– נו, ג’ינג’י, בוא נלך… – מלמל אורי, מתקן רצועה מאולתרת מחבל ישן.
הוא סגר את המעיל עד צווארו ונרתע. פברואר השנה היה אכזרי במיוחד – גשם ורוח שנשבה עד העצם.
ג’ינג’י – כלב מעורב עם פרווה אדמדמה דהויה ועין אחת עיוורת – הופיע בחייו לפני שנה. אורי חזר אז ממשמרת לילה במפעל וראה אותו ליד המכולות. הכלב היה מוכה, רעב, והעין השמאלית התכסתה בכתם לבן.
– היי, גבר! לאן אתה הולך עם התן הזה?
הקול חתך את העצבים. אורי זיהה את הדובר – יוני “העין”, ה”שליט” המקומי, כבן עשרים וחמש. לידו עמדו שלושה נערים – ה”חבורה” שלו.
– מטייל, – ענה אורי בקצרה, בלי להרים עיניים.
– אתה, דוד, משלם מסים על הטיול של הכלב הזה? – צחק אחד הנערים. – תראה כמה הוא מפחיד – עין עקומה!
אבן עפה. פגעה בג’ינג’י בצד. הכלב יבב, נצמד לרגל בעליו.
– עזוב, – אמר אורי בשקט, אבל בקולו נשמעה פלדה.
– וואו! דוד קוליבין דיבר! – יוני התקרב. – לא שכחת שזו השכונה שלי? והכלבים מטיילים פה ברשותי.
אורי התקשה. בצבא למדו אותו לפתור בעיות מהר ובחומרה. אבל זה היה לפני שלושים שנה. עכשיו הוא פשוט מכונאי בדימוס עייף שלא רוצה צרות.
– בוא, ג’ינג’י, – הוא פנה לכיוון הבית.
– בדיוק! – צעק יוני אחריו. – ובפעם הבאה אני אחסל את החבר שלך!
בבית אורי לא הצליח לישון כל הלילה, גולל בראשו את הסצנה הזו.
למחרת ירד גשם מעורב בשלג. אורי דחה את הטיול הרבה זמן, אבל ג’ינג’י ישב ליד הדלת והביט במסירות כזו שהיה צריך להיכנע.
– בסדר, בסדר. רק מהר.
הם הלכו בזהירות, עוקפים את מקומות ה”התקהלות” הרגילים. אבל החבורה של יוני לא נראתה בשום מקום – כנראה הסתתרה מהמזג האוויר.
אורי כבר נרגע, כשלפתע ג’ינג’י עצר ליד תחנת השאיבה הנטושה. הזקיף אוזן אחת, הריח.
– מה קרה, זקן?
הכלב ילל, משך לעבר ההריסות. משם נשמעו קולות מוזרים – בכי או אנקות.
– היי! מי שם? – צעק אורי.
לא הייתה תשובה. רק דממה, מופרת ביללת הרוח.
ג’ינג’י משך בעקשנות את הרצועה. בעינו האחת נראתה דאגה.
– מה אתה רוצה? – אורי התכופף אל הכלב. – מה יש שם?
ואז הוא שמע בבירור – קול ילד:
– הצילו!
הלב החסיר פעימה. אורי פתח את הרצועה והלך אחרי ג’ינג’י אל ההריסות.
במבנה התחנה ההרוס, מאחורי ערימת לבנים, שכב ילד כבן שתים עשרה. פניו חבולים, שפה סדוקה, בגדים קרועים.
– אלוהים! – אורי כרע לידו. – מה קרה לך?
– דוד אורי? – הילד פקח בעיניים בקושי. – זה אתה?
אורי הביט מקרוב וזיהה – יובל מישין, בנה של השכנה מכניסה חמישית. ילד שקט וביישן.
– יובל! מה קרה?
– יוני והחבורה שלו, – הילד התייפח. – דרשו כסף מאמא. אמרתי שאספר לשוטר הקהילתי. הם תפסו אותי…
– כמה זמן אתה שוכב פה?
– מהבוקר. קר מאוד.
