טוב, שׁוּקי, בוא נצא? גרגר אלי, מתקן ברכת רצועה ישנה משולש חבל.
הוא סגר את המעיל עד צווארו, זקף כתפיים. פברואר הזה היה קפדני במיוחד שלג רטוב, רוח חודרת עד העצם.
שׁוּקי כלב רחוב עם פרווה כתומה דהויה ועין שמאל עיוורת נכנס לחייו לפני שנה. אלי חזר משיבוץ לילה במפעל ברזל כשפגש אותו ליד מכולות. הכלב היה נגוע, רעב, ועין השמאל הייתה מעוננת ברקמה.
היי, אחי! לאן אתה נוטה עם התרנגולת ההזעירה הזאת? קרא קול חצוץ, חציב את עצביו של אלי. הוא זיהה את הקול אורן קוסאי, המושג המקומי, בן עשרים וחמש, עם שלושה נערים שמסתובבים סביבו הצוות שלו.
הולך לטייל, השיב אלי בקצרה, מבלי להסיק מבט.
אתה משלם מס על הטיול של הכלב ההוא? צחק אחד מהנערים. תראה איזה מבט מצחיק העין העקמת!
אבן עפה ונחמה בשוקו. הוא קפץ לצד הכלב. הכלב ניבש, נדבק לקרסוליו של בעלו.
תתפוצץ, אמר אלי בשקט, וקולו נשא ברזל.
יופי! סבא קולי-בין מדבר! התקרב אורן, צוחק. לא שכחת שזה האזור שלי? והכלבים כאן מטיילים רק ברשי.
אלי נמתח. באימון הצבאי שלמד לפתור בעיות במהירות ובחומרה זה היה לפני שלושים שנה. היום הוא רק מהנדס מכונות שבפנסיה, שלא רוצה בעיות מיותרות.
בוא נלך, שׁוּקי, הפנה אלי מבטו אל הבית.
זה כן! קרא אורן אחריו. בפעם הבאה אצליח לחסל את החבר שלך!
בבית, אלי לא הצליח לישון כל הלילה, משך את הסצנה במחשבותיו.
היום הבא ירד שלג רטוב. אלי דחה את ההליכה, אך שׁוּקי עמד בפתח, מביט בו באמונה עד כדי כך שהאלי נאלץ לקבל.
טוב, טוב. רק מהר.
הם הלכו בזהירות, עוקפים את המקומות המוכרים של הקבוצה. אך צוותו של אורן לא הופיע כנראה הסתתרו מהגשם.
אלי הרגיש שהדאגה נכנעה, כשפתאום שׁוּקי עצר פתאום ליד תחנת חימום ישנה. הוא הרים את האוזן הבודדת, ריח חזק של משהו.
מה קורה, זקן? לחשה אלי לכלב.
שׁוּקי ניבש, מושך חבל לכיוון ההריסות. מצא שם צלילים משונים כאב או בכי.
היי! מי שם? קרא אלי.
לא היה תשובה. רק שקט שנחתך ברעש הרוח.
שׁוּקי נמשך בחוזקה, והעין היחידה שלו נראתה מודאגת.
מה זה? ניגן אלי אל הכלב. מה שם?
פתאום נשמע קול של ילד:
הצילו!
הלב קפץ. אלי שחרר את הרצועה והלך בעקבות שׁוּקי אל החורבות.
בחדר חימום חצי הרוס, מאחורי ערמת לבנים, שכב על הרצפה נער בן שתים-עשרה. פניו מרוססים, שפם קרוע, בגדיו קרועים.
אלוהים! נחת אלי לפניו. מה קרה לך?
אלי? הילד פקח בעיניים בקושי. את/ה אתה?
אלי הסתכל בעיון, זיהה זה היה “אדר משין”, בן שכנה מהקומה החמישית, נער שקט ופחדן.
אדר! מה קרה?
אורן והחבורה שלו, הילד נאנח. דרשו כסף מאמא שלי. אמרתי שאדווח לשוטר. הם תפסו אותי
כמה זמן אתה כאן?
מאז הבוקר. קר לי מאוד.
אלי הוריד את המעיל, כיסה את הילד. שׁוּקי התקרב, שכב לצידו, חימם אותו בגופו.
אדר, אפשר לקום?
הרגל כואבת. נראה שבורה.
אלי הרגיש במגע שבירה ברגל, והפציעה פנימית לא נודעה.
יש לך טלפון?
נלקח.
אלי שלף את הטלפון הנוקיה הישן שלו וחייג 101. האמבולנס הבטיח להגיע בחצי שעה.
תחזיק חזק, ילד. הרופאים בדרך.
ומה אם אורן יגלה שאני בחיים? קולו של אדר היה מלא פחד. הוא אמר שיהרוג אותי.
הוא לא יורג, הכריז אלי בוודאות. הוא לא יגע בך יותר.
אדר הביט בו בתמיהה:
אלי, אתמול ברחת מהם.
אז זה היה אחרת. זאת הייתה רק אני ושׁוּקי. עכשיו
הוא לא סיים. מה לומר? ששלושים שנה לפני כן נשבע להגן על החלשים? שהאימון באפגניסטן לימד אותו שגבר אמיתי לעולם לא ינטוש ילד במצוקה?
האמבולנס הגיע מהר מהצפוי. הם לקחו את אדר לבית חולים. אלי נשאר עומד ליד תחנת החימום עם שׁוּקי, מהרהר.
בערב, אמו של אדר סארית פטרווין הגיעה לביתה של אלי. היא בתה בטירוף, חיבקה והבטיחה שלא תשכח לעולם.
