אמיר, כבר אמרתי לך? פתחה האישה הקשוחה, אמא של אחיו של יעקב, בקול שמזכיר רחש של חציל מגולגל. תשמעי! יהיו עד עשרים אורחים. ולכן נתחיל לבשל בערב. אני אבוא מוקדם, בערך בשעה שש, לפני שקיעת השמש.
מה? בערב? חיכתה הקולן של קֵרֶן במרירות. לא, לא הסכמתי לזה.
המתיני. עוד לא סיימתי. שלחתי לשם רשימת קניות, אמיר הבטיח לקנות הכול.
אמיר תמיד היה העוזר של אחותו הגדולה, שולמית. עד שלוש פעמים היא נישאה ולפעמיים התגרשה, ובכל פעם האשמה הייתה באיש: “הוא לא היה מי שהייתה צריכה”. אמם, תמר, חזרה מילדות על בנם:
צריך לעזור לאחות.
ואמיר הקשיב. הוא היה משלם, כששלומית הייתה «זמנית» בלי עבודה, הוא תקן את הדירה המושכרת, הוא העביר תיבות אחרי כל גירושין.
ואז נישא.
קֵרֶן, אשתו, סבלה בחשאי. כששלומית בבקשה חמישית של השנה ביקשה «למישהו כמה ימים» את הרכב, כי שוב «קפץ לו», קֵרֶן אמרה ברוך אך בתוקף:
אמיר, אולי זה מספיק? אנחנו גם צריכים רכב לסוף השבוע הזה. חשבתי שיש לנו תוכניות
מה צריך לעשות? הולך ברגל?
לא. לשדה של הוריי לא תגיע ברגל. הם קיבלו לנו קופסאות של מלפפונים. חשבתי ששמעת את זה כשאני אומרת.
כן שמעתי, אבל את מבינה שלומית במצב חירום.
שוב? מה בדיוק?
לא יודע, נאנח אמיר, אבל היא זקוקה לעוד.
לא, אמיר. הפעם לא! או שתמסור לאחות, או שקנה לי רכב. נמאס לי לנסוע באוטובוס כשבעל עם רכב יכול היה להסיע אותי לאן שבא לי.
אמיר הפעם חשב והוא כבר רצה להתקשר לאחות כדי לומר «לא», אך תמר חזרה במהירות:
אתה מה, תעזוב את האחות בשביל האישה? היא לבד! מי יעזור לה חוץ ממך?
ולכן אמיר חזר לעזור, למרות המריבות עם קֵרֶן. יום אחד הם לא דברו כמה ימים, ובסוף אמיר לא סיבב:
למה אתה שותק?! נמאס לך?
האם? שלושה ימים כדי להבין? נזפה קֵרֶן.
פשוט אני לא יכול לחזור למה?
קֵרֶן צחקה בחוסר הבנה:
באמת? לא מבינה? האחות לקחה אותך לסוף שבוע, היא רצתה לנסוע לחוף של חברותיה. חשבתי שתסיע אותה, במקום זאת נשארת שם לשניים ימים. לא מדאיג אותך?
ומה מדאיג? קצת שתינו. היה שם האקס שלה, שדיברתי איתו כשצריך. איזו דרך חגוג? איך הייתי נוּשֵׂא?
היית צריך לפחות להתקשר.
גם את יכולת, זרק אמיר.
התקשרתי! רק הטלפון שלך היה כבוי. תדמייני? מה חשבתי? אני מתוחה, לא יודעת איפה בעלי. והוא רק רוצה לנוח ממני התפרצה קֵרֶן.
אל תמציא, גלגל את ידו של האישה כאילו שיחה מישהו היה בטלפון.
אמיר יצא למרפסת וקיבל רק שם את השיחה. הוא ידע היטב האישה לא תסכים לשיחה נוספת עם האחות.
היי, אחי! ציירה בקול צחוק של שולמית בטלפון. יש לי יובל בעוד שבועיים! שלושים שנה! מבין?
אמיר העביר מבט בזהירות לקֵרֶן, שעד כה שפכה מרק.
אז… מה את רוצה? שאל.
איך אתה מבין אותי מיד! צחקה שולמית. אני רוצה לחגוג אצלכם בבית! יש לך סלון גדול. אצליי השכירה קטנה, הבעלים יתלונן, והמסעדה יקרת.
אולי נלך לקפה? אני מוסיף לך כמה שצריך.
מאוהב? נזפה שולמית. זה יובל! אתה רוצה שאשלם על שכר דירה, כשיש לך דירה? ובכל זאת תצטרך להוסיף, כי אינני בת מיליונר.
