נועה אמרה: “אני אתקשר לאבא”, והצמידה את הטלפון לחזה כאילו היא אוחזת לא בפלסטיק עם מסך, אלא בחוט האחרון שמוביל הביתה.
בכיתה, לכמה שניות, נדם אפילו הרשרוש הילדותי הרגיל. תלמידי כיתה ב’ קפאו מעל המחברות, מישהו הפסיק לנענע את הרגל מתחת לשולחן, ליד החלון ילד עם תלתל ג’ינג’י הרים ראש והביט בזהירות במורה. ורדה שטרן עמדה ליד השולחן, כף ידה הייתה פתוחה, קולה נשאר אחיד, רק מתחת לבד השרוול משך מקום לא נעים מעל המרפק. בבוקר היא בחרה חולצה יותר מהרגיל ובכל זאת בחרה גרוע: השרוול היה רחב, ואם הרימה יד ללוח, הוא עלול להחליק.
“נועה, הכלל אחד לכולם”, אמרה ורדה. “בשיעור הטלפון נמצא אצלי במגירה. אחרי הלימודים תיקחי אותו”.
הילדה לא התווכחה, לא התחילה להתייפח, לא העמידה פנים שהיא לא מבינה. היא רק הביטה במסך, שעליו כבר כבה ההודעה, והעבירה אט אט את האגודל על הכיסוי הכחול. שערה הבהיר היה קלוע בשתי צמות, כשאחת בולטת נמוך יותר מהשנייה. ורדה חשבה שאולי אבא קלע אותן, ומהמחשבה הזו משהו בה התרכך בלי שליטה.
“אבא כתב שהוא ייקח אותי מוקדם יותר”, אמרה נועה. “רק רציתי לראות שוב באיזו שעה”.
“אם צריך, נתקשר אליו מהמזכירות. אני ארשה”, ענתה ורדה. “אבל עכשיו תני את הטלפון”.
נועה הרימה עיניים. במבט הזה לא היה עקשנות ילדותית, שגורמת למורים בדרך כלל להיאנח בעייפות. היה שם דבר אחר: בדיקה זהירה, האם אפשר לתת למבוגר את מה שחשוב לך. ורדה הבחינה במבטים כאלה מיד. אי אפשר לבלבל אותם עם קפריזה. ככה מסתכלים ילדים שכבר יודעים: מבוגרים הם שונים, ולא כל קול רם אומר צדק.
הילדה הניחה את הטלפון בכף ידה של ורדה.
“הוא בכלל יגיע”, אמרה בשקט.
ורדה סגרה את הטלפון במגירה העליונה של השולחן וחזרה ללוח. השיעור חשבון היה צריך להתחיל מחדש: הילדים כבר איבדו את החוט, והיא עצמה תפסה את עצמה מביטה לא על התרגילים, אלא על נועה. היא ישבה זקוף, העפרון בידה בצורה מסודרת, אבל כל כמה דקות מבטה גלש לשעון העגול מעל הדלת. ורדה החזיקה מעמד עד ההפסקה, כתבה אישור ושלחה את הילדה למזכירות להתקשר לאבא.
המזכירה חנה, שאחרי עשרים שנה בבית הספר התרגלה לכל מיני הורים, אחרי השיחה עם אבא של נועה הגיעה בעצמה לחדר המנהל. היא לא רעשנה, לא התעסקה, רק אמרה לו משהו בלחש, והמנהל, גבר שמנמן עם תיקייה מתמדת מתחת לבית השחי, קם כל כך מהר שהתיקייה נפלה על הרצפה. ורדה שמעה על זה אחר כך, ובינתיים היה לה שיעור קריאה, והיא ניסתה לגרום ליובל מהשולחן השלישי לקרוא את המילה “ספינה” בלי הרהור ממושך ומצער.
דפקו בדלת בסוף השיעור השני. לא בקול רם, אבל ככה שהכיתה מיד הבינה: מאחורי הדלת מבוגרים. המנהל נכנס ראשון, מחליק את שערו הדליל. מאחוריו עמד גבר גבוה במעיל כהה, רגוע, מרוכז, עם הבעת פנים שגורמת לאנשים מסביב להתחיל לדבר בשקט יותר. הוא לא דומה להורים שפורצים לבית הספר להוכיח שהילד שלהם תמיד צודק. הוא בכלל לא מיהר לעשות רושם, ובדיוק בגלל זה עשה רושם.
