– נו, רוני, בוא נלך כבר… – מלמל יונתן, מתאים את הרצועה הביתית שעשוי מחבל ישן.
הוא סגר את המעיל עד הצוואר והתכווץ. פברואר השנה היה עז במיוחד – גשם ורוח חודרים מכל הכיוונים.
רוני – כלב תערובת עם פרווה אדמונית דהויה ועין אחת עיוורת – הופיע בחייו לפני שנה. יונתן חזר אז ממשמרת לילה במפעל וראה אותו ליד פחי האשפה. הכלב היה חבול, רעב, והעין השמאלית הייתה מכוסה בלבן.
– היי, גבר! לאן אתה הולך עם הכלב הזה? הקול חתך את העצבים. יונתן זיהה את הדובר – נעם עקום, ה’מאפיונר’ המקומי, בן עשרים וחמש בערך. לצידו התקבצו שלושה נערים – ה’חבורה’ שלו.
– ואתה, דוד, משלם מסים על טיול הכלב הזה? – צחק אחד הנערים. – תראה איך הוא מפחיד – עין עקומה! אבן עפה. פגעה ברוני בצלע. הכלב ייבב, נלחץ לרגל בעליו.
– לך מפה, – אמר יונתן בשקט, אבל בקול נשמעה פלדה.
– וואו! דוד יונתן מדבר! – נעם התקרב. – ושכחת שזה הרובע שלי? והכלבים מטיילים פה רק ברשותי.
יונתן התכווץ. בצבא לימדו אותו לפתור בעיות במהירות ובקשיחות. אבל זה היה לפני שלושים שנה. עכשיו הוא פשוט מסגר עייף בפנסיה שלא רוצה צרות מיותרות.
– בוא, רוני, – הוא הסתובב לכיוון הבית.
– ככה! – צעק אחריו נעם. – בפעם הבאה אני ארצח את החבר שלך!
בבית יונתן לא הצליח לישון כל הלילה, מגולל בראשו את הסצנה.
למחרת ירד גשם עם שלג. יונתן דחה את הטיול הרבה זמן, אבל רוני ישב ליד הדלת והביט במסירות כזאת שיונתן נכנע.
– בסדר, בסדר. רק מהר.
הם הלכו בזהירות, עוקפים את מקומות ההתקבצות הרגילים. אבל חבורתו של נעם לא נראתה בשום מקום – כנראה התחבאו מהמזג האוויר.
יונתן כבר נרגע, כשרוני עצר בפתאומיות ליד תחנת הסקה נטושה. זקוף אוזן אחת, מרחרח.
– מה קרה, זקן? הכלב יבב, משך לעבר ההריסות. משם נשמעו קולות מוזרים – אולי בכי, אולי גניחות.
– הי! מי שם? – צעק יונתן. לא הייתה תשובה. רק דממה, מופרת על ידי יללת הרוח.
רוני משך בעקשנות את הרצועה. בעינו היחידה נראתה דאגה.
– מה אתה? – יונתן רכן אל הכלב. – מה יש שם?
ואז הוא שמע בבירור – קול ילד: – הצילו!
הלב קפץ. יונתן פתח את הרצועה והלך אחרי רוני אל ההריסות.
בחדר התחנה ההרוס למחצה, מאחורי ערמת לבנים, שכב ילד בן שתים־עשרה בערך. פניו חבולים, שפה קרועה, בגדים קרועים.
– אלוהים! – יונתן התיישב לידו. – מה קרה לך?
– דוד יונתן? – הילד פקח בקושי את עיניו. – זה אתה?
יונתן הביט היטב וזיהה – איתי מיכלין, בנה של השכנה מכניסה חמש. ילד שקט וביישן.
– איתי! מה קרה? – נעם והחבורה שלו, – הילד התייפח. – דרשו כסף מאמא. אמרתי שאספר לשוטר המחוזי. הם תפסו אותי…
– כמה זמן אתה שוכב כאן? – מהבוקר. קר מאוד.