נתחיל לדבר עם קֵרֶן. זה גם הדירה שלה. אולי הייתה לה תכניות משלה.
מאוחר! קראה האחות. כבר אמרתי לכולם שהחגיגה אצלכם. פנו את הדירה ליום שלם, טוב? אמא אומרת שהיא תבשל הכול.
אמיר נאנח וכיסה את פניו ביד. הוא ניסה לחשוב איך לצאת מהמצב, אז הטלפון רשרש שוב. הפעם הודעה מאמא.
״שולמית אמרה להכין תפריט. הנה רשימת המנות. צריך לקנות גם חומרים. תגיד לקֵרֶן שיעזור. וגם הכנת האוכל תועיל.״
באותו רגע קֵרֶן, שלא ידעה דבר על יובל של שולמית, ישבה בנוחות בכיסא עם הטלפון. היא הייתה מוכנה לראות את הסדרה האהובה שלה. כשאמיר נכנס לחדר, מבטו למטה, היא הבינה מיד.
אז מה הפעם? שאלה באיטיות, עצרה את הסדרה.
קֵרֶן, תשמעי… שלומית… יובל, מבינה? שלושים שנה. זה תאריך. היא רוצה לחגוג.
קֵרֶן הרימה ראש.
אם כך תחליף. אנחנו לא אסור לה?
אמיר גרד בראשו.
הדבר לא בזה. היא רוצה לחגוג אצלנו.
מה? קמה קֵרֶן מהכיסא. חכה. אצלנו בדירה?
כן, רק לילה אחד. היא אומרת שהמסעדה יקרה ובבית שלה קטור.
והאם? הסכמת?
אמרתי קודם אדבר איתך! אבל… שולמית כבר הזמינה כולם. האמא מכינה תפריט…
קֵרֶן עצמה עיניים ונשמה עמוק.
אמיר, אתה בטוח שאתה מבוגר? או שאתה רק משדר את רצונות של שולמית?
מה את מתחילה?
את מתחילה? בחיוך אירוני הראה קֵרֶן את הטלפון. ואני אף אחד לא התקשר אלי? זו הדירה שלי, לא תחנת מעבר של קרובי המשפחה שלך. שולמית רוצה לחגוג בבית שלי, אני צריכה לעזור, אפילו לאמא שלך, ובכל זאת לא שאלו אף פעם!
באותו רגע הטלפון של קֵרֶן צלצל.
אוֹ, נִקְדּוּק מַלְכּוּת לחשבה. אמא שלך, נפתחה היד של האישה לקראת אמיר.
אמיר, כבר אמרתי? קראה בקול של סבתא. תראה! יהיו עד עשרים אנשים. נתחיל בערב, אני אבוא סביב השעה שש בערב, יום לפני.
מה? בערב? חייכה הקוראת באיספק. לא, לא חתמתי על זה.
המתיני. עוד לא סיימתי. אמיר כבר יש לו רשימת קניות, הוא יבטיח לקנות הכל.
נניח זרקה קֵרֶן. ואיפה הכסף? איך נוציא על זה?
אמיר הבטיח לעזור, השיבה בקצרה תמר.
אוקיי. אז מה, אתם רוצים להפוך את הדירה שלנו למסעדה, ואתם משלם על החג? קֵרֶן כבר לא החזיקה במילים.
שולמית לא זרה לכם! קשה לעזור ביום אחד, לחתוך ירקות, סלטים, כריכים את אם הבית!
תמר, קראה קֵרֶן, רק עכשיו שמעתי על החג. לא נתתי אישור לחגוג את הולדתו של שולמית בדירתי.
את אומרת “הדירה שלי”. אתם, אמיר וקֵרֶן, נישואים. הכול שלכם משותף! ענתה האמא בחריפות.
אל תאמרי כך. אם הייתה דירה של אמיר, היית אומרת אחרת. אז הייתי רק… נישואית בת.
אל תדברי שטויות. זה נגמר. עד שישי צריך לקנות הכל, קראה תמר והפסיקה.
מה זה היה? שאלה קֵרֶן את בעלה אחרי הרצלת הצלצול.
די לשחק קורבן! אמר אמיר לבסוף. כבר אמרו לך שאת לא צודקת. תודיעי את הטעות ותפסיקי להתנגד.
קֵרֶן נדהמה. היא קמה, נגעה בארון ולקחה תיק ספורט גדול. אחרי כן הלכה לחדר השינה, פתחה ארון, והחלה בחשדנות לקפל חולצות ג׳ינס של אמיר.
