תמר שמה את הקומקום על הכיריים. סתם הרגל. שש בבוקר, קומקום, ספל, המרפסת. ככה כל יום.
התה חלחל. תמר יצאה למרפסת, התיישבה על המדרגה. החצר קיבלה את פניה בתמונה מוכרת: ערוגות בצל, גדר עקומה שרמי תמיד הבטיח לתקן, שער עם צירים חלודים. וקערה.
קערת פלסטיק כחולה עם סדק בשוליים. ריקה. נקייה. ממש ליד הסף.
כבר שנה שהיא עומדת שם.
השכנה רונית, שנכנסת לבקש מלח או סתם לקטר, תמיד נתקלה במבט בקערה הזאת.
“תמר, תזרקי אותה. למה לך לקרוע את הלב? אין כלב. שנה כבר אין.”
ותמר לא זרקה. ולא ידעה להסביר למה.
שושי נעלמה בסערה. סערה נוראית של יולי, כשהשמיים נקרעו לשניים והרוח יללה כאילו תעקור את הגג. בבוקר תמר יצאה לחצר – השער פתוח לרווחה. הבריח נתלש. ושושי איננה.
תמר חיפשה. אלוהים, איך שהיא חיפשה. הדביקה מודעות על כל עמוד. הלכה ברחובות, קראה. הציצה בכל סמטה, בכל אתר בנייה. ביקשה מהשכנים, התקשרה למרפאה הווטרינרית, אפילו הלכה למשטרה פעם אחת – הסתכלו עליה כאילו השתגעה.
חודש. חודשיים. שלושה.
אחרי זה הפסיקה לחפש. אבל את הקערה לא זרקה.
את שושי הביאה לה השכנה רונית – חצי שנה אחרי שרמי מת. גור, אדמוני, עם כתם לבן על החזה, אוזניים גדולות. עיניים – כמו שתי צלוחיות. רונית הניחה אותו על הסף ואמרה פשוט:
“קחי, תמר. לבד קשה.”
בערב הראשון הגור ישב אצל תמר על הברכיים, והיא ליטפה אותו על הראש ודיברה בקול:
“נו… עכשיו נהיה שנינו אבודים.”
ההרגל לדבר בקול נשאר. גם אחרי שושי. רק שלא היה מי שיקשיב.
תמר גמרה לשתות את התה. קמה, שפשפה את הגב התחתון. ליד השער משהו חרק בשקט. תמר הקשיבה.
דממה.
“חתולים,” חשבה. ונכנסה הביתה.
בערב היא ישבה מול הטלוויזיה. שידרו איזו סדרה – מהסוג שבו כולם צורחים, טורקים דלתות ומבררים מי בגד במי. הטלוויזיה מילאה את החלל בקולות בבית שבו אף אחד לא דיבר כבר הרבה זמן.
מחוץ לחלון הבזיק משהו.
תמר הזיזה את הווילון.
ליד הגדר, בין הערביים, עמד כלב. לא זז. פשוט עמד והביט לעבר הבית. ולידו, ממש לצד הרגל, נצמד כדור פרווה קטן.
תמר חבשה סוודר ויצאה למרפסת.
הכלב לא ברח.
כלבי רחוב מתעוותים, קופצים לאחור, מכניסים זנב. אבל זה עמד. רק הטה את הראש קצת הצידה – כמו שעושים כלבים כשהם מקשיבים.
תמר צעדה. עוד צעד.
כלבה אדמונית. עם כתם לבן על החזה.
תמר אחזה במעקה המרפסת.
“שושי?”
הקול נשבר. יצא חלש, צרוד – כמעט לחישה. אבל הכלבה שמעה. כישכשה בזנב.
ומאחוריה, מדשדש ברגליים לא יציבות, יצא גור. קטן. אדמוני. עם חזה לבן.
העתק שלה.
שושי ניגשה, נעצה אף רטוב בברכיים. כמו פעם, כאילו רק אתמול עשתה את זה. הגור נשאר מאחור, התחבא מאחורי אמו, הציץ בעין אחת.
תמר ליטפה את שושי על הראש ובכתה. בשקט, בלי קול. הדמעות זלגו מעצמן – היא אפילו לא ניגבה אותן. מתחת לאצבעות – פרווה, חמימה, סבוכה. וצלעות. אפשר לספור. ועל הצד – צלקת. ארוכה, ורודה, מחויה.
“שושי… מאיפה את? איפה היית?”
שושי לא ענתה. רק התחככה חזק יותר ועצמה עיניים.
