יעל הביטה במסך הטלפון. שני שלחה הזמנה לצ’אט הקבוצתי: “בנות, אני מחכה לכן בשבת בשש בערב בקפה ‘הרימון’. יהיה כיף!”
יעל בת שלושים. שני ילדים, בת נועה ובן איתי. גרושה. כיסא משרדי שזוכר את הגב שלה יותר טוב מכל גבר בשנתיים האחרונות. והנה ההזמנה הזאת, שהוציאה ממנה חיוך.
“איתי, אל תרוץ במסדרון! נועה, תלבשי גרביים, קר!” צעקה יעל, מצמידה את הטלפון בכתף.
בצד השני של הקו שני צייצה על הפתעות וקריוקי.
“יעל, את באה? מבטיחה שיהיה מעולה, ובלי המשפטים האלה שלך: ‘יש לי ילדים’.”
יעל נחרה.
“הילדים שלך, הבעיות שלך, הגירושים שלך, הגיל שלך… אחשוב על זה,” ענתה.
בשבת יוסי, בעלה לשעבר, איחר בשעתיים – הוא בא לילדים בסופי שבוע. נועה בכתה כי רצתה שאמא תעשה לה צמות “כמו של נסיכה”, ואיתי החביא את הנעל השמאלית. כשיעל סוף-סוף סגרה את הרוכסן בשמלה היחידה שעוד לא נראתה כמו שק, השעון הראה כמעט שש בערב.
“אסע. לפחות לשעה.”
בקפה התנגנה מוזיקה. הבנות מהנהלת חשבונות כבר לגמו שמפניה, ומרב ממחלקת מכירות סיפרה על הבחור החדש שלה בטון כאילו היא מגנה על תזה בנושא “האושר שלי, שכולכם חייבים לראות”.
שני ראתה את יעל, צווחה וזינקה לחבק.
“באת! איזה יפה את! שבי, עוד מעט יביאו עוגה.”
יעל התיישבה לשולחן, לקחה כוס מיץ. הקשיבה. הנהנה. חייכה במקומות הנכונים.
ליאת מהמחלקה הסמוכה, בלונדינית גבוהה עם פרצוף תמיד לא מרוצה, רכנה אליה:
“ואיפה שלך?”
“גרושה. כבר שנה,” אמרה יעל בשלווה.
“אוי, סליחה. לא ידעתי. לילדים קשה, נכון?”
יעל סיימה את המיץ. התחילה מוזיקה איטית, מוכרת. מישהו הוזמן לרקוד. יעל נשארה לשבת. שני, בעלת השמחה, התיישבה לידה, כבר קצת שתויה ומשום כך רצינית בצורה לא אופיינית.
“יעל, למה את עצובה?”
“אני לא עצובה. אני עייפה.”
“זה אותו דבר כשאת בת שלושים עם שני ילדים ובעל לשעבר שבא רק לפי לוחות זמנים.”
יעל הופתעה מהדיוק.
“גם את גרושה, או מה?”
שני צחקה: “לא. אבל אני קשובה. תקשיבי… ביקשתי מהזמר לשיר שיר אחד. בשבילך.”
יעל לא הבינה, אבל הנהנה.
הבחור במיקרופון לקח אקורדים. ופתאום זרם משהו ישן, מה שניגנו ברדיו כשיעל למדה באוניברסיטה. שיר שלעולם אל תגיד להתראות – שהתנשקו איתו על הספסל ליד המעונות עם יוסי. מילים מטופשות. יעל כיסתה את פניה בידיים. לא מבושה. אלא מזה שמישהו זכר איך היא הייתה. לפני “הילדים שלך”.
“אני לא הזמנתי את השיר הזה,” לחשה.
שני משכה בכתפיה: “אולי הוא עצמו. אולי את מוצאת חן בעיניו. את לפעמים מסתכלת במראה, יעל?”
היא לא הסתכלה. אבל עכשיו הרימה עיניים. הבחור במיקרופון חייך. זר. צעיר. לא יודע כלום על החיים שלה. יעל ניגבה את הלחיים במפית, לקחה כוס שמפניה וחייכה בחזרה. לא החיוך המשרדי השגרתי, אלא אמיתי.