יונתן הוריד את המעיל, כיסה את הילד. רוני התקרב, נשכב לצדו – מחמם בחום גופו.
– איתי, אתה יכול לקום? – הרגל כואבת. נראה שהיא שבורה.
יונתן מישש בעדינות את הרגל. אכן – שבר. ועוד לא ידוע מה עם האיברים הפנימיים אחרי ה’טיפול’ הזה.
– יש לך טלפון? – לקחו.
יונתן הוציא את הנוקיה הישנה שלו וחייג 101. האמבולנס הבטיח להגיע תוך חצי שעה.
– תחזיק מעמד, בחור. הרופאים בדרך.
– ואם נעם יגלה שאני חי? – בקולו של איתי נשמעה אימה. – הוא אמר שיגמור אותי.
– הוא לא יגמור, – אמר יונתן בתקיפות. – הוא לא ייגע בך יותר.
הילד הביט בו בתדהמה: – דוד יונתן, אתה עצמך ברחת מהם אתמול.
– זה סיפור אחר. אז זה היה רק עליי ועל רוני. אבל עכשיו…
הוא לא סיים. ומה יגיד? שלפני שלושים שנה נשבע להגן על החלשים? שלימדו אותו בלבנון – גבר אמיתי לעולם לא יעזוב ילד בצרה?
האמבולנס הגיע מהר מהמובטח. את איתי לקחו לבית חולים. ויונתן נשאר לעמוד ליד תחנת ההסקה עם רוני ולחשוב.
בערב הגיעה לביתו אמא של איתי – שירה מיכלין. האישה בכתה, הודתה, נשבעה שלעולם לא תשכח.
– יונתן בן דוד, – אמרה דרך דמעות, – הרופאים אמרו – אם היה שוכב עוד שעה בקור. הצלת לו את החיים!
– לא אני הצלתי, – יונתן ליטף את רוני. – הוא מצא את בנך.
– ומה יהיה עכשיו? – שירה מיכלין הביטה בבהלה לעבר הדלת. – נעם לא יירגע. שוטר המחוז אומר – אין ראיות, עדות של ילד אחד לא נחשבת.
– יהיה בסדר, – הבטיח יונתן, למרות שהוא עצמו לא ידע איך.
בלילה הוא לא הצליח לישון הרבה זמן. בראשו הסתובבו מחשבות – מה לעשות? איך להגן על הילד? ולא רק עליו – כמה עוד ילדים בשכונה סובלים מהתעללות של החבורה הזו?
למחרת בבוקר ההחלטה הגיעה מעצמה.
יונתן לבש את המדים הצבאיים הישנים שלו – אלה החגיגיים, עם העיטורים. הוציא מהארון את המדליות. הביט במראה – חייל כמו חייל. גם אם לא צעיר.
– בוא, רוני. יש לנו עבודה.
חבורתו של נעם, כרגיל, ‘שמרה’ ליד החנות. כשראו את יונתן מתקרב, צחקקו.
– או! סבא התארגן למצעד! – צעק אחד הנערים. – תראו איזה גיבור!
נעם קם מהספסל, חייך בבוז: – יאללה, גמלאי, תתרחק. הזמן שלך עבר.
– הזמן שלי רק מתחיל, – ענה יונתן בשלווה, מתקרב.
– מה אתה שוכח פה בתחפושת? – לשרת את המולדת. להגן על החלשים מפני אלה כמוך.
נעם פרץ בצחוק: – אתה, זקן, נפלת מהעץ? איזו מולדת? איזה חלשים?
– איתי מיכלין – זוכר אותו?
החיוך נמוג מפניו של נעם.
– למה שאזכור כל מיני פראיירים?
– אתה חייב. כי זה הילד האחרון בשכונה שסבל מידיך.
– אתה מאיים עליי, סבא?
– מזהיר.
נעם עשה צעד לעברו. בידו נצנץ סכין.
– עכשיו אני אראה לך מי פה הבוס!
יונתן לא זז סנטימטר. שנים עברו, אבל האימון הצבאי נשאר.
– הבוס פה הוא החוק.
