם כמו השוכרים האחרים, אמרה תמר. אני מתכננת לקחת משכנתא בעתיד, אולי ארכב לבירה אחרי הלימודים, אז אסף כספים.
קסיה חמדנית, חנה חיטה לתרתי. שתיכן חושבות רק על עצמכן. אם קסיה הייתה בעלת דירה, אולי הייתה נישאת.
אמא, יש לי שלושה חדרים, הציע יעקב. מכרי, קני דירת חדר יחיד וקנה לקסיה.
אתה מעניין, קראה חנה בתגובה. שלושת החדרים שלי, אין חלק שלכם. למה אני צריכה להתקפל במצוקה בגיל מבוגר? אני גרה כאן כל החיים ולא מתכוונת לעזוב.
זה לא יעקב המעניין, זה את, התערבה רז. אינך רוצה להקריב את הדירה של בתך למישהי אחרת.
כך נשארה קסיה עם אמה, ותמר המשיכה לשכור את הדירה עד סיום הלימודים, ואז מכרה וקנתה דירה חדשה במרכז האזור. לבסוף ביקרה בבירה לשבוע, כמו שאומרים: “היפה שם, כשאיננו”.
עד כאן, רק נותר לי לחשוב על כל מה שעברתי ולכתוב כאן.
מה אתם חושבים על כל זה? שואלת רז, מקווה לתגובות.
