יומן, 26 ביוני 2026
היום חזרתי הביתה מהעבודה, אחרי משמרת שלמה במפעל במודיעין. ערב חורפי רגוע, השמים כבויים כאילו הם עטו שמיכה של עצב. כשעברתי ליד קופה של סופרמרקט פתוח עד מאוחר, ראיתי שם כלב משוטט. רוקד, פרוותו חום-זהובה, עיניים גדולות שמזכירות לבן שנשכח.
מה אתה עושה כאן? אמרתי לעצמי במלחישת קול, אך נעמדתי במקום.
הכלב הרים את ראשו, הביט בי, ולא ביקש שום דבר. רק הציץ.
אולי מישהו ממתין לו, חשבתי והמשכתי ללכת.
אבל למחרת, ובעוד יום, אותו מראה חזר. והיום שלפניו גם כן. כאילו הוא שורש במקום הזה. שמתי לב שאנשים עוברים, חלקם זורקים פרוסת לחם, אחרים נותנים נקניקייה.
למה אתה כאן, ילד? שאלתי אותו פעם, כשישבתי לצידו. איפה הבעלים שלך?
הכלב נזח לעברי בעדינות, נגע באצבעותיי באף שלו. הרגשתי כיצד הלב שלי קפץ. מתי בפעם האחרונה נגעתי בכלב? שלוש שנים עברו מאז פרקתי עם החברה, הדירה שלי ריקה כמעט לחלוטין רק עבודה, טלוויזיה, מקרר.
לידה שלי, לחשתי לעצמי, מבלי לדעת מאיפה צץ השם הזה.
למחרת הבאתי לו נקניקייה. אחרי שבוע פרסמתי מודעה ברשת: נמצא כלב. מחפשים בעלים. לא קיבלתי שום שיחת טלפון.
חודש לאחר מכן חזרתי מהשירות עבודה שלמה שלמה במקצוע ההנדסה, לפעמים לילה שלם באתר בנייה והפתעתי קהל סביב הסופר.
מה קרה? שאלתי את השכנה המוכרת, גב’ רונית.
נחשפו, הוא נשטף ברכב. מיושב כאן כבר חודשי שלמות.
לבי נשבר ברגע הזה.
איפה הוא? שאלתי.
לקחו אותו למרפאת וטרינרים ברחוב הרצל, אבל שם מבקשים סכומים מדהימים למי הוא באמת שייך, כלב רחוב?
לא אמרתי דבר, הסתובבתי ונסעתי.
במרפאה, הווטרינר ראה את הפצעים: שברים, דימום פנימי. הטיפול יעלה הרבה.
לטפל בו, אמרתי. כמה שצריך, ארכוש.
הוא טיפל בו, ושחרר אותי עם כלב שמח בטיפול.
הדירה שלי, אחרי שלוש שנים של שקט, מלאה בחיים פתאום.
הבוקר קמו לא משעון, אלא מהנשק של לידה שהקפיצה ברכות את האף על ידי, כאילו אומרת: הקץ, קום, בעל. קמתי בחיוך.
היום מתחיל בקפה ובחדשות, אבל עכשיו עם הליכה בפארק.
בואי, ילדה, ננשום? אמרתי, ולידה נענפה בזנב.
במרפאה הושלמו כל הניירות: תעודת זהות, חיסונים, כל המסמכים היא רשמית שלי, ולא משנה. אפילו צילמתי כל תעודה, למקרה הצורך.
הקולגות קיבלו אותי ב”היי, אתה יותר צעיר! למה כך מתלהב?”
ואני הרגשתי שאני נושא משמעות, בחיי הריקים.
לידה הוכיחה שהיא חכמה, מדהימה. מבינה תנועה של משפט, אם אני מאחר בעבודה היא עומדת בפתח הדלת במבט שמספר: דאגתי.
בלילות אנחנו מטיילים בפארק שעות ארוכות, ואני מספר לה על העבודה, על החיים. אולי זה מצחיק, אבל היא מרוכזת, לפעמים נובחת בעדינות.
את יודעת, לידוש, קודם חשבתי שהקיום לבד יותר פשוט. אף אחד לא מפריע, אף אחד לא מציק. אבל מצאתי שזה מפחיד לאהוב שוב.
השכנים התרגלו לנו. דודה מרים מהקומה העליונה תמיד מביאה לעצם קטן.
איזה כלב יפה, אומרת. ברור שאת האהובה.
חודש עבר, ואז שניים. חשבתי אפילו להקים חשבון אינסטגרם לכלב, לשתף תמונות. הפרוותה הזהובה תחת השמש קורנת.
ואז קרה דבר בלתי צפוי. טיול רגיל בפארק, לידה מריחה שיחים, אני יושב על ספסל וקורא בטלפון.
ג’וליה! ג’וליה! קראה קול מזוהה.
הקמתי, מתקרב אליה. בחורה בגיל שלוש והמאות, לבושה בבגדי ספורט יקרים, שיער בלונדיני, צבעו.
לידה נרתעה, חישקה באוזניים.
