הדר פסעה לאיטו על הדשא המסוגר של השכונה, כאילו הייתה עולה לבמה. כל צעד שלה היה מדויק, מחושב בקפידה. היא ידעה זו לא חזרה פשוטה. זו הייתה נקמתה.
העיניים של יוסי, הזקן, כמעט צורו לה. הוא לחצו על המטה שלו בחוזקה עד שהאצבעות נצבעו לבן. במבטו היה הכל כעס, בוז, וגם האור הטורף של העבר, שבו הוא שלט על כולם במשך עשורים.
למכור? שאל ברטוריקה שקרנית. ילדה, הבתים האלה שייכים למשפחתי, לשושלת שלי. כל עוד אני כאן, הם נשארים כאן.
הדר צעדה קרוב יותר.
לכן, לחשה בעדינות, כי לא תספח הרבה זמן עוד.
פניו של היוסף רטו בטלטול. הוא רצה לצחוק, אבל שיעול פרץ. השנים, המשקאות, משא האשמה של השלטון כבדו עליו.
מאחורי גדרות השכנים הופיעו פני עדים. כולם ראו את המצב, אף אחד לא העז להתערב, אבל הסקרנות הייתה חזקה מהפחד.
התפרעת, הדר, קרא הזקן, אף אחד לא מוכר לך דבר.
הדר שלפה תיק והוציאה ממנו תיקייה.
אלו חוזים. קניתי כבר חצי רחוב. לגביית נעמי היו חובות, בנמה נחתר לחוב. העסק של אבא אבי הלך לפשיטת רגל. כולם פנו אליי.
עיניו של יוסי הבהיבו.
שקר!
הדר פתחה את התיקייה והציגה את ההעתקים.
זה רק ההתחלה. אבל לך, יוסי, יש סודות ששווים יותר מהקירות האלו.
הזקן רעד.
איזה סודות?
חיוכה של הדר היה קר כמו קרח.
אתה חושב שאני לא יודעת דבר. אני יודעת איך התחתנת לבד באותה תקופה. אני יודעת שאימא שלי נעלמה בבוקר אחד, ואתה אמרת שזה התקף לב. לא היה שיחה עם רופא. לא היו שאלות. שילמת לרופאים, לשוטרים.
רעש התפשט ברחוב. מבעד לחלונות נצצו מבטים מזועזעים.
שקר! קרא יוסי. כולם יודעים שהיית חולה
חולה? קטעה הדר בחומריות. או שסכמת לך רק את העושר על הדרך?
הגבר נבך, ואז חזר לקולו במהירות.
אין לך הוכחה.
הדר הרימה את ידה.
ומה זה?
היא שלפה חוברת קלועה ושטוחה. פניו של היוסף הפכו לאפורים.
זה
כן. היומן של אימי. מצאתי אותו בתיבה של קרוב משפחה מת. כל מה שהיה שם הפחדים שלה, ההתלונויות. היא כתבה איך מרחת תרופה בתה שלך כדי להיראות חלשה. היא כתבה איך זיונת את צוואה שלה.
עיניו של יוסי הורחבו. המטה ברחה ממנו כמעט ונפלה לרצפה.
שקר כל השקרים
הדר שיחקה בכתף.
אולי. אבל אתה יודע מה העיתונאים אוהבים? סיפור כזה. במיוחד כשיש ניירת שתומכת בו.
שתק מוחלט ירד על הרחוב. רק הרוח רשרשה בעצי הוילנה.
יוסי הרים את ידו כאילו עומד להכות, אבל הוא רעד. המטה ברח לו, והוא נפל לאט על המדרכה של המרפסת. פניו עוותו, והמעמד נחלף בחוסר יכולת. מנהיג השבט הרגיש בפעם הראשונה שהוא חסר כוח.
זו הרחוב שלי הוא גרגר, מחפש אוויר.
כבר לא, השיבה הדר בשקט.
היא פנדה למכונית והחלה לנסוע.
ואז קרה הדבר המפתיע. מבתים השכנים יצאו אנשים. הדודה נעמי, חומה, שיער רך, מחזיקה דף ביד.
הוא צודק! קראה. מכרתי לו את הכל כבר לא יכלנו לשלם את החובות
אחרי זה יצא אבא אבי, מבטו מטה.
העסק שלי קרס, הוא לחש. גם אני חתם.
קול הקהל הלך והתחזק. חלק בוכו, חלק קילל. הרחוב, שהיה עד כה נקי ומסודר, נקרע תחת משקל השקרים.
הדר הריצה למנוע. במראה האחורי היא ראתה עוד פעם את דמותו של יוסי, יושב כמו פסל שבור, סביבו משפחתו ממהרת להציל את השברים.
בליבה כאב של שנים רבות נצמד, אבל הפעם הוא לא כעיסתו. הכאב כבר לא שלט בה.
ידיה אחזו ברוגע בנהג. היא ידעה היא לא חזרה לשום מקום סתם כך.
לפני שלושים ושבע שנים נזרקה משם כמו פסולת.
היום היא האישה החדשה של הרחוב הזה.
סיום: הרחוב, שהיה פעם של השבט של יוסי, נמצא כעת בידי הדר. נקמתה לא הייתה ברעש ובאלימות אלא בניירת, בהיגיון קר ובלוחות זמן שהביאו סוף סוף סדר.