נועה קמה.
“אבא”.
האיש הביט בה, ובפניו לרגע הופיע מה שנועה כנראה החזיקה בו כל היום. הוא לא חייך בהרחבה, לא פשט את ידיו, אבל מבטו התרכך.
“הכל בסדר, ארנבת?”
“כן. רק ורדה שטרן לקחה את הטלפון”.
הוא העביר את מבטו למורה.
“יאיר ברק, אבא של נועה. אמרו לי שהייתה בעיה עם הטלפון”.
שם המשפחה נשמע בשלווה, אבל המנהל לידו נראה כאילו התכווץ. את השם הזה הכירו רבים: חברת בנייה, תרומה לבית הספר, שיפוץ אולם הספורט, מחשבים חדשים. עוד ידעו מה שלא אמרו במילים ישירות: יאיר ברק לא היה מהאנשים שאפשר לדבר איתם סתם כך.
“בתה הוציאה טלפון בשיעור”, אמרה ורדה. “לקחתי אותו עד סוף היום. כשראיתי שחשוב לה ליצור איתך קשר, אפשרתי להתקשר מהמזכירות”.
היא דיברה באופן אחיד, אף על פי שהרגישה רעד מנסה לחדור לקולה. מול המנהל, מול האיש הזה, מול עשרים פרצופי ילדים, היא הייתה צריכה להחזיק לא רק את הכלל, אלא גם את עצמה. יאיר הקשיב בלי להפריע. אחר כך הנהן.
“נהגת בצורה נכונה”.
המנהל שאף אוויר ברעש ומיד עשה כאילו זה שיעול. נועה קימטה את מצחה, אבל אבא שלה התכופף לידה, הגיע לגובה עיניה.
“בכיתה המבוגר הראשי הוא המורה. אם ורדה שטרן אמרה להרחיק טלפון, מרחיקים. אני אבוא, גם אם לא תבדקי את ההודעה עשר פעמים. הסכמנו?”
נועה חשבה, כמו תמיד רצינית מדי לגילה, והנהנה.
“הסכמנו”.
יאיר ביקש את הטלפון, אבל לא הכניס אותו לכיס. הוא החזיר אותו לבתו וציווה להכניס לתיק. כבר ליד הדלת הוא התעכב. ורדה הרימה יד כדי לסדר גדיל שיער, והשרוול גלש. על פרק כף היד, ממש בקצה האזיקון, היה סימן כהה של אצבעות זרות. היא הורידה את היד במהירות, אבל יאיר הספיק להבחין. הוא לא אמר כלום. רק הביט בה כל כך בתשומת לב, שורדה רצתה לסגת אל הלוח, אל הגיר, אל המחברות המובנות של הילדים, שבהן אפשר לתקן טעויות בעט אדום.
אחרי הלימודים נועה התארגנה הכי לאט מכולם. ורדה הוציאה את הילדים לשער בית הספר. בצד הדרך עמדה מכונית שחורה. יאיר עצמו פתח לבתו את הדלת, עזר לה להיכנס למושב האחורי, וכבר התכוון להקיף את המכונית כשהורידה נועה את החלון.
“ורדה שטרן, להתראות מחר”.
“להתראות, נועה”.
המכונית נסעה, וורדה עמדה עוד כמה דקות על המדרגות. היא לא רצתה ללכת הביתה. שם יכול היה להיות גבריאל. אם הוא לא היה, לא היה יותר קל: אז היה צריך לחכות לצעדים שלו, לנחש לפי חריקת המדרגות באיזה מצב רוח הוא נמצא, ולהחביא מראש את הארנק במקום שהוא לא ימצא בפעם הראשונה.