סליחה, בטעות אמרתי זו הכלבה שלי.
היא עצרה, ידיים על המותניים.
מה זאת אומרת שלך? אינני עיוורת, זה הכלבה שלי, ג’וליה! איבדתי אותה לפני חצי שנה!
מה?
בדיוק! היא ברחה מהבניין, חיפשתי אותה בכל מקום! ואתם גזלתם אותה!
הארץ רעדה תחת רגליי.
חכו רגע. איך היא אובדלה? מצאתי אותה ליד החנות. היא ישבה שם חודשים ללא בית!
למה היא הייתה שם? קראה אליי קרוב יותר. כי היא אבדת! אני אוהבת אותה! קנינו גזע יוקרתי מהשוק!
גזע? נסתכלתי על לידה. זה רק כלב משולב.
היא מעורבת! יקרה מאוד!
קמתי, לידה נזחה אל רגליי.
טוב. אם היא שלכם תראו תעודות.
אילו תעודות?
תעודת וטרינר, חיסונים, כל מה שצריך.
היא אמרה:
הם בבית, אבל זה לא משנה! אני מזהה אותה! ג’וליה, לכי לכאן!
לידה לא זזה.
ג’וליה! בואי אליי מיד!
הכלב נלחץ חזק אליי.
רואים? חייך בכיתותי היא לא מכירה אותך.
היא רק כועסת עלי על שהשארתי אותה! קראה בקול רם. זו הכלבה שלי! ואני דורשת אותה!
יש לי תיעוד, עניתי. תעודת מרפאה, תעודת זהות, חשבוניות על מזון, צעצועים.
לא אכפת לי מהתיעוד שלך! זו גניבה!
העוברים התחילו להביט.
מה אומרת החוק? שלפתי את הטלפון. נקרא לשוטרים.
קראו! חייכה האישה. אני אוכיח שזה שלי! יש לי עדים!
מי העדים?
השכנים ראו אותה בריחה!
חייגתי למספר המשטרה, הלב שלי פועם בחזקה. חושב: האם היא באמת ברחה? למה היא ישבה שם חודשים? למה היא עכשיו רועדת בידי?
אלף? שאלתי. ח’לק?
אלף? חייכה היא שוב. אני אקבל את ג’וליה חזרה!
לידה חיבקה אותי חזק יותר.
הבנתי: אני אגן עליה עד הסוף. היא כבר לא רק כלב, היא חלק מהמשפחה.
כחצי שעה אחרי, הגיע חיילת משטרה, סרן אלי מרגלית ידועה באורך רוח ובשקילות. הכירתי אותה משירותי כקבלן במשרד.
אז תספרו לי, פתחה, שלפתה פנקס.
האישה דיברה ראשונה, חפוזה, מבולבלת:
זו שלי! ג’וליה! קנינו אותה בעשר אלף שקלים לפני חצי שנה, היא ברחה, חיפשתי אותה, והאיש הזה גנבה אותה!
לא גנבתי, מצאתי עניתי בנעימות קרוב לחנות, היא הייתה שם רעבה חודשים.
למה היא הייתה שם? הוספתי כי היא אבדת!
מרגלית הסתכלה על לידה, עדיין נמשכת אלי.
יש לכם תיעוד? שאלה.
יש לי, הוצאתי תיק. שכחתי להוציא את הניירות מהתיק אחרי ביקור המרפאה.
תעודת וטרינר, תעודת זהות, חיסונים.
מרגלית קראה את המסמכים.
ומה איתך? שאלה האישה.
הכל בבית, אבל זה לא משנה! זה שלי!
איך איבדתם כלב בחצי שנה ולא פניתם למשטרה?
לא חשבתי על זה.
ובשאלת חצי שנה, לא עברו חמישה חודשים?
היא חייכה מבוכה, ידיה רועדו, הוציאה תעודת זהות:
כתובת: שדרות רוטשילד 15, דירה 23.
מרגלית חייכה:
כן, אתם רשומים שם. מתי בדיוק איבדתם?
לפני חצי שנה, בערך.
מתי בדיוק?
20 או 21 בינואר.
הוצאתי את הטלפון:
אני מצאתי אותה ב23 בינואר. היא הייתה שם כמעט חודש.
היא נראתה מבולבלת יותר.
אולי טעיתי בתאריך! נבהלה.
היא נזכרה:
טוב, טוב, קחו אותה. אבל רציתי אותה! אני ממש אהבתי אותה!
שקט.
איך זה קרה? שאלתי בעדינות.
בעל הבית אמר שלא ייקח אותנו עם כלב לדירה שכורה, לא הצלחנו למכור, היא לא גזע, אז השארתי אותה ליד החנות, חשבתי שמישהו ייקח אותה.
הבנתי שהבינתי: היא נזרקה.
למה עכשיו רצית לשוב?
היא בכתה:
הגבר שלנו התפרק, הוא הלך, ונשארתי לבד. רציתי אותה חזרה, אהבתי אותה!
אהבתם, אז למה זרקתם? אמרתי בעצב.