– איזה חוק? – נעם הניף את הסכין. – מי מינה אותך?
– מינתה אותי המצפון.
ואז קרה מה שאף אחד לא ציפה.
רוני, שישב בשקט כל הזמן, קם בפתאומיות. השערות על עורפו הזדקרו. מגרונו נמלט נהמה מאיימת.
– והכלב שלך, – התחיל נעם.
– הכלב שלי לחם, – קטע אותו יונתן. – בלבנון. יחידת חילוץ מוקשים. הוא מריח עבריינים מבפנים.
זה לא היה נכון – רוני היה סתם כלב תערובת. אבל יונתן דיבר בצורה כה משכנעת שכולם האמינו. אפילו רוני עצמו האמין – התיישר, חשף שיניים באיום.
– הוא מצא עשרים מחבלים. ולקח את כולם חיים, – המשיך יונתן. – ואתה חושב שהוא יוכל להתמודד עם נרקומן אחד?
נעם נסוג. הנערים מאחוריו גם קפאו.
– תקשיב לי טוב, – יונתן עשה צעד קדימה. – מהיום, בשכונה הזאת בטוח. כל יום אני אסייר בכל החצרות. והכלב שלי יחפש חוליגנים. ואז…
הוא לא סיים. אבל כולם הבינו.
– אתה מנסה להפחיד אותי? – נעם ניסה להחזיר את החוצפה הקודמת. – אני יכול בטלפון אחד…
– תתקשר, – הנהן יונתן. – רק תזכור – יש לי קשרים חזקים יותר משלך. כמה אני מכיר בכלא. כמה חייבים לי בחיים.
גם זה לא היה נכון. אבל נאמר בצורה שנעם האמין.
– קוראים לי יונתן הלבנוני, – אמר יונתן לסיום. – תזכור. ואל תיגע יותר בילדים.
הוא הסתובב והלך. רוני רץ לצדו, זנבו מורם בגאווה.
מאחוריו השתררה דממה.
עברו שלושה ימים. נעם עם החבורה כמעט לא נראו בשכונה.
ויונתן באמת התחיל לסייר בכל יום בחצרות. ורוני הלך לצדו – חשוב, רציני.
איתי שוחרר מבית החולים כעבור שבוע. הרגל עדיין כאבה, אבל הוא כבר יכול היה ללכת. באותו יום הוא בא לבקר את יונתן.
– דוד יונתן, – אמר, – אפשר שאעזור לך? – שאל הילד. – עם הסיורים.
– אפשר. אבל קודם דבר עם ההורים.
שירה מיכלין לא התנגדה. היא דווקא שמחה שבנה מצא מודל חיקוי ראוי שכזה.
ועכשיו בכל ערב אפשר היה לראות חבורה מוזרה – גבר מבוגר במדים, ילד וכלב אדמוני זקן.
רוני מצא חן בעיני כולם. אפילו אמהות הרשו לילדים ללטף אותו, למרות שראו שזה כלב תערובת. אבל היה בו משהו מיוחד – כבוד עצמי, אולי.
ויונתן סיפר לילדים על הצבא, על חברות אמיתית. והם הקשיבו בנשימה עצורה.
ערב אחד, כשחזרו עם איתי מ’משמרת’ נוספת, שאל הילד:
– דוד יונתן, פחדת פעם?
– פחדתי, – ענה יונתן בכנות. – וגם עכשיו לפעמים אני מפחד.
– ממה?
– שלא אספיק. שלא יהיה לי כוח.
איתי ליטף את הכלב: – ואני אגדל ואעזור לך. וגם לי יהיה כלב. חכם כמוהו.
– יהיה, – חייך יונתן. – בטח יהיה.
רוני רק כישכש בזנב.
ובשכונה כבר הכירו אותו כולם. אמרו: ‘זה הכלב של יונתן הלבנוני. הוא מבחין בין גיבורים לנבלות’.
ורוני נשא בגאווה את שירותו, ביודעו – הוא כבר לא סתם כלב תערובת. הוא – מגן.
