אורן לוי מצא אותו על הדרך באוקטובר.
גוזל קטן היה יושב על צד הדרך, רטוב וקטן עד כדי כך שנראה שהוא מחכה למכונית מסוימת. באותו זמן אורן נסע לשדה חיטה ברחבי הצפון כדי לאסוף תפוחי אדמה, עצר לרגע לחשוב שהוא רק יתבונן. הרגע נדד, הגוזל הרים את ראשו, והכל נגמר. התפוחי אדמה נשארו באדמה עוד שבוע.
שכנתו, שרה כהן, קראה לו “מרק”. היא חיה בקומה העליונה וראתה בחלל המדרגות יצור חום-אוזן עם רגליים גדולות מדי.
חוםאוזן, אףארוך, מבולבל, אמרה. מרק. מושלם.
אורן חייך.
מרק גדל במהירות. עם תחילת האביב תפס את חצי השמאלי של הספה והסתבך בטחון מלא. בתחילה אורן מצע, אחרי כן ויתר. לישון לבד בדירה היה גרוע יותר מהשינה עם כלב שמנמנם מדי פעם ומזיז רגלו בחלום.
הקשר ביניהם לא נבנה בבת אחת, אלא לאטלאט, כמו יחסים של אנשים שאין להם למה למהר. הליכה בוקרית. קערת אוכל בשעה שבע בערב. טלוויזיה. לפעמים אורן דיבר בקול רם למרק, והוא ישב קרוב וקשיב ברצינות, לפעמים פיהק, מציג את כל השיניים.
אתה צודק, אמר אורן. די.
והוא כיבס את הטלוויזיה.
***
האירוע התרחש באפריל, כשחזרו מהליכה הערבית. אורן זכר בחשאי איך זה קרה החלקה, הרכב קפץ למדרכה סביב פינה, מרק היה ברצועה, והרצועה נקרעה. אורן נזרק על המדרכה, נפצע בצד, שכף כמה שניות וחש רק את נשימתו וקול זעקה מרחוק.
כשקם, מרק איננו. רצועה נחה על האספלט, סגירת הפלסטיק נשברה לשניים. חיפש עד חצות, עבר שלושה רחובות, קרא בשם, שאל עוברים. כולם הנידו בראשם. אחד אמר שראה כלב חום רץ לכיוון מעבר בריכת הרכבת לפני כארבעים דקות, ולא ראה יותר.
באופן פתאומי, אחרי שהקפיץ בכיסא המטבח והביט בקערה הריקה, הוא קיבל רעיון. כתב מודעה, הדפיס עשרים עותקים, בוקר אחד פרסם ברחבי השכונה, ויצר שלוש שיחות לכל מרפאת וטרינרית ולבית האסיה ברחוב הרצל.
אם תמצאו כלב חום, מעורב אמר בטלפון. התקשרו בבקשה. כאן המספר.
שבוע עבר.
חודש.
המודעות דולפו בגשם מאי, הוא תלה אותן מחדש, ועם זאת גם ביוני. מרפאות הווטרינריה לא השיבו. בית האסיה חייגו פעמיים כל פעם בטעות, ובכל פעם הוא לא היה הכלב המתאים.
ביוולי, שרה כהן אמרה בעדינות מאחורי הדלת:
אוריק, אולי תקח אחר? יש שם הרבה כלבים במקלט.
לא, נגיד אורן.
ולא חזרה הצעה נוספת.
הדירה ללא מרק השתנתה. היא לא הייתה ריקה, אבל משהו השתנה. המקרר הרעיש, השכנים קפצו בקומה העליונה בחצי השעה העשירית, כמו תמיד. אורן הרים כדור ישן שהיה מרק משגר במעבר, שם אותו על המדף, חזר אליו, שם אותו במגירה, הוציאו ושב עליו שוב.
בבוקר, היד נמשכה אל הרצועה שתלות על הדלת. לא היה מקום לצאת לשום מקום.
הוא התחיל ללכת לבד, באותה השדרה, באותו זמן, בלי מרק. הוא לא ידע למה. רק הלך.
באוגוסט צלצלה בתו מהשפלה:
אבא, בוא לחיות איתנו, תנוח.
לא יכול,
למה?
הוא שתק, אמר:
אולי יחזור.
הבת השאירה שתיקה, אמרה לבסוף “טוב” בקול שמסתתר מאחורי מילה אחרת.
מרק חזר באוקטובר. אורן שמע גרגור בפתח בשעה שמונה ערב. ראשית חשב שזה דימיון רעש מדרגות, רוח, לאן לאן. הגרגור חזר, מתמיד, כאילו מישהו ידע שהדלת תיפתח, רק צריך המתנה קצרה.
הוא פתח.
על המזרן עמד מרק.
זקקן, פרווה קצוצה במקומות שנראה שהיו פצעים, צד שמאלו קמעה מעט, וכרזה על הצוואר רצועת עור חומה עם רוכסן מברזל וכרטיס קטן שעליו כתוב “חביב”.