אחר כך שלחה ליוסי הודעה: “אני מתעכבת. הילדים נשארים אצלך הלילה. זה לא נתון לויכוח.”
ונשמה. לראשונה מזה זמן רב, נשימה עמוקה.
העוגה הוגשה בדיוק בתשע. יעל אכלה שתי חתיכות ולא ספרה קלוריות. שני לחשה באוזן:
“את יודעת, הזמנתי אותך כי את היחידה שלא דיברת על הדוח שלי בישיבת צוות.”
“הדוח שלך היה בסדר,” משכה יעל בכתפיה.
“בדיוק. את היחידה שבאמת מקשיבה. לא מעמידה פנים.”
יעל חזרה הביתה באחת-עשרה בלילה. הדירה הריקה הריחה משקט. בהתחלה רצתה לבכות כי הגרביים של איתי לא היו מפוזרים במסדרון והסיכה של נועה לא מונחת על השיש במטבח.
אבל אז היא פשטה את השמלה, חלצה תה, חיברה את האוזניות וניגנה את אותו שיר. והבינה שבית זה לא רק רעש של רגליים קטנות. זה גם השקט הזה, שבו אפשר סוף-סוף לשמוע את עצמך.
“לא היה ערב רע,” חשבה יעל ונרדמה עם חיוך.
בבוקר הגיעה הודעה ממספר לא מוכר: “את תהיי היום במצגת? אני אותו זמר מהקפה – דרור. אפשר לכבד אותך בקפה? סתם ככה, בלי סיבה.”
יעל הביטה בטלפון והקלידה: “אהיה. קפה שחור, בלי סוכר. ותודה על השיר.”
שבועיים ראשונים הכול היה כמו בסרט. דרור חיכה ליעל אחרי העבודה עם זר פרחים. הוא שר לה בקפה כשהיה מעט אנשים, והביט בה כאילו היא האישה היחידה בעולם. יעל נמסה. ונעלמה.
קודם פעם בשבוע. אחר כך כל יומיים. ואז אמא הפסיקה להסתיר את חוסר שביעות הרצון.
“יעל, על מי את משליכה את הילדים? יש לי עניינים משלי. יש לך, אגב, עבודה.”
“אמא, אני מתחננת, איתי כבר ישן, נועה הכינה שיעורים. אני לשעתיים.”
“לשעתיים היא… כל השבוע לשעתיים. אני מכירה את ‘שעתיים’ האלה. גבר?” – יעל שתקה.
“ומאיפה הוא? מהקפה ההוא?” אמא כיווצה שפתיים. “זמר מסעדות… יעל, את בחורה חכמה, בגיל שלושים עם שני ילדים את תופסת בכל מי שמסתכל עליך בחום. רק שכולם מאותו תבנית. היום הוא שר לך, מחר לאחרת.”
“אמא, תפסיקי!” יעל זרקה את התיק על הספה. “את לא מכירה אותו.”
“ואת… כמה את מכירה אותו? חודש? חודשיים? מי שראה גברים בחיים שלו ראה –” היא טרקה את הדלת.
דרור היה שונה. הוא זכר איך קוראים לנועה ושאת איתי מפחד מחושך. הוא אמר שלא אכפת לו ילדים, שהוא יחשוב איך לסדר את החיים.
יעל כמעט האמינה.
בערב ההוא החליטה לעשות הפתעה. דרור אמר שהוא מופיע עד עשר ואחר כך פנוי. יעל השאירה את הילדים אצל אמא, זו גלגלה עיניים אבל לא סירבה, ונסעה לקפה בלי הזמנה. היא נכנסה לאולם. חייכה לברמן המוכר. הסתכלה על הבמה.
דרור לא היה שם.
הוא עמד ליד עמוד ורקד. לא ואלס, סתם השתטה, אבל בקצב המוזיקה – עם אישה יפה. גבוהה. רזה. בשמלה צמודה שעלתה כמו משכורת חודשית של יעל. השער שלה היה מסודר בצורה מושלמת, הצחוק שלה רם וחופשי.
דרור צחק גם. ואז לקח את ידה, והם נעלמו מאחורי דלת עם שלט “כניסה לשירות”.
