החיים נבנו בקצב של שיר ישן: לגדל בן, לשפץ בית, להישאר ליד בעל האהוב. תמר בחרה במיכאל מבין כל הגברים, הוא היה זה שהרקיד את לבה. אחרי שחזר מהחיילות, נישאו. זמן קצר לאחר קבלת האורח הקטן במשפחה אריה תמר החלה לחלום על בת.
מיכאל, נגמור את הקירות, ונקבל בת, נבנה משק בית אמיתי הייתה אומרת לעיתים קרובות, מדברת בקול שקט של תקווה.
מיכאל חייך ונהן. הוא היה מוכן לשאת עול מלידה עוד מחר. לעיתים, כשהרים את אריה על כתפיו, צעד בגאווה בכפר, נוהג לנענע את היד לכל פונה.
אך בחורף אחד, שלג כיסה את דרכי הכפר, הרוח גסה. תמר נעמדה אל החלון, מצפה לשובו של בעלה, אך מיכאל לא חזר. בעבודה אירעה תאונה וחייו נגמרו.
הזמן מרפא, אמרו השכנים, אתה לא לבד. בכי, והזמן יעבור, תמצא אחר.
תמר שמעה במרחק, אך הדמעות נעלמו, וזה גרם לה לכאוב יותר. כך עברו חודשים. המשבר חתר למשפחות החזקות ביותר. השכר נתקע בחודשים שלמים. רק אלו שהיו בעלים של קבואות לא פחדו ממאמץ היום-יום.
תמר הרגישה את משקל השנים. אריה הלך לבית הספר, והיו צריכים ללבוש, להכניס נעליים, להאכיל. המשמעות הייתה: לנטוע את הגן במלואו, כדי שבסתיו יהיה מה למכור בשוק.
היא עבדה עד עמק הלילה, ידיה הפכו למרקמות קשות, החיוך נעלם, והנפש נחתכה קפדן.
קח דלי, רוצח! צעקה אל סיני, כשניסה לברוח אל חבריו. תברח! עשית שיעורים?
סיני נשא את הדלי בשקט, אך במחשבותיו חזרו זיכרונות של ימים שבהם אביו היה נוכח, אמא שרחה בחיוך.
בלילה תמר בכה לעיתים, מטפלת בעצמה על האשמה שבשוב לבן. עם זריחה היא שוב הייתה קרה וקפדנית.
יום שבת הגיע, ובאותו זמן הגיעו לחבורה חברותיה פייה וליאנה. פעם לא הייתה לה חברות, כי מיכאל היה כל העולם החברתי שלה. היום, חברות משוחררות באו, צוחקות, כאילו לבוא “לשתות תה”. אך ההצעה הייתה יותר ממילים.
הבוקר התחיל כרגיל. תמר קמה ללא מבט במראה, ידעה שפניה מסורבלות. הזינה חזיר, פיזרה דגנים על התרנגולות, שטפה כלים בבקבוק, ושלחה את סיני לשטוף ולרוץ לבית הספר.
הערב תמר לא ציפתה למישהו, אך ידעה שאחד האורחים הקבועים עשוי לבוא. היא לא היתה מודאגת ממזמינים: בא אם בא, אם לא ההזמנה לא תחזור. גברים בדרך כלל הבינו מיד ראו את הבן, אמרו כמה מילים ונסעו, כאילו “אישה עם עגלה”.
תראי, תמר, תשרפי את כל הגברים, חייכה פייה. קשה לך לעשות זאת. אולי המיטה שלך אשמה? צריך ספה חדשה?
אה, אלך לקנות ספה, נאנחה תמר. בכסף? אם יקר, קח לעצמך.
טוב, אל תכעסי. הביאי ארוחה, קבלי אורח.
פייה לעיתים גרמה לתמר לטרוח, אך היא עדיין מניחה על השולחן מלפפונים חמוצים. מביטה בתמונה החתונה, נאנחה:
סליחה, מיכאל. בלי אותך קשה.
כולם זהים, כאילו קראה במחשבותיה, אמרה פייה. בואי, תמר, בשבילנו! אנחנו הטובות ביותר!
למחרת תמר ניתחה את השולחן, אספה את השברים של ארוחת הלילה ויצאה לעבודה.
הגיע אליה נינה יהודית, הדודה של בעלה המנוח.
תמר, מה את עושה? אינך מזוהה אחרי מיכאל, אמרה. וחברותיך רק מפריעות.
מה, נינה יהודית, החלטת לתת לי מוסר? חושבות שאני כשל? יש לי בית, חווה, בן לומד, בודקת שיעורים תמר נעמדה פתאום, זוכרת שלא קראה את יומניו של סיני שבועיים. בדיוק לפני כן היא פגשה את המורה, שהזמינה אותה לשיחה.
תמר לא ידעה מה לומר, ולכן החלה למלא כלים בתבנית.
היית אחרת, נמשכה נינה. יפה, עובדת, טובה תפסיקי את ההוללות האלו.
אני לא הולכת, התנגדה תמר. רק מדברת עם חברות כדי להרפות מעט. האם לי לא מגיע קצת מנוחה אחרי יום עמוס?
