טוב, רוזי, נלך, מה דעתך? גרגר אלי כהן, מתכוונן רצועת הליכה ממחרה ישנה.
הוא זיז את הז’קט עד צווארו, והתחבא מהקר. פברואר הזה היה קפדני במיוחד שלג עם גשם, רוח חודרת עד עצם העור.
רוזי כלב משוטט עם פרווה חומה-כתמתה ועין אחת עיוורת הופיע בחייו לפני שנה. אלי חזר משירות לילה במפעל, והבחין בו ליד מכולות. הכלב היה פגוע, רעב, ועינו השמאלית הייתה מכוסה בפצע.
הי, בן אדם! לאן אתה הולך עם הכלב הזה? קולה נשמע ברעש.
קולו נחת על אלי סתיו בן עשרים וחמש, “סמכות” מקומי של השכונה. סביבו חבבו שלושה נערים “הקבוצה” שלו.
מסתובב, ענה אלי בקצרה, מבלי להרים מבט.
והאם אתה משלם מס על הליכה עם הכלב הזה? חייך אחד הנערים. תראה כמה מצחיק העין העקומה!
אבן נזרקה. היא פגעה ברוזי ברֶף. הכלב נִיבּל, נודד אל רגל אדמו״ר.
תזוז, אמר אלי בשקט, אך בקולו היה חרן.
הו! קיבוץ קוליבין מדבר! התקרב סתיו. לא שכחת שהרובע הזה שלי? ושאתה נותן לכלב לטייל רק באישורי.
אלי נענה. בצבא למד לפתור בעיות במהירות ובקפדנות. אבל זה היה לפני שלושים שנה. היום הוא רק עובד מנגר פנסיוני, עייף ולא רוצה טרדות.
נלך, רוזי, הוא פנה חזרה לביתו.
בדיוק! צעק סתיו אחריו. בפעם הבאה אסיים אותך יחד עם החבר שלך!
בבית אלי לא יכל לישון כל הלילה, חוזר על הסצנה במוחו.
למחרת ירד שלג רטוב. אלי מתמהמה עם ההליכה, אבל רוזי ישב בפתח הדלת מביט בו בנאמנות, עד שהאלימות נמסה.
טוב, טוב. רק למספר דקות.
הם הלכו בזהירות, עוקפים את המקומות הרגילים של “החבורה”. קבוצה של סתיו לא נראתה כנראה הסתתרה מהגשם.
אלי הרגיש שהדבר מתחיל להירגע, עד שרוזי פתאום נעצר ליד מבנה קוֹטֶל משומש. הוא הקשיב, נרמז בריחו.
מה קורה, זקן? שאל רוזי בקולו המיוחד.
הכלב ניבט, משוך לכיוון האבנים. מצא קולות מוזרים לכאורה בכי, אבל גם יין.
מי שם? קרא אלי.
אין תשובה. רק השקט שנשבר ברוחות.
רוזי נמשך בכח על הרצועה. בעיניו הבודדת ניכתה דאגה.
מה זה? התקרב אלי אל הכלב. מה שם?
פתאום נשמע קול ילד קטן:
הצילו!
הלב של אלי קפץ. הוא שחרר את הרצועה והלך אחרי רוזי אל ההרס.
בחלל שבור של הקוֹטֶל, מאחורי ערמת לבנים, שוכב נער בן שני עשר. פניו משובבות, שפתו קרועה, לבושו קרוע.
הו אלי! אמר הנער, מנסה לפתוח עיניים. זה אתה?
אלי הסתכל טוב יותר וזיהה יואב מִשְׁקין, בנו של השכנה מדירה ח’ בטירה. נער שקט, עדין.
יואב! מה קרה?
סתיו והחבורה שלו, החל הילד ביבול. דרשו כסף מאימא. אמרתי שאדווח למפקח. הם תפשו אותי
כמה זמן אתה כאן? שאל אלי.
מאז הבוקר. קר לי מאוד.