בלילה שושי שכבה במקום הישן שלה – ליד הדלת, על המחצלת. כאילו לא הלכה לשום מקום. כאילו שלוש השנים האלה היו חלום. הגור התכרבל לצידה, תחב את האף בצד שלה.
תמר ישבה ליד שולחן המטבח, סמכה לחי על כף היד.
תמר הסתכלה על הכלבים ולא יכלה להפסיק.
תמר לקחה טלפון. שתיים בלילה. אורי יקלל. אבל היא לא יכלה לחכות עד הבוקר. לא יכלה.
“אמא?” – קול מנומנם, מודאג. – “מה קרה?”
“שושי חזרה.”
דממה בקו.
“אמא… איזו שושי? היא נעלמה.”
“חזרה, אורי. ועם גור. העתק מושלם שלה.”
“את בטוחה? אולי סתם כלב דומה?”
“אורי. אני מכירה את הכלבה שלי.”
הוא השתתק. אחר כך אמר בזהירות:
“בסדר, אמא. נדבר בבוקר, בסדר?”
תמר הניחה שפופרת. הביטה בשושי. היא לא ישנה – הביטה. בעיניים כהות, עייפות, מבינות הכול.
בבוקר תמר לקחה את שושי ואת הקטן למרפאה הווטרינרית. הרופא, בחור צעיר, בדק ארוכות בשתיקה. מישש רגליים, הציץ לתוך הפה, נגע בצלקת בצד.
“צלקת ישנה. מחויה, אבל רצינית – נראה כמו פצע קריעה. שיניים שחוקות, חסרה ניב אחד. כריות הרגליים שחוקות, מחוספסות.”
הוא הוריד כפפות והביט בתמר.
“איפה היא הייתה – לא אוכל להגיד. אבל היא עברה הרבה, תמר. רגליים כאלה לא מתקבלות מחיי בית. והגור בן שלושה חודשים בערך. בריא, חסון.”
תמר הנהנה וחשבה את שלה. שנה שלמה. איפה היא חיה, ממי פחדה, ממי ברחה. אולי מישהו אסף – ושוב זרק. אולי הצטרפה ללהקות. ואז חזרה.
בצהריים צלצלה מיכל. בפעם הראשונה מזה חודשיים. קול מאופק, זהיר. כמו תמיד בשנתיים האחרונות.
“אמא, זה נכון? אורי סיפר.”
“נכון.”
“והגור ממש כמוה?”
“עיצוב אחד לאחד.”
הפסקה. תמר שמעה את מיכל נושמת לתוך השפופרת. אחר כך אמרה בשקט, כמעט ביישן:
“אני אבוא בסוף השבוע. אראה אותם.”
תמר הניחה את הטלפון ועמדה הרבה זמן עם המכשיר ביד. פשוט עמדה. באמצע המטבח. ושושי שכבה ליד הדלת והביטה בה – רגועה, סבלנית. כאילו ידעה שכך יהיה.
מיכל הגיעה בשבת, לקראת הצהריים. יצאה מהרכב, עמדה ליד השער – כאילו אוספת כוחות. או נזכרת מתי הייתה פה בפעם האחרונה. מיכל דחפה את השער, נכנסה לחצר וראתה מיד את שושי.
היא שכבה על המרפסת, רגליים קדמיות מושטות. הגור התעסק לידה, כרסם איזה שבב עץ, נהם בצחוק, ניער ראש. כששמע צעדים, שושי הרימה ראש. לא נבחה. פשוט הביטה.
מיכל התכופפה לאט, הושיטה יד. שושי ריחחה את האצבעות – הרבה זמן, בריכוז. והתחככה ביד, כמו שהייתה עושה פעם. זיהתה.
הגור מיד קפץ, נעץ אף רטוב בכף היד, ליקק. מיכל צחקה – צחוק קצר, מופתע. ומיד השתתקה.
“אמא…”
תמר עמדה בפתח. הנהנה.
מיכל הרימה את הראש. עיניים נצצו.
“היא מצאה אותך. אחרי שנה.”
תמר שתקה.
בערב ישבו במטבח. דיברו על שושי. לא על כעסים, לא על אורי, לא על המילים שנאמרו לפני שנתיים ועמדו ביניהן מאז כמו חומה. על הכלבה. איך נעלמה, איך תמר חיפשה, איך הפסיקה. איך הקערה עמדה ליד הסף שנה שלמה.
“באמת לא זרקת?” שאלה מיכל.
“למה?”
תמר משכה בכתפיים.
“לא יודעת. לא יכולתי.”
מיכל שתקה. הניחה כף.