כן, כמובן, הנהנה נינה, מנשפת.
אז אל תקרעי לי מוסר. ובבקשה, אל תסתכלי בעניינים שלי. הדלת פתוחה, אמרה תמר והסתכלה על השולחן.
נינה קשצה את המפנה, יצאה לאט מהחדר.
תמר נאנחה והשתמטה כאב. היא רצה אל המרפסת, תפסה את הדודתו, וקראה:
נינה, חכי, אתן לך גזר, יש לי הרבה השנה.
לא צריך, ילדה, הניפה נינה ידיה, יורדת מהמרפסת.
חכי, אני מרגישה את הלב, נלחמה תמר.
נינה, שחוותה שנים רבות, חישתה את הגעגוע של תמר. היא ידעה שזהו התנצלות שקטה. תמר לא קראה בקול, אך קולה ועיניה ביקשו סליחה. נינה עצרה.
הנה שקית, אמרה תמר, מזינה גזר בשפע. תביאי למקומך?
אביא, תמר, השיבה נינה, ויצאה לבית. לבה נפל על כאב תמר.
ערב שישי, תמר אספה בצלבלות בצל ובגזר למוּנְכָּת שוק.
אם יפוג שֶׁקֶל, כי כסף שלנו איננו נראה כמו אוזניים, חשבה, ערמה ידיה.
לאן את הולכת עם כל התיקים? שאלה השכנה הצעירה זוהר, מציצה לתיק.
לשוק, מביאה ירקות, ענתה תמר.
היא גררה את התיקים הכבדים עד לתחנת האוטובוס, שם עמדו סבא מיכאל וסבתא גלילה, גם הם ממתינים לעיר. אבל האוטובוס לא הגיע.
מה זה, שוב נתקע? נאנחה הסבתא.
הזקן קרא על האוטובוס, על כל האוטובוסים, ועד שהבינו שאין אוטובוס, פנו הביתה, מחפשים רכבת אחרת.
תמר נותרה מחכה. היא לא רצתה לשאת את התיקים חזרה, ולכן חיפשה נסיעה משותפת.
קודם עבר “מאפייה”, אחר כך “אוטו פנימי”, אך מקומות היו תפוסים. לבסוף הופיע “קופה”. תמר חייכה, חיפשה מקום פנוי במושב, אך הנהג עצר לפני שהיא הרימה יד.
הנהג, גבר בגיל משאלת תמר, ניכר שהיה משכונת קהילה, משום שלא ראתה אותו לפני. הוא הסתכל על תמר, ואז על התיקים.
האוטובוס שבור היום, אני נוסע לעיר, יכול לקחת אותך, אמר.
אם זה כך, קח אותי, נאנחה תמר.
מסכים, חייך. הוא חזר למכונית, שרדף משקלים, כאילו אינן כבדים.
אולי תביאי עד השוק? שאלה תמר.
אולי.
אשמח לשלם, הוסיפה.
בדרך תמר שלפה מראה נישאה ושזפה שפתיה. היא צפה בנהג מהמאחורי.
קוראים לי תמר, פנתה אליו.
ואני יוסף פדואר, השיב.
וואו, שם משפחה? קראה בחיוך. מנהל? קצין?
לא, רק מבקר באתר בנייה, קטע יוסף בחיוך, וענה: אני מפקח בבנייה.
הוא הוביל אותה לשוק, עזר לשאת את התיקים, ולמד רק מחצית הסכום.
השארי את השאר היום, אחזור בדרך, אמר.
נדיב, חייכה תמר. מזל טוב לי.
יום עבר, יוסף חזר הביתה.
תיכנסי, תשתה קפה, יוסף פדואר, קראו אליו.
אפשר יוסי, הוא חייך.
תמר זרקה מטלית על השולחן. נכנס סני.
אל תעמוד כאן! לכו לחדר. עשית שיעורים?
כמעט, חייך הילד.
גמרי! ציוותה תמר.
יוסף, ישב כשהוא על הכסא ליד התנור, רגליו מצטלבות, חייך אל סני:
נו, נציג, קוראים לי יוסף פדואר, ואתה?
סני, ענה.
אריה? שאל יוסף.
כן, הנהן.
איך הלימודים? קשים?
במתמטיקה אין לי הצלחה, נאנח.
בוא נבדוק, הצביע יוסף, ביקש לראות את המחברת.
חצי שעה לאחר מכן, הילד, מרוצה, הלך לישון.
סדר, ביקש יוסף, מצביע על השולחן, רק קפה אני רוצה.
אם אתה נוהג, אז רק קפה, הסכימה תמר.
גם אם לא, קפה, קמוצ’ה, מרק ושווארמה, הוסיף יוסף.
תמר הסתכלה בחשש, מילאה כוס מים חמים, הוסיפה קפה, והניחה צלחת תפוחי אדמה צמודה.
הגיע הזמן שלי, הכריז יוסף, קם. הוא עצר לרגע ואז הוסיף: תמר, חשת לי חן, אפשר לבוא ביום שישי?