אלי הוריד את ז’קטו, עטף את הילד. רוזי ניגש, שכב קרוב, מחמם את גופו.
יואב, תוכל לקום? שאל.
הרגל כואבת, נראה שבשבר.
אלי נגע ברגל בעדינות. היה שבור, והפנים הפנימיות היו במצב קודר.
יש לך טלפון? שאל.
נלקח ממני.
אלי שלף מכשיר נוקיה ישן והזין 031234567. החירום הבטיח להגיע בעוד חצי שעה.
תחזיק, נער. הרופאים בדרך.
אם סתיו יגלה שאני עדיין חי? קלט יואב בקול רועד. הוא אמר שיבצע לי רפיד.
הוא לא יעשה זאת, אמר אלי בכנות. הוא לא יגע בך יותר.
הילד הביט בו בתמיהה:
אלי, אתמול ברחת מהחבורה?
זה נושא אחר. אז נלחמנו רק אני ורוזי. עכשיו
אלי לא סיים. מה יאמר? שהשתמש בנשק של שבועיים לפני שלוש שנים? שהשירות בצפון נלמד לו שלפני כל ילד יש לשמור על בטחון? הוא חשב על כך שהצורך להגן על חוליים אינו רק תפקיד צבאי, אלא שליחות בחיים.
החירום הגיע מהר מצפייה. יואב נשלח לבית חולים. אלי נותר עומד ליד הקוֹטֶל עם רוזי, חושב.
בערב ביקר אלי את ביתו של יואב אמא שלו, רות כהן. האישה בכיות, מודה ומבטיחה לא לשכוח לעולם.
אלי כהן, יללה דרך הדמעות, הרופאים אמרו שאם הוא נותר בקור אפילו שעה נוספת, הוא היה מת! הצלת לו את החיים!
לא אני, חייך אלי, מתנשק ברוזי. הוא מצא אותך.
מה עכשיו יקרה? שאלה רות בחשש, מביטה אל הדלת. סתיו לא ישאר רגוע. המשטרה אומרת שאין ראיות, עדות של ילד אחד לא מתחשבת.
הכול יהיה בסדר, נשבע אלי, אף על פי שלא ידע איך.
בלילה הוא לא הצליח לישון. המחשבות רודפות: מה לעשות? איך להגן על הילד? וכמה עוד ילדים בסביבה סובלים מהתעללות של אותה חבורה?
בבוקר הפתרון הגיע מעצמו.
אלי לבש מדי צבאי ישן המדים הפארדיים עם המדליות. הוא לקח את המדלים מהארון ובדק את עצמו במראה חייל כמו חייל, למרות שהשנים עברו.
בוא, רוזי. יש לנו משימה.
חבורת סתיו מתמקמת כרגיל מול תחנת דלק. כשהם ראו את אלי מתקרב, צחקו.
אה! הזקן מתייצב! קרא אחד הנערים. תראו, איזה גיבור!
סתיו קם מהספסל, חייך חסר הומור:
לך, פנסיון, צא מכאן. זמנך עבר.
זמני רק מתחיל, השיב אלי באטיות, מתקרב.
למה אתה כאן לבוש כך? שאל סתיו.
לשרת את הארץ, להגן על החלשים כאלה כמוך.
סתיו צחק בקול גבוה:
אתה, זקן, נופל מעץ? איזו ארץ? איזה חלשים?
יואב מִשְׁקין זוכר? אמר אלי.
הפנים של סתיו נזכרו במבט של הילד.
למה אני צריך לזכור בחורים כאלו? שאל.
כי הוא הילד האחרון בשכונה שסבל ממעשי חייך.
אתה מאיים עלי, זקן? נשאל סתיו.
אני מזהיר.
סתיו צעד לעברו, החזק שלו נצנץ בבהירות.
עכשיו נראה לך מי כאן הבוס!
אלי לא זז. השנים עברו, אך ההכשרה הצבאית נשארה בחזותו.
החוק כאן הוא של הכבוד.
