בטח נמשך, אומרת אני בקול בטוח, מביטה לשכנה החדשה שעומדת בפתח במעיל כבד עד לצוואר.
בהצעה מתוחה היא קולטת את השערה הפזורה ומאספת אותה לקבוצת קצוצה. מצחייה משקפת קמטים עמוקים של דאגה, שפתיה הצרות נמתחות.
צידה עומדת בתהבת קטנה, חלבית, עם עיניים גדולות שמחזיקות במווין עייפות ישנה, תכונה חסרת היגיון על פני פני ילדה.
תודה לך מאוד, חנה, אומרת השכנה בטון אחיד, מנוסח מראש. אני אחזור ביום ראשון בערב. לגבי מישה, אין צורך לשגוח עליה במיוחד, היא צייתנית מאוד.
המשפט נשמע מלאכותי, יותר כמו תיאור של חינוך מאולף מאשר חינוך חם.
בפנים מתעורר דפיקת דאגה, תחושת אינטואיציה שלעיתים איננה מוטעת.
אנחנו נמצא מנוחה משותפת, מחייכת אני, על אף המתח הפנימי. מקווה שאמא שלך תבריא בקרוב.
תודה, מכניסה השכנה מבט יבש, שולחת אליי תיק מגוהה. הנה חפציה. מעט, אבל מה שחשוב ביותר.
התיק קלים ממש, מספיק לשני ימי שהייה, כמעט ריק. הילדה עומדת ללא תזוזה, מביטה ברצפה, מזדעזעת כשהאם נוטה אליה.
תתנהג יפה. אל תגרמי לחנה בעיות, מצווה השכנה בחומרה. קולה גורם לי לקפוץ היא מדברת לא עם ילדה, אלא עם עובד.
מישה מנידה בראש. אין אוהבת, אין מגע פרידה.
האישה מתהפכת וצועדת למונית בלי להביט אחורה.
תיכנסי, מישה, נוגעת בזהירות בכתף שלה, כאילו מפחידה לשבור אותה. אפגוש אותך עם טימון, החבר הפרוותי שלי.
הילדה מתזזת אל הסלון הקטן, כאילו מפחדת לשאוב עקבות. טימון, שחשב שהבית הוא מבצרו, מופיע במסדרון, מריח את נעלי הילדה ומסתובב סביב רגליה.
נראה שהיא חימתה אותך, אומרת אני בתמיהה. הוא בדרך כלל מארגן קבוץ קבלה לפני שמכניס מישהו למרחבו.
מישה מתיישבת ומלטפת בעדינות את החתול. כאשר טימון משמיע את שירת המנוע שלו, פניה נמסות במקצת. ברגע זה היא נראית רק כילדה, לא כצל קטן.
בזמן שאני מכינה את ארוחת הערב, צופה בהם בעיניים חמקמקות. מישה לוחשת למורהו האדום, וטימון מקשיב בכבוד מלכותי. הלב נוקש. בזכרוני עולה פנים של ילדה אחרת, עיניים אחרות
לפני חמישה שנים נעלמה האחיינית שלי, כאילו נמסה באוויר. נפלתי מהעגלה בזמן שהאם דיברה בטלפון. חיפושים אינסופיים, חוטים קצרים שמובילים לשום מקום. אחרי שנתיים, גם האמא נעלמה בתאונה. הפצע שלי לא רפא. עד היום מגיעו לי בחלום ידיה הקטנות שמושטות מקול החשוך.
תרצי תה ג’ינג’ר עם תפוז? שואלת אני, מנסה לשגר את הזיכרונות.
היא מנידה. מבטה על משטח המטבח.
כן, בבקשה, לוחשת ברכות.
הערב מתנהל כשחלק מההצגה אני מנסה לנהל שיחה, והיא אוכלת בזהירות, כמו חקלאית.
אילו סיפורים את אוהבת? שואלת אחרי שהצלחתה ריקה.
לא יודעת, משיבה אחרי הפסקה. אמא אומרת שהספרים הם בזבוז זמן.
משהו כואב נצמד בתוכי. איך יכולה אם לומר זאת?
דרך החלון הפתוח נשא ריח של לבנדר מהגינה שלי וצחוק של ילדים מהרחוב השכן. מישה מסובבת ראשה לקול ונראה במבטה קורן עצב.
רוצה לצאת לטיול? מציעה אני.
היא מניעה ראש
אמא לא מרשית.
אותה אמא שמנהלת את הילדה עם אישה זרה ועוזבת ללא מבט אחורה.
מתבוננת בפרופיל העדין שלה, כתפיים קמוטות וקצת במאפיינים אלו רואה היכר. הכאב חוזר בחזה.
לפני השינה מניחה אותה במזוגה של האורח, החלונות פונים לגן, וילונות נעים ברוח קלה.