אלי יעקב, היא נגדה בדמעות, הרופאים אמרו שאם הוא היה שם שעה נוספת על הקרח, לא היה שורד! הצלת לו חיים!
לא אני, ניגע אלי בשׁוּקי. הוא מצא את בנך.
ומה עכשיו? סארית הביט בחשש אל הדלת. אורן לא ישבת. השוטר אומר שאין ראיות, עדות של ילד אחת אינה נחשבת.
הכול יהיה בסדר, הבטיח אלי, אף על פי שלא ידע איך.
הלילה הוא לא ישן. מחשבותיו רוצו: איך להגן על הילד? וכמה ילדים נוספים סובלים מהתנכלות של אותה חבורה?
בבוקר, החלטה נבעה מעצמה. אלי לבש את המדים הישנים של צה”ל אותם מדים מצעדים, עם מדליות. הוא שלף מדליות משקפיים. מבטו במראה: חייל, אפילו אם מבוגר.
בוא, שׁוּקי. יש לנו משימה.
חבורת אורן, כרגיל, שררה ליד חנות מכולת. ברגע שראה את אלי מתקרב, צחקו בקול.
הו! סבא בא למבצע! צעק אחד מהנערים. תראו איזה גיבור!
אורן קם מהספסל, חייך:
לך משם, וותיק. זמנך עבר.
זמני רק מתחיל, השיב אלי באופק, מתקרב.
למה אתה כאן במדים?
לשרת את המולדת. להגן על החלשים כמוך.
אורן נזח:
אתה זקן, נפל מעץ? איזו מולדת? אילו חלשים?
אדר משין אתה זוכר אותו?
הפנים של אורן התערבבו.
למה אני זוכר חניכים?
כי הוא הילד האחרון באזור שהכאיבת.
אתה מאיים, זקן?
זה אזהרה.
אורן קיבל צעד קדימה. במתכוון הוא הוציא חנית מבריקה.
תראה מי שולט כאן!
אלי לא נזז, גם לא סנטימטר. שנים עברו, אך ההכשרה הצבאית נותרה.
החוק הוא המפקד כאן.
איזה חוק? ניסה אורן לזרוק חנית. מי ממנה אותך?
ההתבוננות.
ובאותו רגע, דבר שלא ייאמן קרה.
שׁוּקי, שהיה יושב בשקט, קם פתאום. שערות הצוואר נחתו למעלה, ויצא מצחוק עמוק.
והכלב שלך? החל להתחיל אורן.
כלבי נלחם, חתך אלי. באפגניסטן. יחידת חיפוש מיניים. הוא מרגיש את הפושעים באף.
זה היה שקר שׁוּקי היה רק כלב רחוב, אך אלי דיבר באמינות עד שהקהל האמין. אפילו שׁוּקי האמין בעצמו, נחרז בתנופה.
הוא מצא עשרים מחבלים, לקח אותם בחיים, המשיך אלי. אתה חושב שיכול להתמודד עם סוחרי סמים לבד?
אורן קפץ למקומו, חברי הקבוצה קפאו.
תקשיב אלי, אלי נעמד בקדמת המרחב. מאז היום הזה האזור בטוח. כל יום אסייר בשכונות. וכלבי יחפש רשע.
הוא לא סיים, אך כולם הבינו.
אתה מנסה להפחיד? ניסה אורן לחזור על התוקפנות. עם שיחת טלפון אחת
תתקשר, השיב אלי. רק תזכור שיש לי קשרים יותר חזקים משלהם. כמה אסירים אני מכיר. כמה חובות יש לי.
זה היה גם שקר, אך אלי אמר זאת כך שאורן האמין.
אלי אפגניסט, זה שמי, סיים אלי. תזכור, אל תיגע בילדים יותר.
הוא הסתובב והלך. שׁוּקי הלך לצידו, זנבו מורם בגאווה.
השתיקה נמשכה מאחורי גבם.
שלושה ימים עברו. אורן וחבריו כמעט ולא נראו בשכונה.
ואלי אכן התחיל להסתובב בכל הבית, כשׁוּקי צעד אחרי. הילד אדר ירד מבית החולים אחרי שבוע, הרגל עדיין מצמרבת, אך כבר יכול ללכת. באותו יום הוא בא לבקר אצל אלי.
אלי, אפשר שאני אוכל לעזור? שאל אדר. אולי בטיולים.
אפשר, אבל תחילה דבר עם ההורים.
סארית לא התנגדה. היא שמחה שהבן מצא מודל לחיקוי.
וכעת, כל ערב, ניתן לראות את הצוות המוזר גרב זקן במדים צבאיים, נער קטן, וכלב זקן חום-זהב.
שׁוּקי נאהב על כולם. אף אם היה כלב רחוב, היה בו משהו של כבוד.
אלי סיפר לצעירים על שירותו בצה״ל, על חברות אמיתית. הם הקשיבו ברוגע.
יום אחד, כשחזרו משמרת, אדר שאל:
אלי, האם אי פעם פחדת?
פחדתי, השיב בכנות. ולפעמים עדיין.
מדוע?
מפני שלא יספיק לי זמן, שלא אהיה חזק מספיק.
אדר נגע בשׁוּקי:
אני גדל ואעזור לך. גם לי תהיה כלב חכם כמוך.
יהיה, חייך אלי. בוודאי.
שׁוּקי רק נבט בזנב.
בשכונה כולם ידעו: זה הכלב של אלי האפגני, הוא מבחין בחטאים. ושׁוּקי המשיך לשרת, יודע שאין הוא עוד רק כלב רחוב הוא מגן.