גבריאל היה אביה החורג. אחרי שאמא שלה נפטרה, הוא נשאר האפוטרופוס הרשמי של אחיה הקטן איתן. איתן היה בן עשר, סבל מרעשים חזקים, אכל רק מצלחת לבנה עם פס כחול, לא אהב שמישהו נוגע בעפרונותיו, ויכל שעות לסדר כפתורים לפי גודל. כשאימא טיפלה בניירות, היא עדיין האמינה שגבריאל הוא אדם אמין, רק קצת גס. ורדה למדה אז, עבדה בערבים, ולא מיד הבינה שהגסות לא הייתה קצה האופי, אלא מרכזו.
היא יכלה לעזוב לבד. אולי. אבל את איתן גבריאל לא היה מוסר. על הנייר הוא היה המבוגר האחראי, וורדה – אחות גדולה עם משכורת קטנה, פינה שכורה בעתיד, ותיקיית אישורים שעוד צריך להפוך להחלטת בית משפט. עורך הדין ביקש מקדמה, שגרמה לאצבעות של ורדה להקהות. היא חסכה כמעט שלוש שנים, אבל גבריאל הוציא כסף בכל פעם שהפסיד בקלפים או חזר עם עיניים מטושטשות וכיסים ריקים.
בערב הוא הגיע מוקדם מהרגיל. במסדרון הריח כמו סמרטוטים רטובים וצבע ישן, הריח הכבד הזה תמיד עלה מהקומה הראשונה אחרי הניקוי, וורדה כבר לפי זה הבינה שהדלת למטה הייתה פתוחה זמן רב.
“איפה הכסף?” שאל גבריאל, בלי להוריד נעליים.
איתן ישב על הרצפה ליד הספה ובנה מקופסאות גפרורים טור ארוך. ורדה שמה בין אחיה לבין אביה החורג כיסא, כאילו במקרה.
“משכורת ביום שישי”.
“את כבר אמרת לי את זה”.
“כי משכורת ביום שישי”.
הוא התקרב. ורדה לא הרימה את קולה. היא ידעה מזמן: עוצמה רק דוחפת אותו. גבריאל הכה בכף ידו על השולחן, הקופסאות של איתן רעדו, והילד התחיל ללחוש מהר מספרים, מתבלבל ומתחיל שוב. ורדה הניחה יד על כתפו, אבל הביטה באביה החורג.
“לא לידו”.
“וליד מי?” גיחך גבריאל. “ליד המנהלת שלך? ליד השכנים? או שמצאת לעצמך מגן?”
היא לא ענתה. אחרי ערבים כאלה, בבוקר הייתה צריכה לבחור בגדים לא לפי מזג האוויר, אלא לפי הסימנים על הידיים. בבית הספר היא חייכה לילדים, שמה מדבקות במחברות, הסבירה איפה במילה יש אות רכה, וכל הזמן הרגישה שהיא חיה בשני חדרים שונים, שביניהם אין דלת.
כעבור כמה ימים הבחינה במכונית ליד הבית. אחר כך עוד אחת – ליד בית הספר. הגברים בפנים לא הביטו בה, לא יצאו, לא דיברו. פשוט היו שם. ביום השלישי ורדה עצמה ניגשה לאחד מהם אחרי הלימודים. גבר כבן חמישים, במעיל אפור, החזיק כוס קפה ונראה כאילו יכול לעמוד שם עד החורף.
“אתה מיאיר ברק?”
“כן”.
“תמסור לו שזה נראה מוזר”.
“אמסור”, אמר האיש. “אבל כל עוד לא ביקשת להסיר את התצפית, אני אישאר”.
“תצפית? אתה רציני?”
“לגמרי”.
היא רצתה לכעוס, אבל במקום כעס עלתה עייפות. באותו ערב העבירו לה מעטפה. בפנים היה כרטיס עם כתובת של בית קפה קטן ליד בית הספר ושורה: “מחר אחרי הלימודים. רק שיחה”.
ורדה הגיעה לא כי בטחה. היא הגיעה כי לא ידעה יותר לאן ללכת עם איתן.
יאיר ישב ליד השולחן המרוחק. לפניו עמדו שתי כוסות תה, לא נגעו. הוא קם כשהיא ניגשה, אבל לא הושיט יד, כאילו הבין מראש שהיא עלולה להירתע.