איזה חוק? קרא סתיו, מניף מטען.
מי מינה אותך? שאל אלי.
אני מונה על ידי מצפון.
פתאום קרה דבר שלא ציפה אף אחד.
רוזי, שמשך את כל הזמן בשקט, קם פתאום. הפרווה על צווארו נפתחה, הוא נאנח בקול עז.
והכלב שלך, התכונן סתיו.
הכלב שלי נלחם, חתך אלי. במלחמת לבנון, חקירת מיניות. הוא מרגיש את הפושעים מבפנים.
זה היה שקר רוזי הוא כלב משוטט. אך אלי דיבר כך באמינות, שכולם האמינו, אפילו הוא עצמו.
הוא מצא עשרים פושעים והביא אותם בחיים, המשיך אלי. אתה חושב שהוא יכול להתמודד עם אחד רק?
סתיו נרתע. הלבנים מאחורי שלו נותרו בעמידה.
תקשיב לי טוב, אמר אלי, מתקרב יותר. משכתי היום, השכונה בטוחה. כל יום אסובב את השכונות. וכלב שלי יחפש רמייה. אז
הוא לא סיים, אבל כולם הבינו.
אתה חושב להטריד אותי? ניסה סתיו להחזיר את האומץ. אני יכול לשים לך…
תתקשר, הנהן אלי. רק תזכור שהקשרים שלי חזקים יותר משלך. כמה באסורים אני מכיר? כמה חייבים לי בחיים?
זה היה גם שקר, אבל נמסר כך שהסתיו האמין בו.
אלי האגבס, קוראים לי, סיכם אלי. תזכור, אל תיגע בילדים יותר.
הוא הסתובב והלך משם. רוזי הלך לצידו, זנבו נמתח בגאווה.
השקט נמשך מאחור.
שלושה ימים עברו. סתיו וחבריו כמעט לא נראו בשכונה.
אלי אכן עבר כל יום מבין השכונות, ורוזי הלך לצידו משימה חשובה ונחשבת.
יואב יצא מבית החולים שבוע לאחר מכן. הרגל עדיין כאובה, אך הוא הלך. באותו היום הוא בא לבקר את אלי.
זקן אלי, אמר, אפשר לי לעזור לכם? שאל. אולי עם הסיבובים.
אפשר. רק דבר עם ההורים קודם.
רות לא התנגדה, שמחה שהבנה של בנה מצאה מודל לחיקוי.
ומאז כל ערב ניתן לראות קבוצה מוזרה זקן במדים צבאיים, נער ואלף רוֹזי האפור.
רוזי נאהב על כולם. אפילו האמהות מרשות לילדים ללטף אותו, למרות שכולם ראו שהוא רק כלב רחוב. אך היה בו משהו מיוחד כבוד, אם אפשר לקרוא לזה כך.
אלי סיפר לנערים על השירות בצפון, על חברות אמיתית, והם הקשיבו בדממה.
יום אחד, כשחזרו מסיבוב, יואב שאל:
זקן אלי, האם אי פעם היית מפוחד?
כן, השיב בתמימות. ולפעמים עדיין מפוחד.
ממה? שאל.
שלא אספיק, שלא יהיו לי מספיק כוחות.
יואב ליטף את רוזי:
אני גדל ואתה תעזור לי. יהיה לי גם כלב חכם כמוך.
יהיה, חייך אלי. בטוח שיהיה.
רוזי רק לקקזז בזנבו.
בכל השכונה ידעו: “זה כלב אלי האגבס, הוא מבחין בין גיבורים למזיקים.”
והכלב המשיך לשרת, מבין שהוא כבר לא רק כלב משוטט, אלא מגן.
כך מתגלה שלפעמים אפילו אדם פשוט, עם לב גדול וכלב נאמן, יכול לשנות מציאות של קהילה שלמה ולהזכיר לכולנו שהגיבוי והדאגה לחלשים הם המשימה החשובה ביותר בחיים.