מישה עומדת במרכז החדר עם מסרק בידה הפריט היחידי מהתיק.
לעזור? משאלת, מצביע על הסרק המתבלבל.
היא עוברת לי אותו בזהירות. מתחילה לסרוק בעדינות, כדי שלא ייקרע השיער. השיער שביר ויבש. היא סוגרת עיניים. רעד זעיר חודר לגוף כשאני נוגעת בקצה הראש.
סיימתי, לחישה. שכבי, אשב לידך עד שתרדמי.
באמת? לא תלכי מיד?
כמובן שלא. אני כאן.
מישה מתפזרת תחת השמיכה, טימון קופץ לידה ונחת לידה. היא מניחה יד עדינה על פרוותו.
מביטה בפניה בחושך למחצה והרגשה שמצאתי תווי פנים, קו סימן לסנטר
אולי זה רק משחק תודעה? כאב עבר שמחבר את ההווה?
האור דרך הוילונות מתפזר כפסי כסף על הקירות. מחוץ לחלון צחוקים של ציפורים.
מתחזק תחושת חוסר תקינות. חייבת לגלות מה קורה.
מישה, בואי לאכול! קוראת, מסדרת צלחות על השולחן.
הילדה נכנסת בדלת באותה הלבשה של אתמול. שערה מסודר, פניה נקיות כאילו היא עצמאית מדי לשששנים.
רוצה מיץ תפוז? מציינת, מצביעת על הכוס.
מישה מביטה בו כאילו זו הפעם הראשונה בחייה.
אפשר? לחישה.
כמובן, משיבה בחיוך שמסתיר חרדה. ופנקייק עם ריבת תות גם כן.
היא מתיישבת ברגישות על קצה הכיסא, מבטה קפדני אל הצלחת. עדיין לא מתחילה לאכול.
אל תחכי לי, התחילי, מעודדת בנעימות.
מישה תופסת מזלג בחשש, קורת חלק והכניסה לפה. על פניה נצץ ריח של תענוג, מיד הפך לעוררות זהירה.
טעים? שואלת, יושבת מוליה.
היא מנינה, אינה מרימה עיניים.
מאוד, לחישה, כאילו מודה במשהו אסור.
לאחר ארוחת הבוקר מוציאה מחברת, צבעים, סמנים.
נצייר? מציעה.
מישה מביטה בעפרונות הצבעוניים כאילו הם תכשיטים.
אני לא מציירת לחישה באשמה.
אין בעיה. ציירי מה שרצית, אפילו את טימון.
היא תופסת בעדינות את העיפרון. אני עושה רושם שאני מנקה במטבח, אבל משגיחה בעיניים.
הציור מתגלה בית קודר עם חלונות סגורים, ודמות קטנה בתוכו.
הלב נוקש. מתקרבת באיטיות.
בית יפה, אומרת ברכה. זה שלך?
מישה מזדעזעת ומפנה את הדף במהירות.
לא, רק תיארתי, קולה רועד. אפשר? אוכל לצייר את טימון?
בוודאי.
בזמן שהיא מציירת את החתול, משיגה בטלפון חיפוש ילדים נעלמים בת последние חמש שנים. מוסיפה: מישה. אלפי תוצאות. כמה ילדים נעלמו?
הציור מושלם, והיא מושיטה לי. בפעם הראשונה פניו מאירות בחיוך אמיתי.
ממש דומה, משבחת. יש לך כשרון.
היא מהרהרת.
היום חולף בנעימות. אוכל, מטיילים בגינה, קוראים. מישה מתחילה להיפתח, אפילו מצחיקה. אך כל אזכור של אמא או הבית מחזיר אותה למצב של סגירות.
בערב ממלאת אמבטיה חמה, קצף, כמה צעצועים.
הכל מוכן! קוראת. בואי, אשמח לעזור.
מישה נכנסת לחדר האמבטיה, מביטה במים בחוסר ודאות.
קצף לוחשת. כמו עננים.
כן, יפה, לא? בואי, אסייע לך לשטוף ראש.
היא משחקת במים, נרגעת. מרחיצה בעדינות את שערה, מנסה להסתיר את הרעידות הפנימיות. על כתפיה קו כתמים ישן, ברור.
כאשר מגיע הזמן לשטוף שמפו, משענת את ראשה אחורה ועוצרים. תחת קו צמיחת השיער נראית כתם מולדת. שלושה קווים דקים, כמו שנצייר במברשת.
אותו צורה היה אצל האחיינית שלי, שלפני חמש שנים נעלמה.
משהו קרה? שואלת מישה, רואה אותי קפואה.
לא, רק בודקת שהמים לא נכנסו לאוזניים.
הכול טוב.