“אני לא אעמיד פנים שבמקרה שמתי לב למצב שלך”, אמר כשהיא התיישבה. “נועה ראתה את הסימנים על היד שלך. היא ביקשה ממני לברר אם אפשר לעזור”.
“הבת שלך לא צריכה לחשוב על דברים כאלה”.
“מסכים. אבל היא חושבת. אחרי שאמא שלה לא נשארה, נועה נהייתה יותר מדי קשובה לאנשים”.
ורדה הביטה מבעד לחלון. ברחוב, אמא תיקנה לילד כובע, הוא הניע ראש וצחק. פיסת חיים פשוטה כזאת פתאום נראתה לה כמעט זרה.
“אני לא צריכה רחמים”, אמרה.
“אני לא מציע רחמים. אני מציע עורך דין שעוסק באפוטרופסות, וביטחון זמני לך ולאחיך”.
“תמורת מה?”
“תמורת זה שלא פחדת משם המשפחה שלי ולא השפלת את הילדה שלי בשם הסדר בכיתה”.
היא הסתובבה אליו בחדות.
“זו לא טובה. זו העבודה שלי”.
“בגלל זה בדיוק אני רוצה לעזור”.
הוא דיבר בשלווה, וזה הרגיז יותר מאשר אם היה לוחץ. ורדה התרגלה שלעזרה יש כמעט תמיד וו. גם גבריאל פעם “עזר” לאמא: הביא אוכל, תיקן ברז, הסיע לבדיקות. אחר כך התברר שכל עזרה נרשמה בפנקס חובות בלתי נראה.
“אם אסכים, אחר כך תגיד שאני חייבת לך”.
“לא”.
“כולם אומרים ככה”.
“אז אל תסכימי מיד. היפגשי עם עורך הדין. תקשיבי. ההחלטה תישאר שלך”.
היא נפגשה. עורכת הדין הייתה נעמי שפירא, אישה מבוגרת עם תספורת קצרה ותיקייה שבה הכל היה מסודר מיד במדורים: אישורים, תעודות, עדויות שכנים, הערכות מבית הספר, חוות דעת רפואיות של איתן. השם שלה היה קפדן, כמו בעלת הבית. נעמי שפירא לא הבטיחה ניצחונות מהירים, להיפך, דיברה יבש וישיר.
“גבריאל יתנגד”, אמרה. “לא כי הוא צריך את הילד. כי הוא צריך שליטה עלייך ואת הכסף שהוא מקבל דרך השליטה הזו. אנחנו צריכים ראיות, זמן, והעמידה שלך”.
ורדה הנהנה.
היה לה כוח עמידה. לפעמים נדמה לה שמלבד זה לא נשאר כלום.
התהליך לא היה פשוט. בהתחלה בית המשפט לא החליט מיד, ביקש מסמכים נוספים. אחר כך גבריאל הביא שכן שטען שורדה בעצמה עושה בבית שערוריות. אחר כך הופיעה בבית הספר ועדה: מישהו כתב שהמורה מתנהגת באופן לא יציב ואינה יכולה להיות אחראית על ילדים. המנהל דני לחץ את העניבה בעצבנות, ורדה ישבה מול שתי נשים עם טאבלטים וענתה באותה שלווה שבה ענתה ליאיר באותו יום ליד הלוח.
נועה אחרי הלימודים ניגשה אליה והושיטה ציור. בציור היה בית ספר, אישה גבוהה בחולצה כחולה וילדה קטנה לידה.
“זו את”, אמרה נועה. “את עומדת ליד הדלת, שכולם ייצאו הביתה”.
ורדה לא יכלה לענות מיד. היא רק הניחה את הציור במגירה, ליד יומן הכיתה, וחשבה שילדים לפעמים מחזיקים את המבוגר מעל המים יותר מכל מילים יפות.
