בוא איתי! היום חצרי ריקה מּכלב. תהיה השומר הטוב לא אפגע בך! קפצתי על האופניים ונסעתי לכפר. בדרך העיניים של יואב הזקן סורבות שוב ושוב אבל אף אחד לא רץ אחריו.
היא הייתה כלב אחר בדיוק כך מדברים על אנשים אחרים היא הייתה בדיוק כך.
פעם, לפני שנים רבות, יצא יואב הזקן ליער לחפש אגוזים, ומצא גורכלבבוגר. רק אלוהים יודע איך הילד הזה נחת ביער העמוק.
הוא משוטט בשקט בין העצים, רטוב מהגשם, ללא רצועה יואב נזף והתקרב.
חסר חן, לא יפה במיוחד אבל עדיין מבטו של היופי הבלתיפשוט ננעץ בעיניו החומות לא של גור, אלא של חיה חכמה. יואב חשב לרגע.
בוא איתי! היום חצרי ריקה מּכלב. תהיה השומר הטוב לא אפגע בך!
קפצתי על האופניים ונסעתי לכפר. בדרך יואב הביט לאחור פעמים רבות, אך אף אחד לא רדף אחריו. הזקן שכח כמעט את המפגש היערני.
הוא טיפס על חוותו. החווה של המשפחה הייתה מרשימה: שלושה חזירים קטנים, חזירה עם עשר חזיריבר, פרה בשם מילה, עשר תרנגולות, שש ברווזים עם גוריהם, וחתול בשם פלוטו
יואב קלע סיגרייה ידנית לא אהב את החנויות, פתח את השער וסגר לבסוף ליטף את עצמו בצל הצלחת, ישב על ספסל ליד הבית. פתאום
ממול נצפו עיניים חומות מבט חד כך שהזקן לא ידע מה לעשות.
טוב, נלך לחצר? אחרי הפסקה ארוכה, גורהכלב חזר צעד אחורה ונעלם באפלה.
זה נמשך לא יום ולא יומיים העיניים החומות הציצו עליו כל ערב, כאילו חיפשו נשמה קרובה
יום אחד, כשיואב ישב על הספסל והקלף סיגרייה, היא האורלי נקרבה, ריחנה אותו ושכבה ליד רגליו.
יואב לא היה אדם רגיש במיוחד, הוא התייחס לבעלי החיים כאל משא. לא היה יודע כמה חזירים, פרות, תרנגולות ובעליחיים נוספים הוא רץ לו.
הכלב נדרש לשומר, החתול למקצה עכברים הוא שכח כמה כלבים נכחדו בחייו: מרושעים, חולים, מבולבלים. החבית בחצר נותרה ריקה.
בתחילת הקיץ ברק נופל מהשמים. הווטרינר אמר קרצפת ולא היה עצבנות באף אחד. יואב אדם קשוח, חסר דמעות
ואשתו, קתרינה, הייתה אף יותר חזקה. כל הכפר זוכר איך היא באה על חזיר בעיניים של בריח עם מקל, רק כי היה משחק ומתלהב.
יואב נשף עמוק, הביט בגורהכלב שהשתרע ליד רגליו. העיניים החומות נצפו ברצינות
טוב, חיה, נראה שהחלטת להישאר איתי? אז שמעי אוכל אותך פעמיים ביום, מה שהאל ייתן אבל לא אפגע בך. יש לנו מחסה חם. מתימתי אשחרר אותך בחופש הלילה, למספר שעות תהיה שומרת החצר! שאף זר לא יעבור בלי פחד! אם את מסכימה, בואי איתי!
וכך התחיל דרכה החדשה. יואב קרא לה אורלי. מאיפה הוא שמע את השם המיוחד והמתוק הזה נשארת השאלה. עכשיו לאורלי היה מחסה חמים, חווה גדולה ושרשרת.
הזמן עבר, והגור הלאמקצועי הפך לכלב עצום, יפה וגדול, ששכן בכפר כולו. אפילו חזרו לשמוע שמו אולי במשפחתה של אורלי היו זאבים
היא הייתה יפה בצורה מרהיבה ולא רגילה. ההרגלים שלה לא היו כלביים בכלל. לא ניבטת בזנב, לא נלקחה ידיים בליקוק.