אורי הוריד את המעיל, כיסה את הילד. ג’ינג’י התקרב, נשכב לידו – חימם בגופו.
– יובל, אתה יכול לקום?
– הרגל כואבת. נראה שנשברה.
אורי מישש בעדינות את הרגל. כן – שבר. ועוד לא ידוע מה עם האיברים הפנימיים אחרי ה”טיפול” הזה.
– יש לך טלפון?
– לקחו.
אורי שלף את ה”נוקיה” הישנה שלו וחייג 101. האמבולנס הבטיח להגיע תוך חצי שעה.
– תחזיק מעמד, ילד. בקרוב יגיעו רופאים.
– ואם יוני יגלה שאני חי? – בקולו של יובל נשמע אימה. – הוא אמר שיגמור אותי.
– הוא לא יגמור, – אמר אורי בתקיפות. – הוא לא יגע בך יותר.
הילד הביט בו בתמיהה:
– דוד אורי, אתמול ברחתם מהם בעצמכם.
– זה היה אחרת. אז זה היה רק עליי ועל ג’ינג’י. עכשיו…
הוא לא סיים. מה יש לומר? שלפני שלושים שנה נשבע להגן על חלשים? שבמלחמת יום כיפור לימדו אותו – גבר אמיתי לעולם לא יפקיר ילד בצרה?
האמבולנס הגיע מהר מהמובטח. יובל נלקח לבית החולים. אורי נשאר לעמוד ליד תחנת השאיבה עם ג’ינג’י ולחשוב.
בערב הגיעה אליו הביתה אמא של יובל – שירה. האישה בכתה, הודתה, נשבעה שלעולם לא תשכח.
– אורי, – אמרה דרך דמעות, – הרופאים אמרו שאם היה שוכב עוד שעה בקור – הצלת לו את החיים!
– לא אני הצלתי, – אורי ליטף את ג’ינג’י. – הוא מצא את בנך.
– ומה יהיה עכשיו? – שירה הביטה בפחד לעבר הדלת. – יוני לא יירגע. השוטר הקהילתי אומר שאין ראיות, עדות של ילד אחד לא נחשבת.
– יהיה בסדר, – הבטיח אורי, למרות שלא ידע איך.
בלילה הוא לא הצליח לישון הרבה זמן. מחשבות הסתובבו בראש – מה לעשות? איך להגן על הילד? ולא רק עליו – עוד כמה ילדים בשכונה סובלים מהתעללות של החבורה הזו?
למחרת ההחלטה הגיעה מעצמה.
אורי לבש את מדיו הצה”ליים הישנים – אלה הטקסיים, עם העיטורים. הוציא מהארון את המדליות. הביט במראה – חייל כמו חייל. גם אם לא צעיר.
– בוא, ג’ינג’י. יש לנו עבודה.
החבורה של יוני, כרגיל, “שמרה” ליד המכולת. כשראו את אורי מתקרב, צחקקו.
– או! סבא התחפש לטקס! – צעק אחד הנערים. – תראו איזה גיבור!
יוני קם מהספסל, חייך:
– נו, בדימוס, תסתלק מפה. הזמן שלך עבר.
– הזמן שלי רק מתחיל, – ענה אורי בשלווה, מתקרב.
– מה שכחת פה בתחפושת?
– לשרת את המדינה. להגן על חלשים מפני כמוך.
יוני פרץ בצחוק:
– אתה, זקן, נפלת מהעץ? איזו מדינה? אילו חלשים?
– יובל מישין – זוכר אותו?
החיוך נעשה מאולץ.
– מה אני צריך לזכור כל מיני לוזרים?
– צריך. כי זה הילד האחרון בשכונה שנפגע מהידיים שלך.
– אתה מאיים עליי, סבא?
– מזהיר.
יוני צעד לעברו. בידו נצנץ סכין.
– עכשיו אני אראה לך מי פה הבוס!
אורי לא זז סנטימטר. שנים עברו, אבל אימון צבאי נשאר.
– הבוס פה הוא החוק.
