נעם, חכה! צרחה יערה לחלון הפתוח.
אבל הבחור שלה כבר לא שמע אותה.
הוא כבר התיישב ברכב שלו וסובב את הסוויץ’. יערה חטפה את הטלפון ורצה לדלת.
תוך כדי הריצה במדרגות, מהקומה הרביעית עד לקומת הכניסה, היא ניסתה שוב ושוב לחייג אליו אבל נעם לא ענה.
באותו רגע היא חשבה רק על דבר אחד: “רק שלא ייסע!”
כנראה שגם בשמיים שמעו אותה. כשהתפרצה סוף סוף החוצה, נעם עוד חימם את הרכב.
כשראה אותה בלי מעיל, הוא פתח את החלון מופתע: “מה קרה? את נראית לבנה כמו סיד!”
יש לך… יש שם…
יערה השתנקה ולא הצליחה אפילו להסביר. במקום, היא פשוט כרעה ברך והשתחלה מתחת לרכב.
לא היה אכפת לה מהשלוליות ומהקור. בוץ ושלג על הברכיים? שתישרף הכביסה העיקר להציל!
כשהגיחה החוצה עם חתול אפור, רזה ומדובלל בידיים, נעם עמד שם עם פרצוף המום.
יערה, מה את עושה? מה את עושה לי פה מופע? אני ממהר לעבודה!
היה לך חתול מתחת לרכב, ראיתי במקרה מהחלון. פחדתי שתיסע ו…
חתול?! את על זה קפצת ככה? נו באמת…
מה, לא מגיע לו לחיות? הסתכלה עליו במבט מופתע.
יכלה לברוח כששמע מנוע, לא? מה את דואגת פה כל כך?
הוא אפילו לא מצליח למלמל מיאו. לך, תסתכל עליו ענה יערה בעדינות.
טוב, יאללה, הצלת חתול כל הכבוד. תחזרי הביתה, קחי שוקולד מהקערה ותכתבי איזו פוסט. אני חייב לרוץ. נדבר בערב.
יערה עמדה שם עם החתול ביד. שותקת. הולכת ומבינה שמישהו כל כך חסר רגש לידה. מעולם לא שמה לב כמה הוא קר.
היא הסתכלה לחתול בעיניים. הוא מאוד חלש. בקושי מסתכל בכלל. אבל הוא מסתכל עליה… ובהחלט ניכר שם משהו שמזכיר הכרת תודה. בטוח. תודה.
היא חזרה הביתה, התלבשה מהר, לקחה איתה מזומן, והזמינה מונית.
לאן נוסעים? חייך הנהג.
אמרתי בטלפון, וטרינר. כמה שיותר מהר.
לקליניקה וטרינרית? בטח, אני דווקא מכיר אחת ממש טובה, אם את לא חייבת אחת מסוימת.
תביא אותי לטובה ביותר.
אין בעיה, את והחתול בדרך למקום שאנשים שם עושים ניסים באמת.
כבר חמש עשרה דקות אחרי זה יערה ישבה ומחכה לתורה במרפאה. מלא אנשים שם, והכול עם חיות.
מה קרה לחתול שלך? שאלה אותה סבתא מתוקה עם כלבלב קטן ביד.
מצאתי אותו מתחת לרכב. לדעתי, בילה שם את כל הלילה בקור…
בקור כזה?! נזדעזעה הסבתא את רוצה לעלות לפניי? אני ותמיר פה לסתם בדיקה ואת צריכה טיפול דחוף.
את בטוחה? תודה רבה!
מה השאלה, גיבורים כמוך קודם.
יערה נכנסה לוטרינר, התחילה להתנדנד על הכסא מרוב לחץ, בזמן שהוא בדק את החתול.
לאחר הבדיקה הראשונית, היא נאלצה להמתין לעוד בדיקות. הזמן נמתח כמו מסטיק.
נעם ניסה להתקשר כמה פעמים היא לא יכלה לדבר, הורידה את השיחה כל פעם.
טוב, תקשיבי אמר הוטרינר בקול מהורהר הבנתי שמצאת אותו ברחוב?
כן, מתחת לאוטו. לא יודעת כמה זמן היה שם, אבל נראה שהיה לפחות לילה אחד.
יש לו כוויות קור וגם עוד דברים. חשוב שיהיה ברור זה הולך להיות טיפול ארוך ולא זול. את מוכנה לקחת על זה אחריות? אם לא, עדיף שנמצא לו בית אחר.
יערה שתקה, מביטה בעיני החתול. והחתול פשוט הסתכל חזרה. בלי לבקש, בלי להתקרבן רק הבנה עמוקה: “אם תוותרי, אבין הכול.”