מרגלית סגרה את הפנקס:
לפי החוק, הכלב שייך לאדם שטיפל בו, תיעוד ישיר מר וורננקו, מרפאה, תשלומים.
היא בכתה עוד יותר:
אבל אני רוצה אותו חזרה!
מאוחר מדי, ענתה במקרר. אם נזרק, נזרק.
ישבתי לציד לידה, חיבקתי אותה.
הכל בסדר, ילדה. הכל טוב.
אפשר להכניע אותה? ביקשה האישה. בפעם האחרונה?
היא נבזה, לידה נוטה אליי.
רואה? היא מפחדת ממך.
לא בכוונה.
נתקשר! אמרתי. נקבל סובלנות.
היא הציעה לקרוא למשטרה.
תתקשרי, לחצתי. נפתור זאת במערכת.
הטלפון חזר, ואני מרגיש הלב פועם בחוזקה.
אלי? כאן משטרה? יש לי בעיה חיבור.
היא חייכה ברשעות:
תראו, צדק ינצח. תחזירו לי את הכלב!
לידה נמשכה אליי חזק יותר.
הבנתי אלחם עבורה עד הסוף. היא כבר לא כלב משלי; היא משפחתי.
חצי שעה אחרי, הגיע קצין משטרה, סרן אלי מרגלית מיומן, מדויק. הוא היה לי מוכר ממפעלי ההנדסה.
ספרו, אמר, שלף פנקס.
האישה דיברה ראשונה, קצרה:
זו שלי! ג’וליה! קנינו אותה בעשרת אלפי שקלים לפני חצי שנה, היא נעלמה, אתם גנבתם!
לא גנבתי, מצאתי השבתי רגוע. קרוב לחנות, היא שם חמה חודשים.
למה היא הייתה שם?
כי היא אבדת.
מרגלית הסתכלה על לידה, עדיין קרובה אליי.
יש לכם תיעוד?
יש לי, הוצאתי תיק, שכחתי להעביר אותו מהתיק אחרי ביקור המרפאה.
תעודת וטרינר, חיסונים, קבלות על מזון, צעצועים.
מרגלית קרתה את המסמכים.
ומה איתך?
אין לי דבר, אבל הם בבית.
למה לא פניתם למשטרה כשהיא נעלמה?
לא חשבתי על זה.
מתי בדיוק?
בערך חצי שנה לפני.
הצגתי את הטלפון, ראיתי שהיום הוא 23 בינואר אז היא הייתה שם כמעט חודש.
היא נראתה מבולבלת יותר.
אולי טעות בתאריך! היא ניסתה למתג.
היא סיפרה:
בעל הבית אמר שלא ייקחנו כלב לדירה שלנו, לא הצלחנו למכור, היא לא גזע, אז השארתי אותה ליד החנות, חשבתי שמישהו ייקח אותה.
למה עכשיו רוצה אותה?
הרגשתי בדד, אחרי שהחלקנו, רציתי אותה חזרה.
אם אהבתם, למה זרקתם?
מרגלית קראה את הפנקס:
לפי החוק, הכלב שייך למי שמטפל בו ומחזיק תעודות מר וורננקו, מרפאה, תשלומים.
היא בכתה:
אבל אני רוצה אותו חזרה!
מאוחר מדי, השיב קצין המשטרה. אם נזרק, נזרק.
התיישבתי עם לידה, חיבקתי אותה.
הכל בסדר, ילדה. הכל טוב.
אפשר לגעת בה? ביקשה האישה, פקפוק.
היא נבזה, לידה חיבקה אותי חזק יותר.
רואה? היא מפחדת ממך.
לא בכוונה.
נתקשר! אמרתי. נפתור זאת במערכת.
היא הציעה לקרוא למשטרה.
תתקשרי, לחצתי. נפתור את זה בחוק.
הטלפון חזר, הלב היה פועם בחוזקה.
אלי? כאן משטרה? יש לי בעיה חיבור.
היא חייכה ברשעות:
תראו, צדק ינצח. תחזירו לי את הכלב!
לידה נמשכה אליי חזק יותר.
הבנתי אלחם בעבורה עד תום. היא כבר לא כלב משלי; היא חלק מהמשפחה.
הקצין מרגלית חייך:
החלטה נכונה. היא קשורה אליך.
תודה על ההבנה.
אין בעד מה, יזמת כל דבר.
כאשר הקצין עזב, נשארתי עם לידה לבד.
טוב, לחצתי עליה, אף אחד לא יפריד בינינו. מבטיח.
היא הרמתה את עיניה אליי, ובמבט שלה לא הייתה רק תודה הייתה אהבה אינסופית.
בואי הביתה?
היא ניבחה בשמחה ורצפה לצידי.
בדרך חזרתי למחשבות: האישה אולי צודקת בחלקה מצבים יכולים להשתנות,כך הבנתי שלפעמים כל מה שנדרש הוא לפתוח את הלב ולתת למישהו אפילו לכלב מקום אמיתי בבית.