בינתיים אמיר נחשב למנצח במצבו. פתח את המקרר בקול, שלף בקבוק בירה, סגר את הדלת והלך לסלון, שבו ישב לפני הטלוויזיה כאילו לא קרה דבר.
הוא חשב שקֵרֶן תתקרר, שהכל יחזור לשגרה. הוא פתח את המשחק, מצפה שהיא תבוא ותזמין אותו לארוחת ערב. אך הוא טעה.
חצי שעה לאחר מכן קֵרֶן עמדה במסדרון, תיק ביד, ולצידה תיק ספורט מלא בבגדי אמיר. אמיר יצא מהסלון לכיוון המקרר, אך ראה את האישה.
מה זה עוד? גיחך. איזה תיאטרון את מציגה?
קֵרֶן הביטה בו קרה:
זה לא תיאטרון, אמיר. זה הסוף. אינני רוצה יותר להיות צל בחיי, להיות רק שומעת בדירתי, רק רקע לתביעות של אימא שלך ושל אחותך. אם רוצה להיות בן טוב ואח חזור לאמא. תכינו יחד לחג, בטוחה שהיא תיתן לך פינה בסלון שלה.
את רצינית? הוא קרב אליה. אני לא אחזור.
בדיוק רצינית, הנהנה קֵרֶן. אני לא רוצה שתשוב. הסתפקתי. אם שלוש שנים לא למדת לכבד אותי העתיד לא יהיה טוב יותר.
קֵרֶן את לא תקרעי את הכול ברגע אחד!
איאפשר להרוס מה שכבר מתפרק.
אמיר נבך, איננו מבין שהקֵרֶן קיבלה החלטה סופית.
וכתבו, הוסיפה קֵרֶן, כל חולצותיך וג׳ינסים כאן. אין צורך להודות. צא מיד.
הוא רצה לומר משהו, אך קֵרֶן פתחה את דלת הכניסה. אמיר נעמד, מלא כעס, לחייכיו נצנצה אש. עדיין קיווה שקֵרֶן תיכנע, אך שלוותה שלוותו רק החריפה את זעמו.
טוב, אז! קרא. חושבת שתמצא מישהו טוב יותר? כאלה כמוני? אף אחד לא ימצא!
קֵרֶן נאנחה והזיזה צעד אחורה:
כאלה כמוך, באמת לחפש והאל יעזור.
את עדיין תצטערי! צעק אמיר, תופס את התיק. תתכופפי כשאת תביני שאין אף אחד שישאל אותך! בלי אותי את אף אחד!
אם “אף אחד” הוא אדם שחי בדירה שלו, עובד, לא משרת קרובי משפחה של בעלו ולא סובל גזענות, אז אני מברך להיות “אף אחד”.
אמיר יצא, וקֵרֶן נשארה לבדה. היא נשמה עמוק, הלכה אל החלון, דחפה הוילון וצפתה בכביש, כשהמכונית הישנה של אמיר נלקחת למזוודה של מונית.
—
החודשים חלפו. תהליך הגירושין היה רועש. אמיר ניסה להציב את קֵרֶן כקפיטליסטית וחמורה. המחלוקת העיקרית הייתה על הרכב שנקנה במהלך הנישואין. הוא טען שהוציא את הכסף בעצמו, וקֵרֶן רק נהגה בו.
כבוד השופט, כל הכסף אני העברתי, הרכב על שמי! הקיף. אשתי לא נתנה לי שקל!
קֵרֶן שלפה קובץ מסמכים, הציגה על השולחן קבלות בנק, העברות, חשבוניות. מצאה אפילו חוזה מראש פיקדון, חתום בינה.
איני מתבקשת לחלק את חלקו. אבל לא אתן את שלי, אמרה בבקשה.
בית המשפט נטה לצד הצדק.
אמיר הרגיש מקולקל. הרכב הפך ל״שלו״, ועכשיו הוא צריך למכור ולחלק את הכסף. הוא יצא מאלת המשפט עם פנים סוערות.
בבית, לא קיבל תמיכה, אלא סערת תביעות.
אתה טמטם? זעקה תמר. תן לה את הכל! רכב! דירה! משאלתך הייתה שצריך עורך דין נורמלי!
בנוסף, אמיר לקח הלוואה כדי לשלם את החג של שלומית במסעדה, כי “הוא תפס אותה עם הדירה”. עכשיו הייתה לו פינה קטנה מיטה קפלה בחדר של תמר.
קֵרֶן, בפעם הראשונה אחרי זמן רב, נרדמה בשלום. היא החלטה: היא עדיין צעירה כדי לא להיתקע במישהו כמו אמיר. גברים טובים יש סביב, העיקר להבין מתי מי מי.