אורן נעמד בפתחה והסתכל. מרק חייך, אוזן ימין תלויה, כתם חום על מצחו בצורת כוכב שבור. העיניים ענבר עם מסגרת כהה.
איפה היית? שאל אורן.
מרק קם, עבר באותו המסלול שלדעתו הוא מכיר, הלך לימין אל הקערה. הקערה הייתה ריקה, כמו תמיד.
אורן סגר את הדלת, הלך למטבח, ידיו רטטו קלה כשפתח את המקרר.
טוב, לחך. טוב.
בבוקר שלמחרת הוא נסע למרפאת הווטרינריה.
הם בדקו את מרק, חידשו חיסונים, בדקו צ’יפ. אורן שאל על הרצועה. הרופאה קראה את הכרטיס בקול:
“חביב”. זה שם אחר?
מישהו נתן לו שם אחר, ענה אורן.
הוא גר אצל מישהו?
חצי שנה איפשהו, לא יודע איפה.
הרופאה הסתכלה על אורן, על מרק, חזרה על אורן.
קורה, אמרה. כלבים לפעמים נעלמים וחוזרים, במיוחד חכמים.
אורן לא הגיב, רק הביט במרק שיושב על שולחן המתכת, רוגע ועמיד במחקר.
בצד השני של הכרטיס הופיע מספר טלפון.
במהלך הנסיעה, מרק ישב על הכיסא האחורי, מביט מחוץ לחלון.
הטלפון צלצל אחרי שלוש צלצולים.
אלו?
שלום, אמר אורן. היה לכם כלב. חום. קראו לו חביב.
הפסקה ארוכה.
כן, קראה קול נשי מבוגר. היה. הוא עזב אותנו בספטמבר. חיפשנו אותו.
הוא איתי. זה הכלב שלי. קוראים לו מרק. נעלם באפריל.
שקט, ואז האישה מדברת:
הוא גר אצלנו. האכנו, טיפלנו. היו לו פצעים.
תודה, אמר אורן.
הוא כלב טוב.
כן.
היא שאלה:
אתם רחוקים? רחוב רוטשילד?
שכונה אחרת.
אלוהים. הוא הגיע באפריל, שכב ליד גדר שלנו ולא הלך.
אורן הביט בחלון השמש, ברחוב אפור בלי עלים. השיחה הסתיימה באופן טבעי, הוא שם את הטלפון בצד, מרק נובח בחלל האחורי, משקול ראשו על רגליו הקטנות.
בבית, הוא הוריד את הרצועה של חביב, שם אותה על השולחן והסתכל עליה זמן רב. עור חום, רוכסן מברזל, כרטיס “חביב”. עבודת איכות, לא זולה.
חצי שנה במקומות שונים, והכלב חזר.
אורן חשב על האישה מרחוב רוטשילד, איך היא האכילה, חיבקה, ואחרי ספטמבר נעלמה, חיפשה. הוא קרא לה.
אני מדבר שוב, אם תרצו לבקר, אשמח.
שקט.
באמת? שאלה.
נכון.
היא באה ביום שבת. גלי שחר, בת 64, במעיל אפור, סל עם ריבה תפוחים וקפיץ עם מזון לכלבים, אותו מרק הכיר במשך חצי השנה.
מרק ראה אותה מהמעבר, לא רץ, רק נגע באף. זנב שלו קפץ.
הם שתו תה. גלי סיפרה איך באפריל מצאה אותו ליד גדר, קראה לו ויטרה, איך היא קיבלה אותו לווטרינר, איך הוא פחד בימים הראשונים ואז הסתגל. אורן תיאר את התאונה, הרצועה השבורה, המודעות המוצבות.
מרק נרדם בין שניהם, מדי פעם הרים ראשו, הביט באחת, אחר כך באחרת.
הוא בחר בנו שניים, אמרה גלי.
אורן הביט בכלב, ואז באישה.
זה נראה כך.
הרצועה של חביב נשמרה במגירה, לא נזרקה.
מרק חזר לתפוס את חצי השמאלי של הספה, לשחק בכדור במעבר בלילה. מודעות על העמודים נרטבו בגשם נובמבר ונקרעו לבדן.
גלי באה כל שבת, הביאה ריבה, לפעמים ביקשה עצה על חנוכיות, הייתה לה גינה רחוב רוטשילד, ואורן למד על גינון. הם דיברו, בזמן שמרק נרדם ביניהם.
בלילה אחד, אורן הוציא מהמגירה את הרצועה של חביב, הסתכל עליה. הכרטיס נצנץ לאור הלמפ.
בכניסה תלו שתי רצועות. אחת אדומה, ישנה. אחת כחולה, חדשה, שהביאה גלי שבת אחרונה, ותל ללא מילת שאלה.
