רוני ליקקה את הקרם הלבן מהכפית.
— גברת ברק, את עכשיו פנסיונרית. אין לך באמת על מה להוציא. איתי ואני החלטנו לצמצם את התמיכה.
על השולחן עמדה עוגה במאה ושמונים שקל, שנקנתה מהקצבה של נורית.
נורית הביטה בספל הריק. התה כבר מזמן התקרר. בתוכה נשמע קליק יבש.
— כלומר “לצמצם”? — שאלה נורית.
רוני הניחה את הכפית. ניגבה את השפתיים במפית. התנועות היו איטיות, של בעלת בית.
— פשוטו כמשמעו. אתמול נכנסה אליך הקצבה הראשונה. אלפיים ומאה שקל. החשבונות שלך חמש מאות. לאוכל נשאר לך יותר מהמספיק. בשביל מה את צריכה יותר?
איתי ישב לצדה. הביט בצלחת. דקר במזלג את שאריות העוגה.
— איתי, גם אתה חושב ככה? — שאלה נורית.
הבן משך בכתף.
— אמא, יש לנו משכנתא. הלוואה לרכב. רוני צריכה טיפולי שיניים. את יושבת בבית. את לא צריכה כרטיס חופשי־חודשי וגם לא בגדים חדשים.
נורית משכה אליה מפית נייר ולקחה עט.
— אני יושבת בבית. עם הילדים שלכם.
— את סבתא! — התפרצה רוני. — זאת השמחה שלך!
— אלף וחמש מאות שקל ששלחתם לי כל חודש — כתבה נורית על המפית — לא היו עזרה. הם היו תשלום על העבודה שלי.
רוני צחקה קצר. לא משמחה. מכעס.
— נו, נדלק המונה. איזו עבודה? את יושבת עם הנכדים של עצמך!
— ארבעים שעות בשבוע. חוץ מזה אני אוספת אותם מהגן. חוץ מזה אני מכינה להם ארוחת צהריים מהמוצרים שלי.
— ילדנו לכם נכדים! — הקול של רוני עלה.
— רוני, אתם ילדתם אותם לעצמכם.
איתי השליך את המזלג על השולחן ברעש.
— אמא, אל תתחילי. רוני צודקת. לשלם לאמא שלי על זמן עם נכדים? זה לא יעלה על הדעת. לא נעביר יותר כסף. נקודה.
נורית קמה בשקט. הלכה לשידה. פתחה את המגירה העליונה. הוציאה מפתחות.
ניגשה לשולחן וזרקה את המפתחות לפני הבן. צרור המפתחות נפל על הצלחת ברעש מתכת.
— מה זה? — איתי קימט את המצח.
— המפתחות לדירה שלכם. אם אני עכשיו רק סבתא אוהבת ולא מטפלת בחינם, לוח הזמנים שלי משתנה.
רוני התכסתה בכתמים אדומים.
— איך אני אמורה להבין את זה, גברת ברק?
— מאוד פשוט. מהבוקר אתם לוקחים את אורי ונועה לגן בעצמכם. ימי מחלה אתם לוקחים בעצמכם. סופי השבוע הילדים אצלכם.
— אני עובדת! — נבחה רוני.
— גם אני עבדתי. ארבעים שנה במפעל. עכשיו אני נחה.
נורית ניגשה לדלת הכניסה ופתחה אותה.
— סיימתם תה? סיימתם עוגה? היציאה שם.
איתי קם ראשון. פניו אדומים. חטף מהקולב את המעיל.
— את עוד תצטערי, אמא. תתקשרי כשנהיה לך לבד.
נורית לא ענתה. טרקה את הדלת וסובבה את המנעול.
ביום שני קמה נורית בשמונה. במטבח היה שקט. אף אחד לא ביקש להפעיל סרטים. אף אחד לא שפך מיץ על המפה הנקייה.
היא הכינה לעצמה קפה אמיתי. שלפה את הספל היפה.
הצלצול בדלת צלצל בשמונה ורבע. ארוך. חצוף. רציף.
נורית ניגשה לדלת והביטה בעינית.
במדרגות עמדה רוני. בפיה טלפון. בידה האחת שקית צהובה מהסופרמרקט. בידה השנייה החזיקה את נועה בת הארבע ברוכסן המעיל. לצדה עמד אורי בן השש והעביר רגל לרגל.