אני מוכנה! אמרה בהחלטה. אטפל בו כל עוד הוא יצטרך. כל החיים, אם צריך.
יופי, חייך הוטרינר נשאיר אותו פה שבועיים, אחר כך תקבלי הוראות לטיפול המשך.
תודה רבה לכם, כמעט ובכתה.
משתמשים נדירים את, תגידי תודה לעצמך.
יערה נפרדה מהחתול ליטפה אותו והבטיחה לו שתשוב לקחת אותו.
איכשהו החתול האמין לה. אפילו הצליח להוציא ייללה קטנה כשהלכה.
בערב חזרה עייפה, קדחת לאוכף. רק ליפול לישון. אבל נעם חיכה לה בבית. הוא לא נראה מרוצה במיוחד…
איפה היית כל היום? התקשרתי אלייך ואת לא עונה!
היה לי יום מטורף, פלטה בעייפות, מתפשטת בכניסה ומזיזה את הנעליים שלו שפוזרו לכל עבר.
מה כבר עשית? היה לך חופש היום… מה כל כך התעייפת?
הייתי במרפאה עם החתול שמצאתי הבוקר.
איזה חתול?! את רצינית?
זה שמצאתי לך מתחת לרכב. ואם לא הייתי עוזרת הוא היה מת.
ומה איתי? הגעתי רעב ולא היה כלום!
נעם, אתה גבר בן שלושים יש במקפיא קובות, יכולת לחמם… מבינה שאתה רגיל לאוכל אחר, אבל אם היית גווע, לא היית מחכה…
קובות?! מה, אני צריך לאכול קובות? ומה איתי, עבדתי כל היום!
יערה חנקה אנחה, הלכה בשקט למטבח והכינה לו את הארוחה שהוא אוהב.
הוא לא טרח אפילו להגיד תודה… לא מגיע לו, אבל לא היה לה כוח לריב.
אחרי שבועיים שחררה את החתול מהאשפוז והביאה אותו הביתה.
היא קנתה לו הכול מראש, אבל לא סיפרה לנעם. חששה מתגובתו. חשבה שאולי פשוט יקבל הרי הדירה שייכת לה, והוא לא בעלה, אפילו לא מציע לה. לא מצאה סיבה להסתיר.
אבל לא. נעם נכנס לבית, ראה את החתול, ועשה לה סצנה רצינית.
הכנסת חתול רחוב הביתה?! את השתגעת?!
נעם, תירגע. הצלחתי להציל אותו והוא צריך אותי.
כמה השקעת עליו? וכמה עוד תבזבזי?
זה הכסף שלי. אתה לא קונה אפילו לחם, אבל לא מדווח לי על כל שקל.
יש לי הוצאות על הרכב, וגם בעבודה יש לי משבר, אל תעבירי אליי נושא זה לא בי! החתול הזה הוא הבעיה.
קוראים לו מֵירוֹן.
גם נתת לו שם? את צריכה פסיכולוג!
אותו ערב, יערה הלכה לישון בסלון. טוב שיש לה דירה עם שני חדרים.
בלילה חשבה כבר כמעט שנה הם יחד, אבל משהו התקלקל. הוא נהיה עצבני, מעליב, מדבר מכוער. הדגל האדום הראשון.
החליטה בכל זאת לתת עוד צ’אנס. מגיע לכל אחד.
אבל לא, נעם לא שינה כלום. נשאר אותו נעם מלחמות על החתול כל יומיים, מציע לזרוק אותו החוצה. לא יכלה יותר. יום אחד פשוט אמרה:
נעם, אין פה אהבה. שלך אליי, וגם לא שלי אליך. עדיף שנסיים.
מה? את זורקת אותי בגלל חתול?!
אתה לא מסוגל לקבל את זה שחתול איתי אז אין טעם שנחייה יחד. עדיף לך מישהי אחרת, ולי שקט.
היה לה יום חופשי, לא יכלה לבחור זמן טוב יותר.
נעם ניסה עוד לרכך אותה, אבל כל פעם שהיה מזכיר את החתול קפץ עליו הקריז. יערה הייתה רגועה. זה לא זה.
למחרת הוא ארז הכול, טרח לאט, כאילו יעבור משהו. יערה שתתה תה במטבח, ופתאום קיבלה טלפון מהמשרד:
יערה יקרה, אני יודעת שביקשת חופש, אבל אנחנו אבודים בלעדייך.
