דנה מיהרה הביתה, ידיה כואבות מסלים מלאים מצרכים שהתנדנדו בתנועות מוזרות, כאילו כל עגבנייה מנסה לברוח מהשוק אל רחובות תל אביב. מחשבותיה התרוצצו כמו דגים בים; מה תבשל לארוחת ערב, איך תספיק להאכיל את הבנים, ומי בכלל יצליח לגרום לקטן ללמוד תורה ולסיים את שיעורי הבית אולי בעזרת נס גלוי.
עוד מרחוק הבחינה באמבולנס עומד מול הבניין, אורותיו מסונוורים את מדרכות הרחוב בן-יהודה. ליבה קפץ, האם יונתן, בעלה, שוב נפל מחולשה? אולי הפעם נדרש להגיע אמבולנס במהירות של סופה מדברית.
“האמבולנס בדרך לדירה חמש עשרה?” שאלה, קולה רעד מהתרגשות כשל דג זהב שנחנק במים רדודים.
“לא, לא,” הנהג השיב, קופץ בין מילים כמו ארנבת במדבר יהודה. “לאיזה גברת מבוגרת בדירה ארבע עשרה פתאום נהיה לא טוב”
דנה נשפה בהקלה. לא פנו אליהם, אלא אל השכנה שושנה אלדר. אמנם הצער שלה גדול, שושנה ערירית ומתקרבת לגיל שמונים, אבל לפחות בביתה שקט.
“אוי, לשושנה יש את החתולה שלה, אם יקחו אותה לבית חולים חייבים שמישהו ידאג לחתולה”, חשבה דנה וגררה רגליה הכבדות במדרגות, שלוש קומות בלי מעלית כאילו הן נמתחות עד הרקיע.
בכניסה לדירת שושנה התרחש מחזה מוזר דלת פתוחה לרווחה, אלונקה כמעט נמסה על סף הדלת, בעלה של דנה, יונתן, אוחז בגברת הזקנה והם רוקדים יחד ריקוד מוזר לצד החובש.
“עוד מעט הנהג יעלה, ואז נצליח להסתדר,” אמר החובש בטון של בימוי בתיאטרון יפו.
שושנה, ברגע שראתה את דנה, פניה אורו כמו חנוכיה מודרנית.
“דנוש, לוקחים אותי לבית החולים עכשיו. אני משאירה אצלך את המפתח תשגיחי לי על לולה. האוכל במטבח, השירותים שלה כבר נקיים, תחליפי בבקשה פעם ביום, כן? אולי עד ט”ו בשבט כבר אהיה בבית…,” לחשה והניחה בידה של דנה מפתח חלוד מעט.
“ברור שאני אשמור על לולה, תרגישי טוב וחזרי מהר,” דנה עטפה את ידיה של שושנה כאילו לוחצת תפילה בין אצבעותיה.
“שכבו, גברת, אסור לכן לזוז,” גער החובש בחיוך. “והנה עוד יד לעזור, קדימה כולנו…”
“חכי,” שושנה קראה, “דנוש, עוד דבר. על השידה במסדרון יש פתק עם מספר טלפון. אם קורה לי משהו, תתקשרי לבת שלי, צופיה. לא דברנו כבר שנים, התכסחנו, והיא בכלל לא יודעת…”
דנה הבטיחה, וכשהשכנים החרישו, הפתק ביד, ובדקה שלולה מתרפקת על הספה חתולה מתפנקת במזרח התיכון נעלה אחריה בשקט.
“תאר לך, יונתן, שכנים שנים באותו קומה, ואני בכלל לא ידעתי שלשושנה יש בת,” סיפרה לו כששב הביתה.
“גם אני אף פעם לא ראיתי אף אחד בא אליה. מה, אוכלים או ממשיכים לדון במערכות יחסים?”, פלט יונתן.
דנה נזכרה בארוחת ערב, נכנסה למערבולת משימות ביתיות, ערכה שולחן, השקתה בני הבית עד שנרדמה בעצמה, ואז, בחצות, התעוררה כשלפתע שוב צף בראשה הפתק עם המספר.
השעה הייתה כבר מאוחרת מדי לטלפון לאישה שאינה מכירה. מי יכניס זר לבית החולים בלילה?