— תפתחי! — צעקה רוני אל הדלת הסגורה. היא משכה בידית.
נורית לחצה על האינטרקום.
— אני ישנה, רוני.
— גברת ברק, אל תעשי שטויות! אני חייבת להגיע לעבודה בתשע! בגן יש בידוד, אני לא לוקחת אותם לשם.
הילדים התחילו ליילל. נועה שפשפה את העיניים עם כפפה מלוכלכת.
— ואני בפנסיה. יש לי סדר יום.
רוני בעטה בדלת במגף.
— אני משאירה אותם פה! על השטיחון! אתם תתחשבו עם הרווחה בעצמכם!
נורית הצמידה את המצח למתכת הקרה.
— תשאירי. השכנה רחל נמצאת בבית. היא תתקשר מיד למשטרה. אני אגיד שאמא זרקה את הילדים במדרגות וברחה.
מעבר לדלת נפלה דממה. נשמה רק הנשימה הכבדה של רוני.
— את מטורפת. נבלה זקנה. — מלמלה רוני.
הצעדים נמוגו. המעלית נטרקה. הן נסעו.
נורית הלכה למטבח. הקפה כבר התקרר. היא שפכה אותו לכיור והכינה חדש. הידיים רטטו מעט. אבל בפנים היה שקט.
איתי התקשר בצהריים.
נורית לא ענתה מיד. המתינה עד שצלצל בפעם השלישית.
— אמור.
— אמא, השתגעת לגמרי? — איתי צרח לתוך השפופרת. ברקע נשמעו צופרים. — רוני קיבלה נזיפה בעבודה! היא איחרה בשעתיים כי היא העבירה את הילדים לשושנה בצד השני של העיר!
— ומה שלום שושנה? — שאלה נורית בקול רגוע. — שמחה על הנכדים?
— אל תעצבני אותי. למה את עושה את הקרקס הזה?
— איתי, הזהרתי אותך. השירותים שלי עולים כסף. סירבתם לשלם.
— איזה כסף? אלה הילדים שלך! הדם שלך.
נורית לקחה מהשולחן את המפית עם הרישומים של אתמול.
— דם? טוב. לפני שלושה חודשים לקחת ממני הלוואה של שלושה עשר אלף שקל לתיקון תיבת הילוכים. החזרת?
איתי היסס.
— אני אחזיר. מעכבים את המשכורת ואחזיר.
— לא תחזיר. ואני לקחתי בשביל זה הלוואה בריבית, ואני משלמת אותה מהקצבה. אלפיים ומאה שקל. מינוס חמש מאות חשבונות. מינוס ארבע מאות הלוואה של האוטו שלך. כמה נשאר?
— אני מביא לך מוצרים!
— פעם בחודש. שקית אורז וחצי עוף במאתיים שקל. והילדים אכלו אצלי בשבוע בשלוש מאות.
— את תמיד מחשבת, אמא! — יילל איתי.
— למדתי. כשבן מחשב את הקצבה של אמא שלו.
נורית ניתקה. כיבתה את הצלצול.
בערב קפצה התראה באפליקציית הבנק.
העברה מאיתי. חמש מאות שקל. הודעה: “קחי. תחנקי.”
נורית החזירה את הכסף. לא כתבה הודעה.
עברו שבועיים.
הם חיו כמו זרים. בלי שיחות. נורית טיילה בפארק. קראה ספרים. מסרה את המעיל הישן לניקוי יבש.
ביום שישי בערב אפתה עוגת תפוחים. רק בשביל עצמה. ריח הקינמון מילא את המטבח הקטן.
צלצול בדלת.
נורית פתחה. על הסף עמד איתי. פניו מקומטים, העיניים בורחות. לצדו עמד אורי במעיל כחול מלוכלך.
— אמא, תצילי אותי.
איתי דחף את הבן לתוך המסדרון.
— מה קרה?
— רוני בבית החולים. חשד לדלקת התוספתן. אני נוסע עכשיו לתפוס את הרופאים. נועה אצל שושנה, ואורי אין איפה להשאיר. תשאירי אותו עד מחר. בבקשה.
נורית הביטה בנכד. הוא עמד עם ראש מושפל. בידיו החזיק טאבלט.
— בסדר. כנס, אורי. תתפשט.
איתי נשם כאילו הוריד שק של קמח.
