הגשם ירד בקצב קבוע, כאילו השמיים רוצים לשטוף את כל פינות העיר. האספלט בוהק תחת אור הפנסיונים, ונחלים קטנים נחתו בתעלות, סוחפים איתם עלים, גבי סיגריות ואבק של יממות קודמות. במכוניתי, המזגן היה דולק בשקט, מקיף אותי בחום נעים. מוזיקה עדינה מהרדיו הרגשה כמו קופסה שקופה שבאמצעותה הייתי מבודד מהסערה.
זה היה אחר צהריים רגיל של יום רביעי, חזרתי מהעבודה אחרי פגישה שחשבה יותר טוב מהצפוי. על מושב הנוסע שלי חבויה תיקייה מלאה בניירות, ובראשי רשימת מטלות שלא נגמרת. פתאום, בפינת הכביש, נצפתה דמות קטנה מתכופפת תחת הגשם.
היא לא הייתה מבוגרת יותר משמונה. שערה הכהה נדבק לפניה במימיו, והמגפיים הקלים שלה נראו כאילו נוצרו מקלף נייר. בכף ידה היא אחזה זר פרחים מרוקנים, עטוף בבד שקוף מקומט. נעליה הקטנות שטפו לחלוטין.
הורדתי את המהירות וללא היסוס חניתי לציד המדרכה. הבטתי בה כמה שניות. יכולתי היה לנסוע הלאה כמו רבים, אך היא שלפה את הפרחים אל חזהּה כאילו זה האוצר היחיד שלה, וזה עצר אותי.
כיביתי את המנוע ופתחתי את הדלת. הרוח הקרירה פגעה בי מיד, מלווה בצליל הטפטוף האינסופי. התקרבתי.
היי, חביבי! קראה היא בקול רם מעל רעש הסופה אתה לא רוצה פרחים לאשתך? הם יפים מאד אני מוכרת בזול.
קולה היה רועד, אך היא נחתה במאמץ לשמור על שמחה.
הורדתי ממני את המעיל והנחתי אותו על כתפיה. היה גדוש עבורה, אך לפחות גרם לה לחמם.
קח אמרתי, מוסיף גם את המטרייה שלי אתה תתקרר אם תמשיך כך.
היא הביטה בי כאילו קיבלה תכשיט יקר.
לא, אדוני אמא שלי אומרת שלא לקבל מתנות מאנשים זרים.
אמא שלך צודקת עניתי אבל זה לא מתנה. זה הלוואה עד שתוכל לעבוד.
היא היססה, אך לבסוף קיבלה את המטרייה.
כמה פרחים יש לך? שאלתי.
עשרים זר, אדוני. אלף שקלים לכל אחד אבל אפשר לתת לך ב800 שקלים, כי הם רטובים מעט מהגשם.
הוצאתי את הארנק והושטתי לה עשרים אלף שקלים חדשים.
אני לוקח את כולם.
פניה נפתחה כאילו הייתה עומדת לומר משהו, אך לא נשמע מילה.
את כולם? אבל למה אתה צריך כל כך הרבה פרחים?
אחלק אותם חזרתי בתשובה לאנשים שמסתובבים כאן. כך לכל אחד יהיה יום יפה יותר.
חיוך מתוח מתחיל לצמוח על שפתיה.
אמא שלי לא תאמין.
איפה אמא שלך?
בבית שומרת על אחי הקטן. הוא חולה. לכן יצאתי היום, כדי שלא תרטב היא.
קשר בלב שלי.
קח את המעיל והמטרייה. עכשיו רץ הביתה, אמא שלך בטח מודאגת.
היא חיבקה את הכסף חזק אל חזהּה, צעדה כמה צעדים, ולפני שהיא פנתה לפנייה, צעקה:
תודה לכם! יברך אתכם השם!
ראיתי אותה מתרחקת, מוגנת מעתה במטרייה האדומה שלי. חזרתי למכונית הרטובה, אך עם תחושה מוזרה: תערובת של עצב, רכות וקצת תקווה.
הפעלתי את המזגן. ריח הפרחים מילא את החלל, ובזמן שהתחלתי לחלק את הזרעים לעוברי השבילים, הרגשתי שינוי פנימי משהו שנגע בלבי, למרות שלא ידעתי עדיין מה בדיוק.