למחרת, דנה חזרה לבדוק את לולה, החתולה סחררה סביבה כמו דחליל בגן משחקים וגרגרה לשתי דקות. דנה התלבטה לצלצל לצופיה או לא? החזיקה את הפתק כאילו הוא מפה סודית.
בסוף חייגה.
“שלום, צופיה? זו דנה, שכנתך לכאורה, אני גרה מול אמך. אתמול פינו אותה לבית חולים. אולי כדאי שתגיעי…”
“אני לא מעוניינת לגברת הזה!” קטע אותה קול נשי חד וקריר כמו קרחון באילת. “זו כבר שנים לא אמא שלי”.
“בחייאת! מה שקרה ביניכם קרה, אבל את תהיי שלמה אם לא תבואי? אולי היא לא תחזור בכלל…?”, זעמה דנה. “אני הייתי נותנת חצי מהחיים עוד פעם לשבת עם אמא שלי על קפה!”
צופיה ענתה בקרירות מדברית, “גב’ יקרה, זה לא עניינך.”
“חסרת לב! אני טיפלתי באמא שלי שש שנים. התייאשתי, בכיתי, והיום עשר שנים שהיא איננה תאמיני לי, מה הייתי נותנת שתמשיך להיות פה, אפילו מסרבת לזוז מהמיטה!”
דנה טרקה את הטלפון, זועמת.
“נו, לולה,” פנתה אל החתולה, “אם שושנה לא תבריא, תיקחי מקום אצלנו על הספה. ברוך, הכלב שלנו, בטח יגיב…קיוויתי הבוקר לשמוע חדשות טובות אבל שום שינוי במצב של שושנה.”
…הימים טסו, חנוכה חלף, ט”ו בשבט התגנב דרך הגרניום מהמרפסת ודנה ויונתן שומעים רעש בחדר המדרגות. יונתן נושא בידו עץ אשוח לא מסביר, עוטף אותו בסכה ירוקה כאילו הוא קורא פיוט.
“תחזיקי לנו רגע דלת!” קריאה מוזרה באוויר.
דנה פונה שתי נשים נכנסות, ולרגע הזמן עוצר. פתאום היא מזהה את שושנה! וואו, שושנה? שוחררת?
“כן, השתפר לי בפתאומיות ואמרתי, לבית אני חוזרת, אחרת בסוף תחפשנה אותי במצבות,” היא צוחקת, “הכירי זו הבת שלי, צופיה!”
צופיה מחייכת נבוכה ודנה קורצת, “נדמה לי שכבר דיברנו טלפונית”.
הכול עולים במדרגות בחיוך, צופיה אוחזת באמה, וכשהדלת נסגרת כמעט, לוחשת לדנה: “תודה שפקחת לי עיניים. מותר לי לבוא לקפה מאוחר יותר?”
“בטח,” דנה עונה בפליאה.
כעבור חצי שעה, צופיה בדלת, עוגת גבינה ביד. יושבות עם כוס תה וסיפורי מחילה.
“נשבעתי לא לדבר איתה עשר שנים, אפילו לא זוכרת על מה רבנו! אמא תמיד נכנסה בי מורה בתיכון וכנראה גם הפעם קיטרה לי על משהו ויצר הרע שלי קפץ קדימה. אמרתי לה דברים איומים…וזהו, ניתקנו. פתאום את התקשרת, ועוררת בי משהו. חשבתי, אם היא תלך העולם כולו יתרוקן לי…”
צופיה מספרת שבסוף, אחרי יומיים, הלכה לבקר. “את לא מבינה, אחרי שבאתי אליה חייכה והיא חוזרת אלי, יותר לא אעזוב.”
הודתה בנשיקה ונעלמה אל דירת אמה.
נו, מה אמרת לה? שאל יונתן בסקרנות מחלון המטבח.
“את כל האמת, פשוט,” ענתה דנה. “שוב, כמו בכל חלום, רק אמת יכולה להאיר לבבות. תגיד,” לחשה לבעלה, “אל תשכח להתקשר לאמא שלך. ואולי בכלל נלך לחגוג אצלה את ראש השנה? נשארה לנו רק אמא אחת לשני עולמות…”