יעל עמדה באמצע האולם. מישהו נגע בה בכתף, התנצל. המוזיקה המשיכה להתנגן.
“כולם מאותו תבנית” – נזכרה בדברי אמא.
היא הסתובבה ויצאה. לא טרקה דלת. לא בכתה. פשוט התיישבה במונית ואמרה את הכתובת… ליד הכניסה עמד יוסי. בז’קט ישן, עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים, כועס ופרוע.
“יעל! למה את לא עונה לטלפון? אמא שלך מתקשרת אלי כבר חצי שעה! אבא בבית חולים. התקף לב. היא השאירה את הילדים לבד, וביקשה ממני לבוא אליהם.”
יעל תפסה את החזה.
“מה? איך? הוא הרי…”
“אני לא יודע איך. תזמיני מונית. אני אשב עם הילדים.”
היא חייגה באצבעות רועדות לאמא. זו בכתה בטלפון.
“אבא בטיפול נמרץ. תבואי עכשיו.”
“אני כבר בדרך. אמא, הוא יצליח לעבור את זה?”
“הרופאים לא אומרים כלום.”
כל הלילה יעל ואמא ישבו במסדרון בית החולים. בשמונה בבוקר יצא רופא עייף מהדלת.
“המשבר חלף. בעלך חזק. עוד חצי שעה, לא הייתי מתחייב. אבל עכשיו הכל יהיה בסדר. מנוחה, דיאטה, בלי לחצים.”
אמא פרצה בבכי. יעל חיבקה אותה, וכך עמדו שתי נשים שכמעט איבדו את הגבר הראשי בחייהן. בדרך חזרה במונית הביטה יעל מהחלון. שמש השחר פרצה בין בנייני הרכבת. היא נזכרה איך דרור ליטף את לחיה, הבטיח ים וטיולים. מצחיק. ים… ואבא שכב בטיפול נמרץ בזמן שהיא הייתה בקפה.
“נמאס לי מהמסיבות המטורפות האלה.”
בבית היה יוסי, גם הוא לא ישן, ניכר במראהו.
“יוסי,” אמרה בשקט. “תודה שבאת, שהיית עם הילדים.”
יוסי שתק דקה. אחר כך דיבר במבוכה, כמו תמיד כשזה נגע לרגשות.
“יעל, אני בלעדייך… הילדים צריכים אבא. לא רק בסופי שבוע. בקיצור, בואי נגור ביחד. מההתחלה, כמו פעם. את עייפה. הילדים מתגעגעים. וגם אני מתגעגע הביתה, לקטע שלך כשאני לא מוריד נעליים.”
יעל צחקה דרך דמעות. היא ניגשה אליו ונחה על כתפו. לקחה את ידו. כף יד מחוספסת, מוכרת, חמה. לא זו שהחזיקה מיקרופון והבטיחה ים. אלא זו שהחזיקה עגלה, החליפה צמיגים באוטו שלה.
“בוא ננסה,” אמרה יעל. “אבל אם שוב לא תשטוף את הכוס שלך, אני ארביץ לך עם כרית.”
“בסדר.”
הילדים קפצו מהחדר, איתי נתלה על יוסי וצעק: “אבא!” נועה קודם הסתובבה, אבל אז ניגשה ואמרה בשקט: “אתה נשאר? להרבה זמן?”
יוסי כרע על ברכיו: “לתמיד, נועה. אם תקבלו אותי.”
בערב, כשהילדים ישנו, יוסי שטף כלים, יעל הוציאה את הטלפון ומחקה את ההתכתבות עם דרור. אף הודעה לא הגיעה בכלל.
“אמא צדקה,” חשבה יעל. “אבל היא לא צודקת בדבר אחד. לא בגיל שלושים, לא בילדים, לא בגירושים. אלא במי שאת בוחרת. אני בחרתי הבטחות יפות. אבל הייתי צריכה לבחור עיניים עייפות וכוס מלוכלכת בכיור.”
היא ניגשה ליוסי, חיבקה אותו מאחור, נחה את האף בכתפו.
“מה?” שאל.
“כלום. פשוט טוב שאתה בבית,” וזה היה יותר מכל השירים שבעולם.