גבריאל בינתיים נהיה כועס יותר. הוא בא פעם עם איומים, פעם עם בקשה רחמנית “לא להוציא לכלוך מהבית”, פעם עם הבטחה להפוך לאדם נורמלי. ערב אחד הוא נעל את איתן בחדר, כדי שורדה לא תוכל לקחת אותו לפסיכולוג. הילד ישב אחר כך שלוש שעות בפינה ויישר בקו אחד את העפרונות, עד שאצבעותיו החלו לרעוד. בדיוק אחרי זה ורדה הפסיקה להסתפק. לא רק פחדה, לא רק נעלבה, אלא הפנימית נפרדה מההרגל הישן של לסבול.
“אני מגישה את הבקשה עד הסוף”, אמרה ליאיר בטלפון. “גם אם הוא ילחץ”.
“בסדר”.
“ואני עצמי אחתום על החוזה עם נעמי שפירא. שיהיה תמורת שקל, אבל אחתום”.
“היא כבר הכינה”.
“אתה יודע הכל מראש?”
“לא. רק מקווה שלפעמים אנשים בוחרים בעצמם”.
ההחלטה הזמנית לגבי איתן ניתנה אחרי חודש. לא סופית, אבל חשובה: הילד יכול לחיות עם ורדה עד סיום התיק. גבריאל עמד אז ליד בניין בית המשפט והביט בה כאילו כבר שובר הכל בראש. לידו היה איש של יאיר, שי, אותו אחד במעיל אפור. הוא לא התערב, לא אמר מילה מיותרת, רק פתח לורדה את דלת המכונית, שבה איתן ישב עם תיק על הברכיים והביט בנקודה אחת.
“אנחנו נוסעים הביתה?” שאל.
ורדה התיישבה לידו.
“כן. רק לבית אחר”.
יאיר מצא להם דירה קטנה לא רחוק מבית הספר. ורדה התעקשה על חוזה ועל תשלום אפשרי. הוא לא התווכח. זה היה מפתיע יותר מכל נדיבות. הבית החדש היה שקט: שני חדרים, מטבח עם אדן חלון רחב, ארון ישן במסדרון, וחלון שממנו נראתה גינת משחקים. איתן בהתחלה הסתובב בחדרים עם מחברת ורשם מה מונח איפה. ביום השלישי הוא שם את העפרונות על השולחן ולא החזיר לתיק. בשבילו זה היה יותר מכל מילים.
נועה התחילה לבוא אחרי הלימודים יחד עם אבא שלה. בהתחלה לחצי שעה, אחר כך לשעה. היא ישבה בקצה השטיח ובנתה מקוביות ליד איתן, בלי לגעת בטור שלו. פעם אחת הוא דחף לעברה חלק ירוק. ורדה עמדה ליד הכיריים ופחדה להסתובב, כדי לא להפחיד את העולם הקטן הזה, שנבנה לאט אבל ביושר.
עם יאיר הכל היה יותר מורכב. הוא לא חיזר בצורה רגילה, לא הציף בהודעות, לא ניסה לקנות את השקט שלה. לפעמים הביא לנועה ספרים ונשאר לתה. לפעמים תיקן מדף בזמן שאיתן עמד ליד ועקב אחרי הברגים שמונחים לפי גודל. ערב אחד, כשהילדים התווכחו על משחק קופסה, יאיר אמר:
“אני רגיל לפתור בעיות מהר. איתך זה לא אפשרי”.
“כי אני לא בעיה”.
הוא הביט בה וחייך קלות.
“כן. כבר הבנתי”.
גבריאל לא נעלם מיד. הוא התקשר ממספרים זרים, ארב ליד הבית הישן, ניסה דרך מכרים לברר את הכתובת החדשה. פעם אחת הגיע לבית הספר, אבל שי הבחין בו בשער לפני שורדה יצאה עם הילדים. אחרי זה גבריאל נעלם לכמה שבועות. ורדה התחילה לישון יותר עמוק. איתן הפסיק לבדוק את המנעול לפני השינה. נועה פעם אמרה בארוחת ערב במטבח שלהם:
“פה טוב. שקט, אבל לא ריק”.
ורדה זכרה את המשפט הזה.