תמר חייכה קלות, כי המשך כזה היה צפוי בחלומה.
בבקשה, בואי.
אני רווק, אמר, בלי שמירה על שאלה.
«אתה שוכח אחרי שבוע», חשבה תמר, בלי תקווה.
אחרי העבודה, כשבאו פייה וליאנה, תמר חיפצה אותן לפני שהשיבו. במוחה הרטט: «אולי הוא באמת יגיע?»
תמר, זה לא הוגן, התלוננה פייה. בואו איתנו למועדון!
מה זה? רציתי רק לסיים את הבית!
אנחנו הולכות לסרט!
ילדות, תלכו לבד. לי צריך לסדר כאן.
תמר לא סיימה את הניקיון. יוסף הגיע לפני שציפתה. הוא נכנס לחצר, ותמר הובילה אותו פנימה. על השולחן נותרו עקבות ארוחת ערב, אבל האורח עזב כאילו לא ראה.
את מחממת, לפני שהמרק יתקרר, תמר הסבירה.
יוסף דיבר מעט עם סני, עזר במתמטיקה, סיפר על כוחות סוסי מנוע. כשסני הלך לישון, תמר הרגישה קלילה, רצון לשוחח ולצחוק.
הוא נעלה, שם על כתפיו, חיבק אותה בחוזקה. תמר נדהמה, נשימתה נקטעה.
אשאר עד הבוקר, הוא אמר בפשטות.
מי ילחץ אותך? תמר, אחרי שייצבה את עצמה, נשמה עמוק. היא ידעה שיבא נצור, אז המילים לא נצרכו.
בבוקר, כשתמר הכינה ביצים, יוסף לקח דלי והלך למלא מים.
אולי נלך לבקתה? שאל.
לך, השיבה תמר, חוסר רצון לשאול עזרה, כי לא האמינה שכזה דבר יימשך.
אחרי ארוחת בוקר, הוא סיים תה וחשש לפתע:
תמר, אם תרצי להיות איתי, המשקאות שהייתי רואה על השולחן אתמול לא צריכים להיות כאן.
תמר קפאה עם כפית תה ביד.
זאת תנאי? שאלה, יותר מתפלאה מבוכנת.
קחי זאת, אני לא אוהב ריח זה. ובכלל, אני רגיל, את יודעת זאת, חייך.
אז באי לבקתה בערב? חייך.
תמר רצתה להקפיץ, להוציא אותו, אך משהו עצר אותה, והפתיעה אותה רצון להסכים.
בואי, לחשה בקצרה.
עד ערב חזרה פייה.
שמעת, שטפת הכל, תמר? שאלה.
הכל נעלם, פייה. אין יותר דבר.
משוגעת? איך את יכולה לשפוך את הטוב הזה?
מה טוב? זה רק רע. לך, פייה, אין לי זמן לך, חצתה תמר.
היא שטפה את הרצפה, החליפה מצעים שנריחו רעננות אחרי כביסה בחוץ. על הכיריים חיכה מרק צהריים, אבל חשתה לבשל משהו אחר, טעים יותר. במקום פאי, היא הכינה בצק והכינה פנקייקים; סני נגע בהם בחשש, שתה עם מיץ.
הזמן חלף. תמר ביקרה במרחצאות, ובחוץ כבר היה חשוך. יוסף עדיין לא בא.
שלושה שנים מחכים, נאנחה תמר. נכשלים, רק מיכאל נותר. אולי שפכטתי את כולם?
היא חייכה, מביטה במטבח המואר, מריחים של אוכל טרי.
לא לשווא, הכריזה. די לי.
היא קראה לבנה:
אל תחכה, סני, דוד יאיר, כנראה לא יבוא. בוא נסתכל על המחברות שלך, פספסת שיעורים.
פתאום נשמע רעם של מנוע מחוץ לחלון. יוסף הגיע עם תיקון קטן. הוא הוציא ממנה נקניק, קופסאות משומרות, עוגיות, חמאה.
זה מה שחבר מהפולקלור הביא, לעיתים מציל, הסביר. בשבילך ולאריה.
תמר ישבה כשלהטת את סנטרה, מביטה באורח.
זה חסר, נכון? היום אין כזה בחנויות.
יודע, לכן הבאתי, קח.
תמר שאלה כרגיל, כאילו מצפה לחזור מהעבודה:
תאכל קודם או תבוא למרחצאת?
קודם למרחצאת, ענה יוסף.
החוץ היה אפל, והיא סידרה את השולחן, חשה חום ישן של בית, של אהבה שהייתה עם מיכאל. היא חייכה למגפי יוסף שנתלו על המתלה.
«אם הוא הגיע היום, הוא ישאר. אני רוצה שיישאר», חשבה בביטחון שלא הכירה לעצמה.
היום הסתיים כהה, אך שלו ונח.
נינה יהודית עמדת על שער הבית, מביטה על הדרך. חיוכה נדלק כשראתה את הרכב שהופיע בחצר של תמר כבר חודשוהיא חייכה, מודעת שהחלום מתמזג עם היום, והבית הפך למקדש שלווה שבו הזמן נרקם מחדש.