מחשבות סוערות ראש. זה צירוף מזל? או
לילה טוב, לחישה, מכסה אותה במצעים.
לילה טוב, משיבה, ומוסיפה: תודה על הטוב שלך.
כאשר היא נרדמת, רצה למחשב. אצבעות רועדות מזכרתי את הסיסמה. פותחת תמונות ישנות. מוצאת תמונות של האחות והקטנה מישה. מתקרבת לתמונה שבה היא בגיל שנה, גב. כתם מולדת ברור.
שלושה קווים. בדיוק כאלה.
לב דופק בחזקה. פותחת תמונה נוספת מישה בת שנתיים, מחייכת למצלמה. העיניים אותו פער, אותה נקודה זהובה בקשת.
אין ספק. הילדה בחדר השכן האחיינית שלי. אותה שנחטפה לפני חמש שנים.
לוחצת כפיים על שפת הפה, מגדילה קריאה. מה לעשות? להתקשר לשוטרים עכשיו? ואם האישה תחזור מוקדם יותר?
האם תלקח מישה ותיעלם לנצח?
בבוקר למחרת הבית פוגש אותנו בשקט שונה מרגיע, לא מאיים. לפעם הראשונה אחרי שנים רבות מתעוררת אני משנת זיכרונות קודרים, אלא מנשימה אוויר של ילד ליד. מישה ישנה בשלווה, חיבקה בטימון, לוחצת על פרוותו. פניה רגועות, כאילו היא לבסוף מרשה לעצמה לבטוח בעולם.
קמים בעדינות כדי לא להעירם, והולכים למטבח להכין ארוחת בוקר. האוויר מלא בריח של קינמון, חמאה וחלב חם. היום מבטיח להיות בהיר. פותחות את החלון רוח רעננה ממלאת את המטבח בניחוח של נענע, וריחות של ורדים ומשהו לא ניתן לתפוס תחושת בית.
כאשר מישה מתעוררת, היא בוהה בי מהדלת של המטבח, מחזיקה את החיית המחמד החדשה שלה קרוב לחזה. אני משכת את ידה.
לך, חתול. היום יש לנו הרבה תוכניות. נבחר לך בגדים חדשים, נלך לרופא לביקורת ואם תרצי, נצור אלבום תמונות יחד. כדי לזכור את כל הטוב שבפניו.
מישה מתיישבת סביב השולחן, מחייכת במעט, חיוך עדין אך אמיתי.
אפשר לצלם אותי ואת טימון? שואלת.
בטח. וגם עם פלסטלינה כחולה, וכל מה שאת רוצה. ניצור זיכרונות חדשים.
אנו אוכלים, צוחקים, מציירים. אפילו מלמדת אותה לאפות עוגיות פשוטות היא קובעת כדורי בצק, מקשטת כל אחד צימוקים קטנים. כל תנועה שלה משקפת השתקפות של משהו שנאבד ונמצא מחדש.
קצת לפני הערב מתקשרת לשירות הרווחה, מסדירה טיפול משפטי של האפוטרופסות. כולנו נחתום על ניירות יחד עם עורכת דין. מישה מביטה בי ושואלת:
זה אומר שאני אשאר כאן מעכשיו?
כן, יקירתי, משיבה. את עכשיו בבית, ולתמיד.
היא מתחבקת בי והשתיקה שבאה עם זה רגועה, כמו השקט שאחרי סערה.
שבועות עוברים. החיים מתייצבים. מישה הולכת לפסיכולוג, מציירת הרבה חתולים ומגלשי אדום. בוחרות יחד בית ספר חדש. כל בוקר היא מזינה את טימון, אופים איתי פשטידות ואף זוכרת את שם הרופא ששמענו.
יום אחד, כשאנו חוזרות הביתה, היא עומדת ליד המגלש הישן שעדיין עומד בחצר. מביטה בי ואומרת:
אני זוכרת איך אתה החזקת אותי שלא אפול.
אני מנידה בראש, לא סומנת בקול. מישה מושיטה יד, תופסת את האצבעות שלי ולוחשת:
תודה שמצאת אותי.
מתבין שאני, למרות כל האבדנות, כל הכאב והפחד היא חזרה. האחיינית שלי, האור הקטן שלא כבה, רק נעלם בטל.
בגינה פורחים חחלים. טימון רודף אחרי פרפרים. אנו יושבות על ספסל ומציירות. שתי נשמות שעברו אובדן. שתי נשים גדולה וקטנה שלמדו שוב להאמין באהבה.
מישה כבר לא פוחדת מהחשכה. היא יודעת שבבית הזה תמיד יש אור. וידיים חמות שמגנות עליה.
ואני יודעת שלא ארשה יותר לאף אחד לקחת אותה ממני. לפעמים הפלאים קורים, והכוח הוא להאמין בהם.