— תודה, אמא. אני אתקשר בבוקר.
הדלת נסגרה מאחוריו לפני שנורית הספיקה לשאול את מספר מחלקת בית החולים.
אורי הוריד את המעיל וזרק אותו על הרצפה.
— תרים ותלה על הקולב. — אמרה נורית בשקט.
הילד העיף בה מבט חשדני. הרים את המעיל.
— אתה רעב?
— לא. אכלנו במקדונלד’ס.
הם ישבו במטבח. נורית חתכה עוגה.
— מה שלום אמא? — שאלה נורית. — הבטן כאבה לה?
אורי לעס עוגה.
— לאמא לא כואבת הבטן.
נורית קפאה. הסכין נעצרה במרחק מילימטר מצלחת.
— אז למה אבא אמר שהיא בבית חולים?
— אני לא יודע. אמא מדדה בגד ים. הם נסעו לספא של דודה שיר, יום הולדת.
בתוכה נסגר משהו עם מנעול כבד.
היא הניחה את הסכין. ניגבה ידיים. לקחה את הטלפון.
נכנסה לעמוד של שיר, אחותה הקטנה של רוני. הסרטון הראשון נטען עם מוזיקה עליזה.
רציף עץ. בריכה עם מים חמים. רוני בבגד ים ירוק חדש, לוגמת כוס שמפניה. כיתוב: “בנות! הגברים שילמו על סוף השבוע!” שעת הפרסום — לפני ארבעים דקות.
קלאב “יער אורנים” — עשרים קילומטר מהעיר.
בטלפון צץ מסרון מאיתי.
“אמא, אזעקת שווא. אין דלקת. אבל הרופאים אמרו לנוח. נהיה אצל שושנה עד יום ראשון. שיהיה אורי אצלך יומיים.”
נורית הביטה במסך זמן רב.
אחר כך הביטה באורי. הוא מרח את מלית התפוחים על השולחן.
— אורי, תתלבש.
הילד הרים את ראשו.
— לאן? הרגע באנו.
— אנחנו נוסעים לאמא. לברך את דודה שיר.
המונית עלתה מאתיים וחמישים שקל.
במונית היה ריח של מטהר אוויר זול ואוויר קר. אורי נרדם במושב האחורי. נורית הביטה מהחלון. עצים שחורים וריקים חלפו על פניה.
לא היה בה שום זעם. היה חישוב קר.
המכונית עצרה מול שערי הברזל של “יער אורנים”.
נורית שילמה. יצאה לאוויר הצונן. הוציאה את אורי הישן.
הילד פיהק ושפשף עיניים. המעיל מכופתר עקום. הכובע נטוי הצידה.
בקבלה עמדה בחורה גבוהה במדים מסודרים.
— ערב טוב. תגידו, בבקשה, איפה האירוע של שיר סבן?
הבחורה חייכה חיוך שירות.
— אולם הפנינים, במסדרון ימינה. ללוות אתכם?
— נגיע לבד.
נורית אחזה חזק בידו של אורי. הם הלכו במסדרון עם שטיח רך. התנגנה מוזיקה עמומה. הריח היה של בושם יקר ובשר צלוי.
היא דחפה את דלת העץ הכבדה של אולם הפנינים.
בפנים ישבו כעשרים איש. שולחן ארוך עמוס במנות. אור מעומעם. איש שמן אחד נשא כוסית.
רוני ישבה ליד בעלת השמחה. בשמלה עם כתפיים חשופות. שיער מסודר יפה.
איתי ישב מולה. צחק, נשען לאחור בכיסא. בידו כוס וויסקי.
נורית צעדה לתוך האולם.
צעדיה על הפרקט נשמעו חזק. אורי מעד על רגל כיסא והתייפח.
כמה אנשים הסתובבו. הכוסית נעצרה.
איתי סובב את הראש. החיוך נעלם מהר כמו שנמחק. פניו החווירו.
— אמא? — לחש. הכוס נקש על הצלחת.
רוני נזרקה קדימה. עיניה הפכו עגולות כמו צלוחיות.
נורית ניגשה ישר לשולחן שלהם.
היא לא צרחה. לא קיללה. היא דיברה אחיד, אבל בקול שכל האולם שמע.
— איתי. שכחתם את המטען שלכם.
