שרה כהן קמה באותו בוקר של שבת בתחושת חג. שמונים שנה מספר סיבובי, ראוי לחגיגות. היא תכננה את היום מזה זמן רב, ערכה רשימת מוזמנים, חשבה על התלבושות. במראה נראתה פניה מרוצה של אישה שהרגלתה שהכל הולך לפי תוכניתה.
מאמא, יום הולדת שמח! אורן, הראשון שבמטבח, הגיע עם קופסה קטנה בידיו. זה מאיתנו, עינור.
עינור עמדה שקטה ליד הכיריים עם ספל קפה ביד. היא תמיד הייתה חסרת מילים בבוקר, במיוחד כשמדובר בחגיגות המשפחה של החמות.
אה, אורן, תודה! שרה קיבלה את המתנה ברגע של שמחה מדומה. האם כבר ארקתם?
כן, מאמא, הכל בסדר, השיב אורן, מביט באשתו.
עינור שמה את הספל במדיח, מתכננת במחשבות את מה שמצפה לה. בימים האחרונים חמתה החמות במצב רוח גבוה, שלפעמים רק חיזק את נטייתה למנהיגות. היא כמעט חשבה שהאווירה החגיגית נותנת לה רשות לשלוט בכולם יותר מאשר הרגיל.
עינור, יקירה, פנתה אליה שרה בטון שמזכיר תמיד בקשהציווי. יש לי משימה קטנה בשבילך.
עינור הסתובבה, מנסה לשמור על הבעה נייטרלית. שלוש שנות נישואין באותו דירה לימדו אותה לקרוא את טון החמות כמו ספר פתוח.
הנה תפריט, הכיני הכל עד חמש, אני לא עומדת במטבח בחגיגתי, שרה העבירה דף כפול, כתוב בכתב נקי.
עינור לקחה את הדף, קראה בקווים וחשבה שהכל מצטמצם בפנים. שתיםעשרה מנות.בסופו של ערב, לאחר שהאורחים פנו והבית נשאר רק שלושה, שרה חייכה בעדינות לעינור והבינה שהשיעור על כבוד הדדי נלמד והקשר ביניהן התחזק.