– איזה חוק? – יוני נופף בסכין. – מי מינה אותך?
– המצפון מינה אותי.
ואז קרה מה שאף אחד לא ציפה לו.
ג’ינג’י, שעד עכשיו ישב בשקט, קם לפתע. השיער על עורפו הזדקר. מגרונו נשמעה נהמה מאיימת.
– והכלב שלך… – התחיל יוני.
– הכלב שלי לחם, – קטע אותו אורי. – במלחמת יום כיפור. יחידת חילוץ וזיהוי מוקשים. הוא מריח עבריינים מבפנים.
זה לא היה נכון – ג’ינג’י סתם כלב מעורב. אבל אורי דיבר בצורה כל כך משכנעת שכולם האמינו. אפילו ג’ינג’י האמין – הזדקף, חשף שיניים.
– הוא מצא עשרים מחבלים. ולקח את כולם בחיים, – המשיך אורי. – מה אתה חושב – הוא יכול להתמודד עם מכור אחד לסמים?
יוני נסוג. הנערים מאחוריו קפאו.
– תקשיב לי טוב, – אורי עשה צעד קדימה. – מהיום השכונה הזו בטוחה. כל יום אעבור בכל החצרות. והכלב שלי יחפש חוליגנים. ואז…
הוא לא סיים. אבל כולם הבינו.
– אתה מנסה להפחיד אותי? – יוני ניסה להחזיר לעצמו את החוצפה. – אני יכול להתקשר…
– תתקשר, – הנהן אורי. – רק תזכור – יש לי קשרים יותר טובים משלך. כמה אני מכיר בכלא. כמה חייבים לי בעסקי חיים.
גם זה לא היה נכון. אבל נאמר בצורה כזו שיוני האמין.
– אורי האפגני קוראים לי, – אמר אורי לסיום. – תזכור. ואל תיגע יותר בילדים.
הוא הסתובב והלך. ג’ינג’י רץ לצדו, זנב מורם בגאווה.
מאחוריו השתררה דממה.
עברו שלושה ימים. יוני וחבורתו כמעט לא נראו בשכונה.
ואורי באמת החל לעבור כל יום בחצרות. וג’ינג’י הלך לצדו – חשוב, רציני.
יובל שוחרר מבית החולים אחרי שבוע. הרגל עדיין כאבה, אבל הוא כבר יכול היה ללכת. באותו יום הוא בא לבקר את אורי.
– דוד אורי, – אמר, – אפשר לעזור לך? – שאל הילד. – בסיורים, כאילו.
– אפשר. אבל קודם דבר עם ההורים.
שירה לא התנגדה. להיפך, היא שמחה שבנה מצא דמות לחיקוי כל כך ראויה.
ומאז, כל ערב אפשר היה לראות חבורה מוזרה – גבר מבוגר במדים, ילד וכלב אדמדם זקן.
ג’ינג’י מצא חן בעיני כולם. אפילו אמהות הרשו לילדים ללטף אותו, למרות שראו שזה כלב רחוב. אבל היה בו משהו מיוחד – כבוד, אולי.
ואורי סיפר לילדים על הצבא, על חברות אמיתית. והם הקשיבו בנשימה עצורה.
ערב אחד, כשחזרו מסיור נוסף, שאל יובל:
– דוד אורי, פחדתם פעם?
– פחדתי, – ענה אורי בכנות. – וגם עכשיו לפעמים אני מפחד.
– ממה?
– שלא אספיק. שלא יהיה לי מספיק כוח.
יובל ליטף את הכלב:
– אני אגדל ואעזור לכם. ותהיה לי גם כלב. כזה חכם.
– יהיה, – חייך אורי. – בטח שיהיה.
ג’ינג’י רק כישכש בזנב.
ובשכונה כבר הכירו אותו כולם. אמרו: “זה הכלב של אורי האפגני. הוא יודע להבדיל בין גיבורים לעבריינים.”
וג’ינג’י נשא בגאווה את תפקידו, בידיעה – הוא כבר לא סתם כלב רחוב. הוא מגן.