“היא יכלה להישאר בכל מקום, אמא. שנה שלמה – זה לא שבוע. היא חיה איפה שהוא, יש לה גור. ובכל זאת חזרה לכאן.”
“חזרה,” הנהנה תמר.
מיכל אמרה בשקט, בלי להסתכל:
“אמא, חשבתי שאת פה מתבזבזת לגמרי לבד. אורי רחוק, אני…” – היא גמגמה. – “טיפשי. שנתיים להיעלב. טיפשי ו…”
היא לא סיימה. תמר לא שאלה. פשוט קמה, מזגה תה.
בלילה כולם ישנו. חוץ מתמר.
היא יצאה למרפסת. מאי, חמים, לח. ריח של פריחת ההדרים ואדמה רטובה. שושי הרימה ראש – הביטה, כישכשה בזנב ושוב הניחה את החרטום על הרגליים. הגור ישן ליד, מכורבל בכדור. גוש קטן, חם, אדמוני.
תמר התיישבה על המדרגה. הניחה יד על ראשה של שושי. זו הצמידה אוזן לכף ידה.
שנה שלמה, שושי. שנה שלמה לא היית. איפה הלכת? מי פגע בך – איזו צלקת… אולי מישהו אסף. אולי גירשו. ואת בכל זאת הלכת הביתה. עם רגליים שחוקות, עם צד חולה.
שושי נאנחה – נשימה עמוקה, כלבית, כל הגוף. והניחה את ראשה על ברכיה של תמר.
למחרת מיכל עזרה בגינה. תמר הראתה איפה נטוע מה, ומיכל הקשיבה בהיסח דעת, הנהנה. הגור הסתבך בין הרגליים – טיפס לערוגה, גנב את האת, תפס את הצינור בשיניים ומשך, נאחז בכל ארבע הרגליים. קטן, אבל עקשן. כל כולה אמא.
מיכל צחקה. תמר קפאה עם המעדר ביד. בגינה הזאת לא צחקו ככה הרבה זמן. אולי מאז שרמי איננו.
“אמא,” אמרה מיכל, מנגבת עיניים. “איך נקרא לו?”
“למי?”
“נו, לגור. לא יישאר בלי שם.”
תמר הביטה בגוש האדמוני שכרסם בריכוז את הצינור ונהם – ברצינות, באיום, כמו חיה אמיתית.
“אולי אור? אדמוני.”
מיכל הנהנה.
“אור. יפה.”
בערב מיכל התארגנה. ארזה תיק, יצאה לרכב. שושי ישבה ליד תמר על המרפסת. אור – לידה, כרגיל.
מיכל חיבקה את אמא. הרבה זמן, חזק. ככה שתמר הרגישה שהבת רועדת קצת.
“אני אבוא, אמא.”
תמר הנהנה. לא אמרה “נראה” או “בטח, בתי”. פשוט הנהנה. כי האמינה.
עבר חודש.
אור גדל, התחזק, התרחב ברגליים – והסתובב בחצר ככה שהערוגות רעדו. תמר כבר שתלה פעמיים בצל מחדש, כי ההוריקן האדמוני הזה חשב שערוגות הן מקום אידיאלי לחפירות. היא נזפה בו בלי כעס, בשביל הסדר. והוא ישב, הטה ראש לצד, והביט בה במבט כל כך תמים שתמר נופפה ביד:
“בסדר, תחפור. בכל מקרה אני לא מספיקה אחריך.”
שושי הלכה אחרי הגור ברוגע, לא ממהרת.
בבוקר תמר יצאה למרפסת עם ספל תה. מבט רגיל – ערוגות, גדר, שער. ליד הסף על המרפסת שתי קערות – כחולה עם סדק בשוליים, וירוקה חדשה.
הטלפון צלצל. מיכל.
“אמא, אני באה בשבת. אביא לאור עצם, גדולה, מח. יש לנו בשוק קצב מוכר, כבר סידרתי.”
“בואי,” אמרה תמר. “אני אאפה עוגת תפוחים. כמו שאת אוהבת.”
“עוגת תפוחים – זה טוב,” קולה של מיכל היה חם, ביתי. כזה שהיה פעם. מזמן. מאוד מזמן.
תמר הניחה שפופרת. שושי שכבה לרגליה – חמה, רגועה. אור נלחם בריכוז במקל באמצע החצר. לפתע היא הבינה שבפעם הראשונה בשנה האחרונה היא לא סופרת ימים, לא סופרת חודשים, לא סופרת כמה עבר מאז שהכול נהיה שקט. כי השקט נגמר.
שתי קערות ליד הסף. ובת שתגיע בשבת.