כאשר יואב, או קתרינה, או קרוביה מתקרבים, אורלי נשארת רגועה, מביטה בעיניים חכמות.
הזרים לא סיבול של נביחה אלא שלוחה עמוקה. רק ביום, כך שהמחסה הועבר מהחצר לגינה, כדי שהשכנים לא יפחדו מהשער.
בלילה, יואב לעתים משחרר אותה מהשרשרת ואומר:
שלוש שעות אחזור, תחזיקי כאן! ראתה, המגבות מפחדות ללבוש אותך בבוקר! אל תיגעי במישהו! שלוש שעות!
היא מעולם לא נשכה, לא הפחידה אף אחד אולי היו לה עניינים אחרים ובכל פעם יואב מצא אותה במחוֹן, כיבד אותה מאוד אולי הוא פשוט לא ידע אחרת.
הגור של אורלי נולד במקביל, כמו שצריך, אבל המוזר הוא שהולכים לכפרים אחרים כדי להביא גוריכלב. למרות הפחד, גוריהכלב נרקעים כמו פסקאות חמות.
יום קיץ רגיל. אחרי ארוחת בוקר, אורלי שכבה ליד המחסה, נהנתה משמש חמה והביטה בעיני, בעין אחת, בילדה קטנה בשם מרים שמשחקת בחול תחת צל עץ גדול ליד השער, ובעין השנייה קוראת קתרינה שזוחלת בגינה.
מרים רק בת שלוש, הורים מביאים אותה לכפר בסופי שבוע. פתאום היא רצה אל אורלי, זרו ידיים:
אורלי! אורלי!
לב הכלב נפתח משמחה אהבה לילדה האנושית! באותו רגע, אורלי שמרה על מרים, על קתרינה ונרדה לשינה.
היא התעוררה מריח גבינה שמגרדת באף בעזרת ציפורנים. העיניים נפתחו. החתול פלוטו ישב מול פניה וקרא בקול חנוק:
תעשה משהו! מרים עומדת לטבוע!
אורלי הביטה מעבר לגדר. מרים לא הייתה בחול, לא במזח, לא ליד העץ. היא הסתכלה על החתול.
היא שם ליד האגם. היא מחפשת את השחייה שלה! עזור לה! אף אחד לא שומע אותי! אההההה!
היא השמיעה את קול הצעוק! היא ניבחה בקול רם, כמו שמעולם לא ניבחה קפצה, נחתה, נפרצה מהשרשרת
קתרינה נעמדה, הסתכלה על הכלב:
היא באמת מאבדת שפיות, החיה חשבה, והמשיכה לעבוד בכרוב.
ואז אורלי הצביעה והצפינה. קריאה זועמת של זאבה רודפה את הכפר, כל כך חזקה שכיסת השיער של כולם נרטבה.
אורלי המשיכה לצעוק, והכאב בקול היה בלתי ניתן לתיאור
רק כשהשמעו את הצעקה, קתרינה הבינה שמשהו נורא קורה ופרצה לחפש את מרים והקול של שכנים, של אלוהים, התפזר מכל החצרות.
מרים נצלה ברגע האחרון, נמשכה מהמאגר הקטן שליד הבתים.
הקול היה במרחב המונית הגיעה הורים של מרים בכהו והתרגשו יחד
בערב כולם נרגעו, והגיעה אל אורלי משלחת שלמה: אביה של מרים, אליאל, אשתו וסבא יואב.
אליאל ישב לפני אורלי, חצי מתחתיו, והתחיל לדבר:
תודה לך על שהצלת את בתי! תודה לעולם לא אשכח! אני מזמין אותך לחיות איתי! יש לי בית בעיר, יהיה לך מרתף גדול. אוכל אותך בטוב, אתן לך הליכות רבות, אוכל טעים!
אורלי הביטה בעיניים חומות והשתקה. אחר כך ניגשה והניחה את ראשה על כתפו של אליאל למספר שניות
ולבסוף חזרה אל יואב, גרם לבן על רגליו, הוא נעמד כאילו קבור ולא ידע איך להגיב למגעים האלו דמעותיו גברו, אך הוא נשאר קפדן.
אהבו את הסיפור, השאירו תגובות! קרא הקול במרחק.