נורית דחפה את אורי קדימה. הוא רץ לאמו והטמין את פניו בשמלת הערב, והשאיר על המשי כתם רטוב משרוול המעיל המלוכלך.
— אמא, אני רוצה לאכול! — התייפח אורי.
הלסת של רוני התהדקה.
— גברת ברק, מה את עושה? את מביישת אותנו מול החברים! עופי מפה וקחי אותו!
שיר, בעלת השמחה, התרוממה.
— איתי, מה זה? אמרת שהילדים מסודרים.
איתי קם. תפס את נורית במרפק. האצבעות לחצו בכאב.
— למה באת? ביקשתי ממך!
נורית הורידה את עיניה אל היד שלו לאט. אחר כך הביטה ישר בעיניים. הביטה בו כמו במכשול. כמו במקום ריק.
— תוריד את היד, איתי.
הוא משך אותה.
— שיקרתם לי. — נורית דיברה בקול צלול, כדי שהאורחים ישמעו. — על התוספתן. על בית החולים. זרקתם את הילד כמו חפץ לתא מטען ונסעתם לשתות.
— אנחנו עייפים! מגיע לנו מנוחה! — צעקה רוני.
— מגיע לכם. אבל על חשבונכם. הילדים ינוחו אתכם. אני בפנסיה, ויום העבודה שלי נגמר.
נורית הסתובבה.
— סבתא! — צעק אורי.
היא לא הסתובבה. היא הלכה אל הדלת, והביטה ישר קדימה.
מאחוריה נשמע קולו של הבן:
— את לא אמא שלי יותר! תשכחי את המספר שלנו!
הדלת נסגרה, וחתכה את רעש האולם.
במסדרון היה שקט. נורית סידרה את צווארון המעיל. הזמינה מונית חזרה. בפנים היה ריק מוזר — ומהריק הזה פתאום היה קל לנשום.
ביום ראשון בצהריים ניסה מפתח להסתובב במנעול דירתה של נורית. לא הצליח.
הדלת רעדה ממכות.
ואז צלצול. ארוך. מטורף.
נורית הכינה תה בספל האהוב עליה עם החתולים. היא לא מיהרה. הורידה את הקומקום. ניגבה את השולחן.
ניגשה לדלת. לא פתחה.
— מי שם? — שאלה בקול רם.
— תפתחי! — הקול של איתי נשבר. — החלפת את המנעולים?!
— החלפתי. הבוקר בא מנעולן. לקח מאתיים וחמישים שקל מהקצבה שלי.
איתי היכה באגרוף על הדלת.
— אמא, את שפויה?! רוני לא מדברת איתי כבר יומיים! שיר הוציאה אותנו מהחגיגה! הבוס שלי היה שם וראה הכל!
— הבעיות שלך, איתי.
— תוציאי את הדברים שלי! — צעק הבן מהמדרגות. — כלים, חכות, גלגיליות — כל מה שהיה על המרפסת!
— אוציא ביום חמישי. אשים בקרטונים ליד פח האשפה.
— את חולה! את הופכת את הנכד שלי לבושה! שוברת לילד את הנפש!
— את הנפש שוברים לו ההורים — אלה שמפריעים להם החגיגות.
מעבר לדלת נפלה דממה כבדה.
ואז איתי לחץ בין השיניים:
— תמותי לבד. אף אחד לא יביא לך כוס מים.
נורית חייכה אל ההשתקפות בעינית. החיוך היה קשה.
— אני אקנה בר מים עם משלוח עד הבית. להתראות, איתי.
היא התרחקה מהדלת. הצעדים במדרגות נמוגו.
במטבח נשאר ריח של תה טרי ושל שקט. לא היו נעליים מלוכלכות של זרים, לא צעצועים שבורים, לא קרובי משפחה צורחים. לראשונה מזה שנים, הדירה שייכת רק לה.
נורית התיישבה ליד השולחן. שתתה לגימה מהתה החם.
ואתם, במקומה, הייתם עושים מה? בולעים את השקר ומשאירים את הילד אצלכם, או נוסעים איתו ישר אל החגיגה?
כי לפעמים גבול ברור הוא לא אכזריות. הוא הדרך היחידה ללמד את מי שאנחנו אוהבים שיש ערך לגיל, לעמל ולכבוד. ומי שמצפה מאהבה להיות ניצול — לא באמת אהב מעולם.