ההחלטה הסופית על האפוטרופסות נקבעה ליום שני. בערב שלפני איתן בחר בעצמו חולצה, שם בעצמו בתיק את המחברת, והתאמן הרבה על משפט אחד שנעמי שפירא ביקשה שיאמר אם השופט ישאל איפה רגוע לו. בבוקר הוא אמר אותו בשקט, אבל ברור:
“אני רוצה לחיות עם ורדה, כי היא יודעת איך לשים את הכוסות שלי כמו שצריך, ולא כועסת כשאני חושב הרבה זמן”.
ורדה ישבה לידו והחזיקה את ידיה על הברכיים, כדי לא להראות כמה היא רועדת מבפנים. גבריאל ניסה לדבר על משפחה, על הכרת תודה, על זה שורדה “צעירה ולא תצליח”. אבל לידו היו מסמכים, הערכות, חוות דעת, עדויות. לידו הייתה נעמי שפירא, שלא נתנה למילים של גבריאל להתפזר בחדר. באותו יום האפוטרופסות עברה לורדה.
היא יצאה החוצה ולא יכלה לנשום לרווחה הרבה זמן, כאילו החזה עדיין לא האמין לנייר עם החותמת. איתן עמד לידה, אוחז בשרוולה.
“עכשיו הוא לא ייקח אותי?”
“לא”, אמרה ורדה. “עכשיו לא”.
גבריאל שמע. הוא לא אמר כלום, רק חייך חיוך קצר ומכוער. שי צעד קרוב, והאב החורג ירד במדרגות למטה.
בערב יאיר הגיע עם נועה. הם לא ערכו חגיגה, לא מחאו כפיים. ורדה טיגנה לביבות, איתן סידר צלחות, נועה הביאה ציור: ארבעה אנשים ליד חלון וקובייה אדומה על אדן החלון. יאיר הביט זמן רב בנייר, ואז אמר:
“יצא בית יפה”.
“זה עוד לא בית”, תיקן איתן. “זו תוכנית”.
“אז נבנה לפי התוכנית”, ענה יאיר.
הניסיון הסופי הגיע אחרי שלושה שבועות, כשכבר התחילו להאמין שהרע נשאר מאחורי הדלת. בערב שבת ורדה טיגנה לביבות, נועה הקריאה לאיתן בקול, יאיר היה אמור לעלות בעוד כמה דקות – הוא השאיר את המכונית בחצר. צלצלו בדלת. על מסך האינטרקום היה גבר עם קופסת משלוח. ורדה לא פתחה מיד, אבל הקופסה הסתירה את הפנים, והקול אמר: “לנועה ברק, מאבא”.
היא הסירה את השרשרת.
גבריאל נכנס בחטף, הכה בדלת בקיר. הקופסה נפלה. בידו היה סכין מטבח. פניו היו נפולות, עיניו רצו, המעיל תלוי על כתפיו כמו דבר זר.
“חשבת שדף יציל אותך?” אמר.
ורדה עמדה בינו לבין החדר שבו היו הילדים. היא לא צרחה. הגרון נראה כאילו נחנק, אבל המחשבות הלכו בבהירות: נועה ליד החלון, איתן ליד השולחן, יאיר עוד למטה, שי אולי ליד המכונית.
“נועה, תסגרי את הדלת לחדר”, אמרה בלי להסתובב. “איתן, תעשה כמו נועה”.
גבריאל צעד לעברה.
“לקחת ממני הכל”.
“לא היה לך אותנו”, ענתה ורדה. “רק החזקת אותנו קרוב”.
הוא הניף את היד. דלת הכניסה עוד לא הספיקה להיסגר אחרי יאיר, ולכן ורדה שמעה את צעדיו ברגע האחרון. יאיר נכנס לדירה מהר, אבל בלי הזריזות היפה שמראים בסרטים. הוא פשוט היה ביניהם וספג את המכה, דחף את ורדה אל הקיר בכתפו. הסכין חתכה את צידו. לא עמוק, כמו שאמר אחר כך הרופא, אבל מספיק כדי שהמטבח, הילדים, הלביבות על הכיריים וכל החיים החדשים יהיו שבירים לרגע כמו זכוכית.