מרים, עכשיו באמת לא מסתדר… יערה חצי יצאה מהמטבח, ראתה את נעם דוחף הכל לתיקים.
רק שעה, מתחננת. באמת לא מסובך, תחזרי מהר.
היא נאנחה, שתתה את התה, יצאה. הסבירה לנעם שהמפתחות שישאיר בתיבת דואר. הוא רק הנהן, מבט מלא כעס. לא נעים.
בעבודה לא עיכבו אותה. אחרי ארבעים דקות הזמינה מונית.
נו, איך הולך עם החתול? חייך הנהג, אותו אחד מהבוקר.
תודה, משתפר. אפשר יותר מהר?
בטח.
הגיעה לבניין, בדקה את התיבה המפתחות לא שם, וגם הרכב של נעם איננו.
“יכול להיות שעדיין כאן?” חשבה.
עלתה במהירות, פתחה את הדלת. הדירה ריקה מחפצים שלו. לא מחשב, לא כלום.
אבל מירון, והקופסה שלו, אינם.
התרוצצה בדירה, קראה לו, הבינה נעם חטף אותו. בשביל מה?
חייגה בזעם: נעם, מה עשית?! למה לקחת את מירון?!
הפתעה! כשתתחנני, אולי אחזיר. נשחק קצת, הא?
מה, השתגעת? הוא צריך אוכל מיוחד, זה מסוכן!
הוא ניתק, ולא ענה שוב.
איפה הוא מתחבא עכשיו? יערה התיישבה על הרצפה, בכתה בלי הפסקה.
החליטה ללכת מחר למקום העבודה של נעם אולי שם.
הוא לא היה. הבוס אמר: “נטל חופש לכמה ימים. מה קרה?” יערה סיפרה בגדול, הוא הבטיח לדבר אתו אם יצוץ. היא ניסתה עוד להתקשר, כלום.
פתאום שמעה קול מוכר: צריכה טרמפ?
הביטה הנה הנהג שלה שוב, מזמין לנסיעה. הרגישה מיואשת, אבל קפצה.
בדרך שוב צלצל הטלפון, מספר לא מוכר.
זו יערה?
כן…
אני אפרת. את אולי מכירה את נעם, הוא אצלנו חבר של בעלי, ביקש ישון פה כמה ימים. הוא הביא את החתול שלך…
מירון איתו?! רק אל תאכילו אותו יש לו תזונה מיוחדת!
הבנתי. הוא בקושי אכל. אבל בעצם, הרגשתי לא בנוח. החתול בוכה כל הזמן. ולא מגיע לו. אפשר לבוא לקחת אותו? נעם בחוץ עכשיו.
כן! תני כתובת, אני באה עכשיו!
הסבירה לנהג, הוא שתק, ואחרי חמש דקות של פניות חדות ושל חצי התקפי לב עצר מתחת לדירה.
עלתה בריצה, דפקה בדלת, ותוך שניה כבר החזיקה את מירון בחזרה מהודהמת ותודה עצומה בלב.
כשבניין הדירות שממנו היא חילצה את מירון פינה את שדה הראייה, הצליחה סוף סוף לנשום.
כל הנסיעה בכתה מאושר, התרגשה מהאנושיות של כל אלה שפגשה: הסבתא בקליניקה, הנהג, אפרת שבביתה מצאה החתול מקלט.
תרצי שאשאר איתך קצת, ליתר ביטחון, הציע הנהג.
בטח, תודה, עניתה בשקט.
באותו יום הזמינה מנעולן. וִיקְטוֹר, נהג המונית, ישב לידה בזמן שמירון קפץ לו על הברכיים וגרגר בשמחה.
יערה כל כך הודתה לויקتور, על כל הטוב, על שהחזיק אותה. וככה, איכשהו, כאן נגמר הסיפור שניהם, היא ומירון, בצוותא, עם אנשים טובים סביבם.
מה שהיה ברור החברות של יערה וויקטור תזרום הלאה אל אהבה של ממש.
ומה לגבי נעם? יצא מהדירה שבה התחבא, אחרי שאשת החבר סילקה אותו. החבר שלו התעצבן מהאופן שהתנהג, גם העניק לו אגרוף למזכרת.
ולא עברו יומיים גם מקום העבודה שלו ביקש ממנו לקום וללכת.
“קח אחריות על החיים שלך,” אמרו לו.
וברור כל העניין הזה כי אי אפשר כך לחיות. צריך לאהוב בעלי חיים, ואם לא לפחות תתייחס בכבוד. אחרת החיים חוזרים אליך.
שתהיה לכולנו שנה טובה עם אנשים טובים, ואהבה בלב.