שי הופיע אחריו. תפסו את גבריאל במסדרון. הוא ניסה לדבר, להאשים, להבטיח, אבל המילים שלו כבר לא החזיקו אף אחד. ורדה ישבה על הרצפה ליד יאיר ולחצה מגבת על צידו.
“תסתכל עליי”, חזרה ואמרה. “רק עליי”.
“הילדים?”
“פה. שלמים”.
איתן ניגש בעצמו. בידיו החזיק את הקובייה האדומה, אותה אחת שנועה השאירה פעם על השולחן שלו. הוא הניח בעדינות את הקובייה בכף ידו של יאיר.
“זה בשביל הבית”, אמר. “שלא יתפרק”.
יאיר סגר את אצבעותיו סביב הקובייה וניסה לחייך.
“אז בטוח יחזיק מעמד”.
אמבולנס לקח אותו מהר. ורדה נסעה לידו, החזיקה את ידו ולא הרפתה גם כשהחובש ביקש מקום. בבית החולים היא נאלצה לחכות כמה שעות. נועה נרדמה על ברכיה, איתן ישב ליד שי וסידר על השולחן מפיות בקו ישר. כשיצא הרופא ואמר שאין סכנה, ורדה בפעם הראשונה מכל הזמן הזה בכתה לא מפחד, אלא מזה שאפשר סוף סוף לנשוף.
יאיר התאושש בעקשנות. כבר אחרי שבוע ניסה לעבוד מהטלפון, עד שורדה לקחה אותו והניחה על המדף העליון. נועה ציירה לו גלויות. איתן בכל פעם בדק שהקובייה האדומה מונחת על השידה, ופעם אמר בחומרה:
“אסור להזיז אותה. היא עכשיו נושאת”.
יאיר התייחס לזה ברצינות.
“הבנתי. נושאות לא מזיזים”.
כשורדה חזרה לכיתה, ילדים קיבלו אותה ברעש רגיל: מישהו שכח יומן, מישהו איבד נעליים חלופיות, מישהו טען שחתול אכל את שיעורי הבית. נועה ישבה ליד החלון וחייכה כבר לא בחשדנות, אלא בשלווה. בהפסקה היא ניגשה לשולחן והניחה לפני ורדה ציור חדש. עליו היה בית ספר, לידו בית, וביניהם ארבע דמויות אוחזות ידיים, לא נוגעות יותר מדי, כאילו לכל אחת נשאר מקום לנשום.
“זו אנחנו?” שאלה ורדה.
“זה כמו שיהיה”, ענתה נועה. “אחר כך”.
בערב יאיר הגיע לקחת את בתו. הוא היה עדיין חיוור, זז בזהירות, אבל בעיניים כבר חזרה המוצקות הרגילה. איתן יצא יחד עם ורדה, כי כולם היו צריכים להיכנס לחנות לקנות קמח: נועה הכריזה שהלביבות הן עכשיו מאכל משפחתי ואסור להפסיק.
ליד שער בית הספר יאיר עצר ליד ורדה.
“אפשר היום פשוט לשבת אצלכם במטבח? בלי שיחות על בתי משפט, אנשים בכניסה ומסמכים. רק תה”.
ורדה הביטה בנועה, שהסבירה לאיתן למה עפרון אדום חשוב יותר מוורוד, ואחר כך ביאיר. בבקשה שלו לא היה לחץ, לא ניצחון, לא רצון לקבל פרס על כל מה שעשה. רק אדם עייף, שגם הוא רצה ערב שקט.
“אפשר”, אמרה. “אבל כוסות שמים רק בקצה השולחן. יש לנו חוקים”.
“אני יודע לציית למורות”.
היא חייכה. לא בשביל הילדים, לא מתוך נימוס, לא כדי להסתיר עקבות עבר. פשוט כי לפנים היה ערב: קמח, קומקום, קולות ילדים, ציור על המקרר, וקובייה אדומה על אדן החלון. הפחד עוד לא נעלם לגמרי, הוא לפעמים חזר בצליל חד, בצעד זר, בחלום לפני עלות השחר. אבל עכשיו לידו חי הרגל חדש – לא לצפות למכה מכל דלת שנפתחת. לפעמים מאחורי הדלת עומדים שלך.
